לפני כמה חודשים היו מי שהבטיחו לנו שנגיף הקורונה יתאדה מחיינו עם בוא הקיץ, שטמפרטורות גבוהות לא עושות לו טוב. אבל הנה, כבר סוף יוני והמגיפה עדיין כאן, שוטפת אותנו בישראל, באירופה ובעיקר בארצות הברית. בעוד שהווירוס מתעלם לגמרי מהחום, תעשיית הקולנוע נמצאת בקיפאון מוחלט. הוליווד נותרה בתרדמת חורף ושוברי הקופות של הקיץ בהמתנה, המפיצים לא יודעים מתי לשחרר את הסרטים שהושלמו לבתי הקולנוע, המפיקים לא יודעים מתי לצאת לדרך עם הצילומים של פרויקטים עתידיים. פסטיבלי הסרטים הגדולים שמארחים את הקרנות הבכורה החגיגיות בוטלו גם הם אחד אחר השני בצל המגפה. פסטיבל קאן, סאות' ביי סאות'ווסט, טרייבקה, קרלובי וארי, לוקרנו ואחרים נאלצו להשהות פעילות, ולא פעם לפטר עובדים. הכל תקוע. אבל פסטיבל קולנוע צנוע בניו ג'רזי החליט לצאת להרפתקה נועזת בימי הקורונה ולהפשיר את ההקפאה העמוקה במתכונת של הקרנות דרייב-אין מתחת לשמיים הפתוחים.
פסטיבל לייטהאוס
פסטיבל לייטהאוס שבלונג ביץ' איילנד, ניו ג'רזי, הוא אירוע הקולנוע הבינלאומי הראשון שמתקיים בארצות הברית, ככל הנראה בעולם כולו, מאז התפרצות מגפת הקורונה בחורף. כמנהל הפסטיבל, אני גאה לספר עליו כאן (הנה לכם גילוי נאות) כעדות ישירה, מהימנה ככל האפשר, אופטימית כפי שהיא פסימית בנוגע להמשך הדרך. האירוע אומנם התקיים כסדרו לאורך חמישה ימים תחת מגבלות הריחוק השונות שהדרייב-אין מאפשר, אך האם אפשר לבנות על בשורת הרטרו החדשה הזאת מן העבר כמודל בר-קיימא להפצה בעתיד? התשובה שלילית, אבל לעת עתה, זה מה שיש לתעשיית הקולנוע להציע לקהל שמעוניין בחוויית צפייה משותפת בסרטים. כמו גם ליוצרים שמעוניינים להקרין אותם על המסך הגדול, כמו פעם - לפני ארבעה חודשים.
המשבר בתעשיית הקולנוע הוא כבר מזמן חלק מהמציאות התרבותית בארצות הברית, והוא נוגע להעדפות החדשות של הקהל שנשבה בקסמו של הסטרימינג כאופציה נוחה, ובעיקר זולה יותר עבור הצופה הממוצע. התפרצות מגפת הקורונה הגיעה בעיתוי הנורא ביותר מבחינת רשתות בתי הקולנוע שמנהלות קרב מאסף נגד נטפליקס, HBO, דיסני+, הולו ושירותי תוכן מקוונים אחרים שצצו בחודשים האחרונים בכל מקום. אם לא די בכך שרשתות ענק כמו ריגל ו-AMC, כמו גם בתי קולנוע עצמאיים, מתקשים למשוך את הצופים אל מחוץ למעונם, פתאום צץ לו הנגיף ובעצם כפה על כולם סגר ביתי. הרגלי הצפייה החדשים הפכו להכרח מתוך הסלון ושירותי הסטרימינג מעולם לא ידעו תקופה טובה יותר. הקללה של האנושות היא הברכה שלהם - והמכה האנושה של בתי הקולנוע, שחלקם הגדול לא יתאושש ממנה.
