שנים בודדות אחרי שגרפה שלושה פרסי גלובוס הזהב וגם אמי על "מנהל הלילה" המדוברת, לסוזן בייר כבר יש תוכניות לכבוש שוב את מסכי הטלוויזיה שלכם. הבמאית הדנית, שעל מדפה מונח גם פסלון אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (על "בעולם טוב יותר", 2011), חוזרת עם סדרה חדשה מבית HBO עם פוטנציאל הצלחה רציני, אותה כתב והפיק דיוויד אי. קלי ("שקרים קטנים גדולים").
"היית צריכה לדעת", שתעלה הערב (ב', ב-yes, HOT וסלקום tv), מבוססת על רומן באותו השם מאת ג'ין האנף קורליץ ומגוללת את סיפור הנישואים של התרפיסטית גרייס פרייזר (ניקול קידמן) ובעלה ג'ונתן (יו גרנט), רופא המתמחה בילדים חולי סרטן. אנחנו פוגשים את השניים כשהם נראים שמחים, מאוהבים ומאוד עשירים. הם מסתובבים עם הקהל הנכון באפר איסט סייד של ניו יורק ושולחים את הבן שלהם לבית ספר מהסוג שמצפה שיתרמו לו הרבה כסף בנוסף לשכר הלימוד השנתי, סכום שיכול לממן בקלות משפחה ממוצעת.
"היית צריכה לדעת" - טריילר
(HBO)
עולמם המושלם לכאורה מתערער כשאמא צעירה, יפה ופתיינית של תלמיד שלומד על מלגה בבית הספר חודרת למעגל החברתי שלהם, ורצח בדם קר חושף אמיתות שלא ידעו אחת על השני. כמו שאומרת דמות עורכת הדין בסדרה: "זה מה שעושים אנשים עשירים ובעלי זכויות כשהם מאוימים - הם מסתירים את האמת המכוערת כדי להגן על עצמם".
בריאיון וידאו עם בייר, מספרת הבמאית שהכול התחיל עם זה ש-HBO שלחו לה לקריאה את הדראפט של הפרק הראשון. השמות שנקשרו לסדרה כמובן תרמו לרצון שלה לביים, אולם החומרים מהם היא עשויה - נישואים מתפוררים והרעיון שמישהו שאתה מכיר מתברר לבסוף כמישהו אחר לגמרי - הם שגרמו לה להיכנס לפרויקט. "התחושה שמושכים לך את השטיח מתחת לרגליים, שכל מה שהאמנת בו בעצם מתחיל להתפוגג, זה דבר נהדר לחקור. כמו כן, סגנון החיים הפריבילגי עם המתירנות האינסופית של המעמד העליון מאוד סקרן אותי. לכולנו יצא להסתובב בסנטרל פארק, להביט על החלונות הגדולים בבתים המרהיבים שמשקיפים על הפארק ולתהות איך מרגיש לחיות את החיים האלה. לדעתי, הסיפור פה ממלא את יצר המציצנות אל תוך עולם השפע של התפוח הגדול.
"העובדה שהעלילה מתקדמת כמו מפולת - מתחילה איכשהו וגוררת מלא דברים לתוכה כך שהיא כל הזמן משתנה - היא עוד סיבה שמאוד אהבתי את הפרויקט", היא ממשיכה. "היה משהו מאוד כיפי בזה שאתה בעצם לא יכול לסמוך על אף דמות. ההבנה שאתה רוצה להאמין לדברים מסוימים, והפחד וההיסוס לוותר עליהם או לאבד אותם, אפילו אם העולם מתהפך לך על הראש, אלו תכונות כל כך אנושיות אבל גם מאוד מסוכנות".
ניו יורק מופיעה בסדרה בשיא תפארתה - הבניינים היפהפיים, היופי הלא מתאמץ, הרחובות שוקקי החיים ומלאי האדם - תיאור מאוד רחוק מהעיר מוכת הקורונה של היום. "תמיד רציתי לצלם בניו יורק, זו עיר שתמיד הלהיבה אותי. צילמנו את הסדרה שם לפני שנה בדיוק ולא ייאמן מה קרה בזמן שחלף מאז ואיך העיר, כמו גם כל העולם, בעצם השתנתה", אומרת בייר.
