לא מזמן שמעתי שיחה בין סופרים על כתיבת פתיחה של רומן. כולם הסכימו שזה החלק הקשה, הגורלי והרגיש ביותר בכתיבת הספר, והודו שהם שוברים את הראש איך לקבוע את הטון של היצירה ולשאוב פנימה את הקוראים. ספרה החדש של אלנה פרנטה מציג פתיח ספרותי מעורר קנאה לכאורה: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד". כל כך הרבה מקופל בתוך המשפט הקצר הזה: מציון עזיבת האב בעוד שנתיים ועד העלבון והבגידה האכזריים ביותר שיכול אב להסב לנערה מתבגרת.
- רוצים לקרוא את הפרק הראשון מ"חיי השקר של המבוגרים"? לחצו כאן
ייתכן שבאקלים שאפיין את הרומנים הנפוליטניים של פרנטה - חיים בשכונה ענייה ואלימה בדרום נפולי - הערה כזאת הייתה מתקבלת כעוד ניבול פה יומיומי של הורה קשה יום לילדו הפרוע. אבל ג'ובנה, גיבורת "חיי השקר של המבוגרים", היא בת יחידה להורים משכילים וגדלה בווֹמֶרו - שכונה אמידה ומתבדלת, שמחוצה לה "נראתה לי העיר כמעט אינה קיימת".
מאז ומעולם היה הכיעור אות קלון נורא לאישה. מעטות הנשים שהעזו להתייחס לנושא בהומור, כמו הסטנדאפיסטית פיליס דילר שהכריזה, "מציצן הקיא לי על אדן החלון". אבל הכיעור של ג'ובנה אינו עוד כיעור טריוויאלי של פנים חסרות חן. האב מזהה בבתו דמיון רב לאחותו ויטוריה, אישה שמיררה את חייו והפכה זה מכבר להתגלמות הרשע, הבערות, הגסות והכיעור עלי אדמות. עד כדי כך שהאב מחק את פניה מכל התצלומים בבית, וג'ובנה לא פגשה בה מעולם. אם נרקיסוס היפהפה התאהב בבבואתו שבמעיין ולא זז משם עד שמת, גיבורת הרומן הזה יוצאת למסע הפוך: לפגוש את בבואתה המכוערת כדי להבין מי היא עצמה.
ג'ובנה, שנושקת ל-40 בזמן ההווה של הספר, מספרת על פרשת הנעורים המסעירה הזאת במבט לאחור, מאותה נקודת היזכרות שנקטה פרנטה ברומנים הנפוליטניים. עמדת האישה המדברת מפי הנערה שהייתה מספקת לה את יתרון העיבוד והתבונה שנרכש בחלוף השנים. ואומנם, מרגע שעולם השקר של המבוגרים נגלה לעיניה, ג'ובנה מישירה מבט אל שלל חולשות אנושיות שאינן פוסחות על איש מסביבה, לא על המבוגרים ולא על המתבגרים. צורבים מכל הם הרגעים המערטלים את האב מקסמו האישי ומסמכותו האבהית: "באותו רגע נדמה לי שהוא, אף שדיבר בעיקר על אהבה, יודע על הרוע יותר מדודה ויטוריה... אבל... הוא המשיך לגבב בלהיטות הצדקות, האשמות, תזזית של פיחות-עצמי ותזזית של גאולה-עצמית באמצעות מניית ההצדקות הגדולות שלו, הסבל והייסורים".
אלא שטקטיקת סיפור של ראייה לאחור אינה משרתת את חדות ההבחנה בלבד. היא אף משמנת ומגרזת את צירי העלילה ומאפשרת לג'ובנה המספרת להטרים, לזרז ולסכם את פרקי הסיפור בניסוחים כמו "ההתראות עם ויטוריה הפכה מהר מאוד להרגל", "עד מהרה הגעתי לתוצאות טובות למדי", "העניינים הסתבכו כשחזרנו הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות" ועוד ועוד. זאת תכונה יעילה מאוד לספר מסוגת הסיפורת שמבטיחה page turner, שיאים עלילתיים ורגשיים למכביר - ומקיימת. אבל קוראים רגישים יותר עלולים לפתח כלפיה דחייה הולכת וגוברת; הם היו רוצים להיות פעילים יותר בשעת הקריאה, להבחין במהלכים רגשיים ועלילתיים בכוחות עצמם, לדחות מעליהם סיפוקים מהירים כדי שהסיפוק הכולל יהיה עמוק וממושך יותר.
פרנטה אינה מניחה לזה לקרות, ועיסת הסיפור נעשית סמיכה יותר ושמנונית יותר. המבוגרים בוגדים זה בזה, הצעירים חרמנים והצעירות אומללות, וצמיד בוגדני אחד עובר מיד ליד במין היפוך זדוני לקביעה ההיא, "יהלומים הם ידידיה הטובים ביותר של האישה". ניסוחים ארכאיים חוזרים ונשנים כמו "לטלפן" (במקום להתקשר), "פרופסור... שמתעסק באני-לא-יודעת-בדיוק-מה" או "שיבח בקול רם, אני-יודעת, את העיניים שלי, את השיער שלי", משווים לקול המספרת נימה יכנעית שפוגמת ברעננות הנערית שאמורה לאפיין נערה בת 16.
למה זה עבד טוב כל כך ברומנים הנפוליטניים וכאן לא? ראשית, ארבעת הכרכים הנפוליטניים יצאו לאור בהפרש ניכר זה מזה, ועיכבו כך את מרוץ העלילה ותהפוכותיה. שנית, פרשת יחסיהן של לנה ולילה איכלסה דמויות רבות מאוד, שריסקו את התמונה הגדולה לשלל אירועים פרגמנטליים וטישטשו את מסלול הסיפור השלם. ושלישית, הייתה שם גיבורה ספרותית נוספת - רוח הזמן. לכל עשור שחלף על פני לנה ולילה היה צביון פרטי ולאומי, חברתי ופוליטי. במילים אחרות, לנה ולילה לא היו בעליו הבלעדיים של הסיפור, אלא נתונות גם לתופעות גדולות מהן, ששיוו לסיפורן ממד קיומי מופשט, לא נשלט, לא מפוצח עד אבק.
ל"חיי השקר" אין כל נגיעה לרוחות הפוליטיות והתרבותיות הדינמיות של זמנו. לא פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהסיפור אינו מתרחש בשנות ה-50 אלא בשנות ה-90 - עשור שהגדיר מחדש את מושג היופי והציב בחזית התקשורתית סופרסמודלז כמו סינדי קרופורד, נעמי קמפבל וקייט מוס, לצד דוגמניות כמו קריסטן מקמנמי, שאיתגרו את מושגי היופי המקובלים. אחיזתה של פרנטה בעידן ההתרחשות של ספרה רופפת מאוד, וג'ובנה, טינאייג'רית שמראהּ החיצוני לא מפסיק להעסיק אותה, מתייחסת לאידיאל היופי הנשי כאל מושג תלוש וריק מתוכן.
זה עוד מאפיין אחד למערכת הסגורה שבתוכה מתקיימת המעשייה הזאת, שכמעט ואינה מתעלה מעל גובה עיניים מרצה ומחניף, בעיקר לקוראים שכל עניינם הוא פסיכולוגיזם פופולרי ו"יחסים". כך הופכת פרנטה לעוד אחת מהמבוגרים הכוזבים של ספרה שלה.
