שכנתינו ירדן היא אחת המדינות היבשות בעולם. האקלים המדברי והיעדר התשתיות יוצרים משבר שפוגע בבריאות וברווחת התושבים, אבל יש לו גם תופעת לוואי נוספת - בעיות קשות בצנרת במדינה והפסקות מים רבות.
ירדן היא גם מדינה מוסלמית, מה שאומר שאישה לא יכולה להיות בבית עם גבר שאינו בעלה ללא נוכחותו. לכן, דבר פשוט כמו להזמין שרברב מתגלה כמשימה מורכבת ולוגיסטית, שמאלצת גברים רבים לצאת באמצע יום העבודה כדי להיות נוכחים בבית כשהשרברב מגיע.
את הבעיה הזאת פתרה חאוולה, אישה ירדנית מרשימה כבת 50, שאינה עונה על שום ציפייה שיש לכם מאישה ירדנית. חאוולה, בלי חיג'אב ועם שיער בלונדיני שופע, הפכה לשרברבית הראשונה של ירדן והקימה ארגון שמכשיר נשים ירדניות לעבוד במקצוע. סרט תיעודי חדש בשם "ווטרפרוף" (חסין מים) שמוקרן בפסטיבל סרטי הנשים בירושלים שנפתח היום (ב') לרגל יום האישה (באופן מקוון ופיזי בחלק מהסינמטקים הפתוחים), עוקב אחר פועלה ואחרי הנשים שעובדות בארגון שלה, שמנהלות שיגרה של שרברביות לכל דבר ועניין.
"לפני חמש שנים הייתי בירדן וראיתי סרטון של חאוולה שנקרא 'לתקן את הבית עם חאוולה'. היא לימדה שם גבר לצבוע קיר וזה היה כל כך מצחיק ושונה", מספרת במאית הסרט, גרמנייה צעירה בשם דניאלה קוניג, שהחליטה לקחת את הסיפור ולהפוך אותו לסרט. "הייתי שם לסדרת צילומים של נשים ירדניות וביקשתי מהמפיק שישיג לי את המספר שלה. כשנפגשתי איתה פשוט התאהבתי בה ובנשים בארגון. ישר ידעתי שזה חומר לסרט תיעודי ולא לצילומי סטילס".
חאוולה נראית כמו אישה מערבית רגילה, מה הרקע שלה?
"היא שונה מכל הנשים האחרות שפגשתי בירדן. היא נולדה בכווית ועברה לירדן אחרי שהתחתנה. יש לה שלושה ילדים ובעבר עבדה כדוגמנית. אחרי שהילדים גדלו היא חיפשה אתגר חדש והצטרפה לעסק השיפוצים של בעלה. היא הפכה לשרברבית הראשונה של ירדן כי זה מה שעניין אותה ואז היא התחילה ללמד נשים אחרות. אז כן, היא שונה מכל הנשים בירדן כי היא באה מרקע שונה. היא גם שכנה של מלך ירדן אז היא גם מאוד פריבילגית ועשירה. היא לא לובשת חיג'אב והמשפחה שלה מאוד ליברלית שזה בניגוד לאיך שהבנות בארגון שלה מתנהלות".
איך הירדנים מגיבים אליה? באחד הקטעים היא נוסעת על אופניים ברחוב, משהו שכמעט ולא קיים במדינות מוסלמיות.
"הרבה אנשים מכירים אותה כי עאמן לא עיר גדולה והיא כבר מוכרת בה. בכל פעם שנסעתי איתה במכונית גברים פשוט בהו בה כל הזמן כי אין צבע שיער כזה בירדן. אז אנשים מסתכלים אבל אני לא חושבת שאכפת לה, לדעתי היא אפילו נהנית מתשומת הלב".
כמה נשים הצטרפו לארגון שלה?
"כשאני צילמתי היו שם בין 15 ל-20 נשים, ואז הן נקלעו לכל מיני משברים וחלק גדול מהנשים עזבו. עכשיו היא פתחה את המרכז שלה שוב ועוד נשים הצטרפו. כולן עובדות בעמאן אבל מגיעות מהכפרים מסביב".
מלבד חאוולה, במרכז הסרט שתי נשים נוספות, כפריות ומסורתיות יותר. אחת מהן היא איישה, שהצטרפה למיזם אחרי שהתאלמנה וחולמת לפתוח מרכז דומה בעצמה, מה שיוצר סכסוך בינה לבין חוואלה. את הנשים הכפריות אנחנו פוגשים בבתיהן הקטנים שבכפר. לעיתים הן מטפלות במשפחה ובילדים, לעיתים פשוט שוכבות על הספה, מעשנות נרגילה, עושות טיפולי פנים עם מלפפונים על העיניים ומדברות על חלומות ותקוות.
איך היה לצלם את הנשים בכפר? הן בטח לא רגילות לתשומת לב שכזאת.
"לפני שהתחלתי לצלם שהיתי בירדן במשך שלושה חודשים רק כדי להכיר אותן. ישנתי אצלן, הן לימדו אותי ערבית ואני לימדתי אותן אנגלית. לאט לאט התחלתי להוציא את המצלמה ולהתחיל לצלם, אבל זה היה מאוד זורם. אם הן למשל לא רצו להצטלם ביום מסוים אז לא צילמתי. בסוף הן גם התרגלו לזה די מהר וגם קיבלו המון תשומת לב מהכפר אז הן אהבו את זה".
מה הכי הפתיע אותך במפגש איתן?
