אם יאיר לפיד היה מארח בתוכנית שלו את ליאור דיין והיה צריך למצוא חמישה דברים שאנחנו לא יודעים עליו, סביר להניח שהתחקירן שלו היה מתפטר בזעם מתשישות. את החיים של דיין, כמו את אלה של המשפחה המורחבת שלו - דיין-גפן, פגשנו באינספור ריאיונות, תוכניות אירוח, סדרות דוקו ("דיין: המשפחה הראשונה", "החיים כשמועה"), ריאליטי ("פעם בחיים", "מחוברים+") ואיפה לא. במידה מסוימת, הסיפור של משפחת דיין הוא מסוג סרטי הקאלט שמהנים בצפיות חוזרות ונשנות, למרות שאנחנו מכירים כל טוויסט בעלילה ויודעים לצטט את הדיאלוגים.
מתוך "נורמלי"
(קרדיט: באדיבות HOT)
"נורמלי", הסדרה של ליאור דיין ואסף קורמן (שגם ביים), שעלתה אתמול (ד') ב-HOT מספרת לנו סיפור שאנחנו כבר מכירים. הדרמה מתרחשת בתקופה שבה דיין ואבא שלו נשרכו בתל אביב וליקטו מרשמים של ריטלין, כשבמקביל דיין הבן נכנס ויצא מהמחלקה הסגורה בה התאשפז בעקבות התמוטטות נפשית. כמו שהעיד דיין בריאיון, מדובר בסדרה כמעט דוקומנטרית ורוב הסצנות שמרכיבות אותה אירעו במציאות. אומנם לדמות של דיין (שמגלם רועי ניק, "אופוריה") קוראים נעם אשכנזי ואבא שלו, אודי אשכנזי (שמגלם רמי הויברגר) הוא משורר ולא סופר ותסריטאי, אבל המשחק ברור לכולם: הסיפור של משפחת דיין מקבל עוד מהדורה, הפעם בסדרה מתוסרטת.
מעטים האנשים שמסוגלים לספר את סיפור חייהם באופן מהפנט כמו בני משפחת דיין, ומעטים עוד יותר מסוגלים לייצר את אותו אפקט ממכר (חה) גם כשהם מספרים אותו בפעם המי יודע כמה. במובן הזה, אסי וליאור דיין זכו בפיס. כל אחד בדרכו - והסגנון של דיין הבן שונה מזה של האב - מצליח להפיח חיים בסיפור הזה באופן נוגע ללב ואבסורדי בו זמנית, בזכות יכולות האבחנה והביטוי שלהם. במובן מסוים זה מה שמציל את "נורמלי" מנפילה. התסריט שלה לא בהכרח עונה על ההגדרות של דרמה טובה. העלילה שלה מתקדמת לרוחב באיטיות וכמעט עומדת במקום, חוזרת על עצמה לא פעם. "נורמלי" עובדת כי הצופה מתייחס אליה כאל דוקו, ולא כאל דרמה.
הסקשן של המחלקה הסגורה ב"נורמלי" אומנם תופס את רוב הסדרה ואפשר להבין את האקזוטיות והאדרנלין שהמקום הזה מייצר ("אתה בלונה פארק של הכותבים", רועם אודי אשכנזי על בנו, כשהוא מבקש לעזוב), אבל הסדרה האמיתית היא כמובן היחסים בין נעם לאבא שלו. דיין האב בא חשבון עם משה דיין יותר מפעם אחת על אבהות לקויה ודיין הבן מרשה לעצמו את אותו תיקון, שהתאפשר בזכות הליכתו של אסי דיין לעולם שכולו טוב. החיבור ההרסני בין האב לבן מנקודת המבט של האחרון מכמירת לב. מתחשק להיכנס אליו למסך לחבק אותו ולרכך את הקצוות החשופים שמחברים בינו ובין העולם.
לא מזיקה העובדה ש"נורמלי" מרופדת בכל האמצעים שהופכים את הצפייה לחוויה בלתי מתאמצת ונגישה - הצילום אווירתי ויפה, הדיאלוגים טבעיים ומעל כולם המשחק של רועי ניק, שפשט את עורו ולבש את זה של ליאור דיין - החל משפת הגוף והמבע הרגשי וכלה במנגינה של הדיבור האסוציאטיבי וחסר השקט. גם השחקנים הפחות מוכרים במחלקה הסגורה נועצים את התפקיד שלהם. החולשה היחידה של הליהוק היא דווקא בזה של רמי הויברגר כאבא של נעם - הדמות שלו אגרסיבית מדי ומשהו מהסימביוזה בין האב לבנו הולך לאיבוד כשמאזן הכוחות ביניהם מאבד שיווי משקל. אבל אם אתם אוהבים את ליאור דיין, תיהנו כנראה גם מהוורסיה הדרמטית שלו לתקופה האפופה ההיא בחייו - עד שתצא המהדורה הבאה.
