עם למעלה מ-45 אלף מבודדים ועוד כמה מאות אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים שהוצאו לחופשה כפויה משגרת החיים, זו הייתה יכולה להיות העונה הכי נצפית של "האח הגדול". בפרוטוקולים הסודיים של האחים הגדולים לדורותיהם (לא, אין באמת כאלו) מדורגים המאושפזים בבתי החולים והמרותקים למיטותיהם כצופים הנאמנים ביותר לפורמט ולגיבוריו: העלילה מתפתחת על בסיס יומיומי, הסצנות נכתבות כמעט מעצמן, והמתמודדים - תלושים וחסרי מודעות לעולם המשתנה בחוץ - נותנים תצוגת תכלית של בני אדם החיים בעידן קדמוני.
השבועות הראשונים של התפרצות הנגיף בעולם ובישראל עוד היו יכולים לעבור מתחת לרדאר המשותק של בני האדם הכלואים מרצונם בווילה הכי יפה בארץ, אי שם בהרי ירושלים - כי מה דחוף לספר להם שהשפעת השנה קצת יותר אלימה וכמה מיליוני סינים בודדו מחייהם בהוראת השלטונות? בשלב ההוא אפילו נשיא ארצות הברית טראמפ אמר "עזבו שטויות, אין ממה לפחד" והמשיך להתעניין יותר בבורסה מאשר בשלום הציבור שלו. אז למה שמפיקי "האח" יעלו בדעתם להתרגש מהשינויים הגלובליים ולחרוג מהחוקים בכפר הקטנטן שלהם?
לזכותם ייאמר שהעזו, ולראשונה בתולדות התוכנית בישראל, הוציאו את הדיירים עם שחר מהבית ביום הבחירות, כדי שיוכלו למלא את חובתם האזרחית ולהצביע. משעשע היום לחשוב שסבב בחירות שלישי נתפס בעיני הקברניטים של ספינת האח כאירוע ייחודי וחסר תקדים ששווה להפר את הכללים עבורו רק כדי לנהוג ביושרה מוסרית כלפי המתמודדים. לא משעשע בכלל שהם עדיין לא תופסים את הקורונה כמגה אולטרה אירוע שמחייב אותם לשוב ולפרוע מחדש את כללי הפורמט ולעדכן את הנתינים הסרים למרותם בדבר המגיפה.
מאז יום ראשון, עת הוטלו המגבלות הנרחבות על תנועת אזרחים בישראל, נסגרו כמעט כל שערי שמיים, הושבתו מערכות והשתנו סדרי בראשית של חוק ומשפט, גם אם באופן זמני - הפכה הצפייה בתכנית "האח הגדול" לתוכן נדרש. החיילות המשוחררות ופליטות הקורסים הפסיכומטריים שורצות בסלון שלי עם חבר או שניים שעברו חיטוי בכניסה, הטלוויזיה פתוחה על פרק מוקלט של האח הגדול (מישהי כאן הייתה מספיק מפוקסת לכוון להקלטה בתוך כל ההיסטריה של הקניות בסופרפארם), והבועה הקטנה מתמלאת בנוכחות של החברים מנווה אילן. שיחות נפש שלהם מתערבבות בשלנו, חרדות קיומיות מתמזגות משני עברי המסך. אז קמים להכין קפה, מעדכנים את הסטורי, שולחים מייל, וחוזרים לתקווה ולאסיף. מריבות קטנות שלהם הופכות לנחמה קטנה שלנו, בעולם כאוטי בו הורים מבוגרים נמצאים בסכנת חיים. ניצחונות עלובים שלהם במשחקים שנהגו במוח קודח שיודע על הקורונה מתורגמים לשמחות קטנות שלנו, בעולם גיהינומי בו מרחף המוות מעל ראשיהם של רבבות חולים ומתרפאים ממחלות. זה לא אסקפיזם, זו יהירות מסוכנת.
רשת, בעליו הגאים של המותג היוקרתי "האח הגדול" מזה כמה עונות, מחויבים למאות אלפי הצופים שיתווספו ודאי בימים הקרובים לרבבות המתמידים מאז החלה העונה הנוכחית. תאטראות ובתי קולנוע סגורים, הפקות שבוטלו, צילומי סרטים שנעצרו ותעשיית פנאי משותקת הם הבטחה די ברורה לעלייה דרמטית במדדי הרייטינג. לוחות השידורים השתנו מיד בהתאם, וערוצי הטלוויזיה והרדיו מיהרו להציג בפני צרכן התקשורת התקוע בביתו דוכנים עמוסי תוכן חדש, טרי ורענן שימלא את המקררים המתרוקנים של התודעה. תוכניות בוקר מתארכות, כוכבי ילדים מושבתים מגויסים לפריים טיים של הצהריים, מהדורות חדשות מתמזגות לתוך מופעי בידור – כולם רוצים למלא את הריקנות שתשתרר אחרי שנסיים את הקניות ונסגור מאחורינו את הדלת שלא על מנת לצאת ממנה בזמן הקרוב.
מפיקי האח הגדול אינם יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שכללי המשחק השתנו, ושהפעם לא מדובר במשחק שלהם, כי אם במשחק של החיים האמיתיים. החל מאתמול, מאז יצאו תקנות החירום החדשות שמשתקות למעשה את מערכת המשפט, מגדירות כל אזרח כמטרה פוטנציאלית של השלטון, מתירות לעקוב אחרי הנתונים הסלולריים של כל אזרחית ואזרח ומסמיכות שוטרים לעצור אנשים על פי שיקול דעתם בשטח, הם חייבים להבין שעליהם מוטלת האחריות לתת את הדוגמה ההפוכה לצופים שלהם.
בדמוקרטיה שעומדת על סף תהום, מסכנת את חירותם של אזרחיה, ומעניקה למנהיגיה סמכויות נרחבות ומסוכנות של "אח גדול", חובתם של האחראים על התוכן הפופולרי – עורכים, מנהלים, מפיקים, תחקירנים, עובדי במה – לעמוד על משמרתם ולספר לאזרחים שלהם את האמת. לא רק המתמודדים, גם הצופים, יוכלו לקבל שיעור בשקיפות – ומה שלא עשתה הממשלה, אולי תעשה הטלוויזיה.