הטכנולוגיה של הסטרימינג הביאה איתה גם פתרונות אפשריים עבור הפסטיבלים השונים, שלא יכלו לקיים הקרנות רגילות מול קהל. וכך, סאות' ביי סאות'ווסט לדוגמה הציע תחליף וירטואלי לחוויית הפסטיבל הרגילה, וכך גם טרייבקה ואפילו קאן. אלא שמאוד מהר התברר שהאופציה היחידה שיש למנהלי הפסטיבלים במצב הנוכחי אינה טובה מספיק עבור רוב רובם של היוצרים והמפיצים. הם התרגלו לעובדה שרבים מהסרטים כיום יופצו מסחרית אך ורק בחברות הסטרימינג. אלו הם האילוצים של הביזנס. אבל ככל שמדובר בפסטיבלים, הפלטפורמות המקוונות אינן משרתות אותם כלל וכלל. עם קהל מוגבל, ללא הקרנות בכורה חגיגיות ועם סיכוני פיראטיות מוגברים, לשדר סרטים בפרופיל גבוה על צג המחשב של הצופים בבית זאת אופציה חסרת תוכלת, מבאסת, מבישה אפילו.
האופציה הווירטואלית מספקת אולי כשמדובר בסרטים קצרים. אבל מה שהפך לשגרה החדשה של פסטיבלי הקולנוע הקטנים, שהחליטו לא לבטל את עצמם השנה מסיבות ארגוניות או תקציביות, לא התקבל כערוץ מתקבל על הדעת מבחינת האנשים שמאחורי הסרטים הגדולים. כך גם כשמדובר בתוכניות המקוונות של הפסטיבלים הגדולים. מיזם משותף של סאות' ביי סאות'ווסט וחברת אמזון נזנח על ידי יוצרים רבים שנבחרו לתוכנית המקורית, והיוזמה המשותפת של נציגי הפסטיבלים הגדולים בעולם ביחד עם יוטיוב - We Are One - נעדר סרטים חדשים. מדובר בשיתוף פעולה שנועד בעיקר לתחזק את המעמד של מנהלי הפסטיבלים השונים באקלים הנוכחי, שמותיר אותם בצל ומאלץ אותם לשחק ב"נדמה לי". מנהלי פסטיבל ירושלים, למשל, התהדרו (בצדק) בהילת שיתוף הפעולה שלהם עם ראשי קאן, טרייבקה ואחרים. אך כמו כל האחרים גם להם אין תוכן מעודכן לתרום לתוכנית. "חתונה מאוחרת" של דובר קוסושווילי מ-2000 אינו כזה.
במצב של אי ודאות בלתי נסבלת, גם אנחנו בפסטיבל לייטהאוס נדרשנו להכריע: הם לבטל את האירוע השנה? האם לדחות אותו? האם להצטרף לטרנד ולקיים פסטיבל וירטואלי זניח? או אולי ללכת בגדול ולקיים פסטיבל אמיתי בתנאים בטוחים מבחינה ציבורית - כלומר לערוך הקרנות דרייב-אין? בזכות יצר ההרפתקנות, ותמיכה מכמה תורמים נדיבים שהפכו את ההרפתקה הזאת לאפשרית מבחינה כלכלית (כלומר, כזאת שלא תביא לפשיטת רגל של הפסטיבל), החלטנו ללכת על האפשרות הנועזת ביותר. החזון שנראה דמיוני לחלוטין לפני חודשיים עבר לפסים מעשיים ביותר אחרי שהתקבל האישור ממושל ניו ג'רזי באמצע מאי. על אף שהיומרה לארגן פסטיבל קולנוע אמיתי, עם תוכנית עדכנית וראויה באתרי דרייב-אין מאולתרים באזור, נידונה לכאורה לכישלון, החלטנו ללכת על זה - לטובת הקהילה המקומית בלונג ביץ' איילנד שחיפשה נואשות אחר הזדמנויות תרבותיות ועסקיות, ולא פחות מכך, לטובת קהילת הקולנוע המושבתת לחלוטין.