"זו לא ממש הפתעה, אבל בסופו של דבר התחברנו כנשים והבנתי שיש להן את אותן הדאגות ואת אותן המחשבות כמו שלי. למשל, הן רואות אהבה באותו אופן שאישה מערבית רואה אהבה וזה היה מאוד מיוחד לחוות את זה ולדבר על זה במשך ארבע שנים. גם אהבתי שהן הלכו לעבודה כשרברביות בראש מורם. זאת לא הייתה בושה בשבילן, הן היו מאוד גאות. ורוב הגברים הירדנים גם תמכו. זה הפתיע אותי כי מנקודת מבט מערבית הייתי בטוחה שהם יגידו שזה מוזיל, אבל הם היו מאוד גאים".
מותר להן ללכת גם לבית של גבר לבד?
"הן יכולות. חאוולה עושה את זה, אבל איישה אמרה לי שהיא בחיים לא תלך לבית שגבר נמצא בו לבד".
יש עוד מדינות מוסלמיות שעלו על הקונספט? זו הרי לא בעיה רק אצל הירדנים.
"גם בסוריה. הסדנה הראשונה שחאוולה עשתה הייתה ליד הגבול עם סוריה וחצי מהנשים שם היו סוריות שלמדו את המקצוע, אבל הן הסתמכו על ירדן כדי לקבל את הרישיון".
הן מקבלות את אותו הכסף כמו שרברבים גברים?
"לא בדקתי את זה אבל אני די בטוחה שכן. כשזה נוגע לכסף חאוולה לא פרייארית".
חאוולה אולי לא פראיירית, אבל במהלך הסרט היא נקלעת לקרב משפטי בטענה לשחיתות ומעילה בכספים. היא יוצאת זכאית, אבל המשפט השפיע על הארגון כולו ועל שמו, וגרם לאיישה להתרחק ממנו ולהתחיל לחלום על חברה משלה, מה שכאמור יצר סכסוך בין השתיים כשכל אחת התבצרה בעמדה שלה.
איך הסכסוך הזה השפיע על העבודה על הסרט?
"כשיצאתי לצלם ב-2016 זה היה אמור להיות סרט אופטימי על חברות נשית ועל שרברבות. ואז התחיל כל הקרב המשפטי והייתי בטוחה שהכול הולך לפח, כי עכשיו הן רבות ויש בלגן. אבל איישה ממש רצתה לפתוח עסק משלה, ובכל פעם שהגעתי לירדן היא הייתה עוד יותר מתוסכלת כי לא היו מספיק עבודות בגלל הרושם של חאוולה. אני עודדתי אותה לעשות את זה וגם הסברתי מה היא צריכה לעשות כדי שזה ייצא לפועל כי היא לא כמו חאוולה, אין לה ידע עסקי. בסופו של דבר היא הלכה על זה".
הן השלימו בסוף?
"כן, בסוף 2019 הן נסעו לגרמניה לפרימיירה של הסרט. אחרי שהן ראו את הסרט הן התחילו לריב שוב ולהגיד 'את אמרת ככה ואת אמרת ככה', אבל כנראה שהן היו צריכות את זה כי עכשיו הן עובדות שוב ביחד ומאוד קרובות".
איך הייתה ההקרנה איתן בגרמניה?
"מדהימה, בעיקר כי שלוש הנשים היו שם וכי לאורך כל הצילומים אמרתי להן שבסוף נגיע להקרנה בגרמניה. גם לא יכולתי לדמיין מצב שהייתי עומדת על הבמה ומספרת את הסיפור שלהן כי זה לא הסיפור שלי, נכון שזה הסרט שלי, אבל זה לא הסיפור שלי. אז זה היה נהדר שהן יכלו לענות על שאלות מהקהל ושהן קיבלו אהבה רבה, במיוחד מהנשים שאמרו דברים כמו 'אני רק רוצה לשבת איתכן ולעשן שישה כל ערב'. באיזשהו שלב ראחב, אחת הנשים בסרט, לקחה את המיקרופון ושאלה את הקהל 'מה אתם חושבים על נשים ירדניות עכשיו? אנחנו חזקות או שאנחנו חלשות?'. זה היה הרגע שלה וכל הקהל עמד על הרגליים".
איך באמת התמודדת עם הפער הזה של אישה מערבית שעושה סרט על נשים מירדן?
"הייתי מאוד פתוחה לגבי זה, במיוחד עם איישה שהייתי אצלה בבית כל הזמן. בכל פעם שיצאתי מהבית שלה הילדים בכפר היו צועקים לי 'ונילה, ונילה'. הרגשתי שצבע העור שלי והמקום שממנו אני באה לא היה בעיה, אבל הוא תמיד היה עניין. וזה בסדר מבחינתי. איישה אמרה לי שהתחברנו בתור נשים וזה לא משנה מאיפה אני. היה חשוב לי שזה יהיה על השולחן כי בתור אישה מערבייה אני באה עם נקודת המבט שלי, ולכן גם חצי מהצוות היה ירדני כדי לשמור על אותנטיות".
הייתה כבר הקרנה בירדן?
"עוד לא, כי חאוולה עדיין לא מוכנה לזה. היא חוששת להקרין את הסרט בגלל המשפט ואני אציג אותו רק כשהיא תהיה מוכנה. לדעתי הסרט צריך להיות מוצג בירדן כי משם הוא הגיע, אבל אני לא אעשה שום דבר נגד רצונה".
איך בכלל הגעת לירדן?
"גרתי בישראל חצי שנה. אבא שלי היה עושה פה עסקים והוא היה לוקח אותנו איתו. ב-2014 עבדתי על התזה שלי והתעצבנתי שלאף אחד לא אכפת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אז עברתי לישראל לכמה חודשים ופשוט רציתי לצלם אנשים צעירים ולשמוע את הקולות שלהם. עשיתי דוקו על צעירים אחרי צבא שמטיילים בארץ ואז גם נסעתי לגדה המערבית והתאהבתי באנשים שם. התחנה הבאה שלי הייתה ירדן".
