לימדת אותי לזעוק בשם אחרים
יהודה נוריאל חייב היה למות מוקדם מדי, הוא נשרף באש המילים שכתב. את נשמתו ירק אל דפי העיתון כשהוא מרוקן מיכלים של אמונה באדם החלש ממעמקי ליבו השותת. יודה החד כתער, ארכיטקט גאון של סיפורת, מופת נדיר של גבר מזרחי, שמאלני בחסד, לא בכיס של אף אחד, עורך ברמ"ח ושס"ה איבריו הצנומים הזקורים בהתרסה, הלך לבלי שוב.
נוריאל היה איש של פעם ראשונה אדירה וגדולה מהחיים, התענג על החוויה העיתונאית, התאהב במרואיינים שלו, עטף אותם במילותיו המובחרות, עיטר אותם בתובנות חייו, הרווה אותם בצמאונו לרגעי אושר. נוריאל אהוב ומרוחק, זר וחם, מסתורי וקרוב, לימדת אותי כל מה שאני יודעת להעז באמצעות מילים, לא לפחד לרדת פנימה אל חדרים סמויים ולזעוק משם את נהמת ליבם של אלו המשוועים לחופש. נוריאל היה העורך הראשון שלי. לימד אותי כל מה שאני יודעת לאהוב בעיתונות הכתובה, האיץ בי לשחרר החוצה את הכאב, לא לפחד לדבר על צבא וביטחון, אפליה מזרחית, וחינוך בפריפריה, להסתער על ההזדמנות לבטא את עצמי במילים. ממנו למדתי לנוע בטבעיות במחוזות בהם לא טיילו קודם ילדות שבאו מהפריפריה עם חלום עיתונאי, ולא להתבייש במה שברחנו ממנו כל חיינו. היה שלום.