ואכן, למרות חששות של כמה תושבים מודאגים על האי, הקהילה כמכלול הגיבה בהתלהבות וכך גם העסקים והעסקנים המקומיים. בתמיכתם ובאישורם הצלחנו להקים שלושה אתרי דרייב-אין מאולתרים עם מסכי ענק מתנפחים - בלונים עצומים המשמשים כמשטח להקרנת הסרטים. במקביל, התגובות מהקולנוענים היו חיוביות באופן גורף. מהסיבה הפשוטה שרבים מהם נתקעו עם סרטים שעבדו עליהם שנים, מבלי אפשרות להקרין אותם כאן ועכשיו ולפני שיהיה מאוחר מדי. במאים, מפיקים ובעיקר סוכני מכירות ומפיצים (שלרוב היו פחות נלהבים להקרין את סרטים גדולים בבכורה במסגרת לייטהאוס) היו פתאום מלאי אנרגיות חיוביות והתלהבות. ולו בגלל שלחלקם אין שום אופק אחר. וכך, למשל, סרטים שנבחרו לתוכנית של SXSW, והתאכזבו לגלות שהפסטיבל היוקרתי התבטל וכך גם הבכורות שלהם, מצאו בית בלונג ביץ' איילנד בלית ברירה. אישית הרגשתי כמו אוכל נבלות, אבל באמריקנית קוראים לזה ניצול הזדמנויות.
ואכן, לייטהאוס - פסטיבל שאפתני אך צנוע שמתקיים בכל שנה בסוף שבוע הראשון של חודש יוני - הפך לאירוע הקולנוע הגדול ביותר שהתקיים בשטח מאז תחילת משבר הקורונה. אומנם אתרי דרייב-אין ישנים נושנים קמו לתחייה וחזרו לאופנה ברחבי ארצות הברית כאילו היו בקטריות אחרי מחלת הקורונה, אולם רובם מנהלים פעילות מוגבלת ביותר. הקרנה פה ושם - פעם, פעמיים, שלוש בשבוע - של קלאסיקות מן העבר הקרוב או הרחוק. זוהי השגרה החדשה. בתפריט אפשר למצוא את "בחזרה לעתיד", "הנסיכה הקסומה", ו"גריז" אבל לא משהו חדש, חדיש ומעודכן מהשנה האחרונה, לבטח לא סרטים לפני הפצתם. אפילו ראשי פסטיבל טרייבקה המהולל, הגדול ורב האמצעים הכריזו על סדרת הקרנות דרייב-אין שיציגו את "הסיפור שאינו נגמר" ו"הגוניז" מן האייטיז, וגם את "הפנתר השחור" ו"הישר מקומפטון" ברוח התקופה.
ואילו בלונג ביץ' איילנד, לא רחוק מניו יורק הגדולה, הוקרן לראשונה ?Why Is We Americans שיצר הבמאי הישראלי אודי אלוני ממקום מושבו הנוכחי בברוקלין יחד עם איאנה סטאפורד-מוריס האפרו-אמריקנית על קורות המשורר והפילוסוף המהפכן אמירי בראקה והמורשת הנוכחית שלו בעיר ניוארק שבניו ג'רזי. סרט חדש ועדכני שנוגע ישירות למחאות ברחבי ארצות הברית בנוגע לאלימות המשטרה והגזענות נגד שחורים. עשרות מכוניות התייצבו במקום עמוסות בבני אדם - מבוגרים וצעירים, שנמאס להם לרבוץ בסלון מול צג המחשב בהמתנה לפתיחת בית הקולנוע הקרוב לביתם. פופקורן וקולה אמנם לא היו זמינים לרכישה במקום, אבל אפשר היה להביא אוכל מהבית, כולל אלכוהול. וגם קורונה. הכל מותר, כל עוד זה בתוך החלל האישי ברכב שלך.
לצד סרטים מצוינים שהוצגו בבכורה בסאנדנס ואז הגיעו ללונג ביץ' איילנד להקרנה שנייה או שלישית כמו "טסלה" של מייקל אלמריידה עם אית'ן הוק, !Save Yourselves של אלינור ווילסון ואלכס פישר (בהפקת קשת אינטרנשיונל), The Last Shift של אנדרו כהן עם ריצ'רד ג'נקינס ואד אוניל, ו-The Evening Hour של בריידן קינג, זכינו לקיים שורה של הקרנות בכורה עולמיות, רובן באדיבות SXSW שהתבטל. כך למשל במקרה של הדרמה הקומית המתוקה Shithouse של הבמאי קופר רייף בן ה-23, שזכתה בפרס הגדול של SXSW מטעם השופטים שהיו היחידים לצפות בה. ההקרנה בלייטהאוס הייתה הראשונה אי פעם בפני קהל, מה שריגש והלהיב מאוד את רייף שגם מככב בתפקיד הראשי בסרט לו כתב את התסריט.
סרטים אחרים שהיו אמורים לערוך את הבכורות שלהם באוסטין במרץ או בטרייבקה באפריל, ובמקום זאת מצאו לעצמם מסכי פופ-אפ גדולים להיות מוצגים על גביהם בלייטהאוס, היו הדרמות הקומיות "שבעה בייבי" של אמה סליגמן ו-I Used to Go Here של קריס ריי בכיכובם של ג'יליאן ג'ייקובס וג'מיין קלמנט. גם חביבי הפסטיבל ג'וליה רייכרט וסטיב בוגנר זוכי האוסקר (על הדוקו American Factory) זכו להקרין את הפרויקט החדש 9to5 על תנועת המחאה של עובדות המשרד בשנות ה-70. המוקומנטרי המשעשע "ג'ון ברונקו" בכיכובם של וולטון גוגינס, קארים עבדול-ג'באר, בו דרק ודניס קווייד הוצג לראשונה על מסך גדול אחרי שהבכורה שלו בטרייבקה בוטלה.
לא פחות מ-31 סרטים הוקרנו בשלושת אתרי הדרייב-אין במהלך חמשת ימי הפסטיבל והם לוו גם בשיחות Q&A מקוונות עם היוצרים. יש לציין שהתוכנית הווירטואלית כללה גם תוכנית סרטים קצרים וגם כמה ארוכים (ביניהם "אביבה" של בועז יקין), וכן סדרות רשת - בדומה לנורמה החדשה בסבב הפסטיבלים. אבל הבשורה הגדולה היא הקרנה על המסך הגדול, משהו שכמעט ושכחנו ממנו כצופים וחובבי קולנוע. רבים בקהל מחו את קורי העכביש מהעפעפיים ופערו עיניים מול הבכורה העולמית של The Outpost, דרמת המלחמה המצוינת של רוד לורי, בכיכובם של אורלנדו בלום, סקוט איסטווד וקיילב לאנדרי ג'ונס על פי ספר שכתב עיתונאי CNN ג'ייק טאפר.
5 צפייה בגלריה
אמיר בוגן, איאנה סטאפורד מוריס, אודי אלוני, קיבורי טאקר וצ'רלי פרינס בבכורת Why Is We Americans?
(צילום: Ed Shin)
מעולם לא נערכו בפסטיבל שלנו כל כך הרבה הקרנות בכורה עולמיות, אבל השנה זה התאפשר בגלל שברון הלב של כל כך הרבה קולנוענים בצל משבר הקולנוע, ובגלל פעימותיו המוגברות אל מול ההזדמנות שהופכת ליותר ויותר נדירה להקרין סרט על המסך הגדול. עבור חלק גדול מהסרטים הללו, זוהי הזדמנות אחרונה לחוויית צפייה שכזו - מחוץ לבית. רוב רובם יירכשו בגרושים להפצה אינטרנטית באחת מחברות הסטרימינג - נטפליקס, הולו או אלו הקטנות והקיקיוניות שנוסדו לאחרונה. לא יירחק היום שזה יהיה הסטנדרט החדש - לצפות בקולנוע על צג המחשב או מסך הטלפון הנייד. לא בגלל הקורונה, פשוט בגלל שהתרגלנו לזה. היום הקרנות בדרייב-אין נותנות תחושת רטרו של חווית צפייה נוסטלגית מפעם. בקרוב מאוד, כך נרגיש גם כשנלך להצגה יומית בבית הקולנוע. מתוך השערה שעוד יהיו כאלה בשנים הקרובות.
פורסם לראשונה: 08:05, 27.06.20