שמה של ניקול קידמן, שעבדה עם דייוויד אי. קלי על "שקרים קטנים גדולים", כבר היה מחובר לפרויקט והגיע לבייר יחד עם התסריט. אולם יו גרנט היה ליהוק של הבמאית, שמגלה שתמיד חלמה לעבוד עם השחקן האנגלי. "יו לא רק שחקן מעולה, הוא גם אדם מאוד סודי ואישי", היא מסבירה. "יש בו את הקסם, הכיף והחנוניות הבריטית שהוא מאוד ידוע בהם, אבל יש עוד דברים שמתרחשים אצלו מתחת לפני השטח - דברים יותר עמוקים ואולי גם יותר אפלים, כך שהוא מתאים בול לתפקיד של הרופא השרמנטי והמצליח, שיש בו המון גוונים של אפור ורבדים שנחשפים לאט. אני חושבת שליהוק זו ההחלטה הכי חשובה. זה המקום בו אני מוציאה הכי הרבה אנרגיה ומחשבה. אסור לעשות טעויות, אין לזה מקום. כך שהליהוק של יו מושלם, הוא מצליח להראות פגיעות גדולה והוא גם מעולם לא נראה כל כך מקומט ונבול פיזית כמו שהוא נראה פה. הוא זרם עם זה לגמרי".
6 צפייה בגלריה
מתרחשים אצלו הרבה דברים מתחת לפני השטח. גרנט מתוך "היית צריכה לדעת"
(צילום: באדיבות HBO)
"בזכות הקריטריונים של האוסקר לגבי ייצוג נשי, יתחילו לחשוב פעמיים את מי מעסיקים ולמה"
שום דבר בילדות של בייר בת ה-60 לא הצביע על כך שהיא תלך לכיוון בימוי, כמי שמגיעה ממשפחה של עורכי דין ואנשי עסקים. דווקא הזמן שבילתה לבדה בירושלים במסגרת חילופי סטודנטים, שנתיים בהן למדה עיצוב ב"בצלאל" ותפסה מעט מרחק מהמשפחה, עזר לה למצוא מה שהיא באמת רצתה לעשות. "זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי", היא נזכרת בחיוך. "אני יכולה לספר לך סיפורים על זה שלמדתי קשה אבל האמת היא שבעיקר עשיתי חיים. המשכתי לחזור לישראל גם אחרי הלימודים. חזרתי מספר פעמים לפסטיבל הסרטים בירושלים, אפילו עבדתי בו. אני מתה לחזור שוב. עכשיו בגלל הנסיבות אני לא יכולה אבל ברגע שדברים ישתחררו והעולם יחזור למצב נורמלי, תמצאו אותי בישראל. זה בטוח".
הכניסה לעולם הקולנוע התרחשה בלונדון, שם למדה ארכיטקטורה ומצאה את עצמה מעצבת סטים של סרטים. הג'וב הזה הוביל אותה בחזרה לדנמרק ולעבודה בתעשיית הסרטים, ומשם כבר לבימוי בשנות ה-90. ב-2002 היא ביימה את הסרט "לבבות פתוחים", שזכה להצלחה מחוץ לגבולות סקנדינביה, וכעבור תשע שנים היא כבר עשתה את "בעולם טוב יותר", שזכה כאמור בפרס האוסקר.
ב-2016 היא גם זכתה לשבחים על עשייתה הטלוויזיונית ב"מנהל הלילה" - עיבוד לספרו של ג'ון לה קארה בכיכוב טום הידלסטון, שהפך ללהיט ענק תחילה בבריטניה ולאחר מכן בעולם, וב-2018 אף סימנה וי על מחלקת הסטרימינג כשהביאה לנטפליקס את אחת מהצלחותיה הגדולות - הסרט "קופסת הציפורים", בו שיחקה סנדרה בולוק. אין הרבה במאים שזכו בשלושת הפרסים הגדולים (אוסקר, גלובוס הזהב, אמי) - שלא לדבר על במאיות. יותר מכך, בייר היא היחידה ששברה את תקרת הזכוכית מהבחינה הזו.
ההצלחה של בייר לא גורמת לה לשקוט על שמריה. נהפוך הוא, היא משתמשת בכוח שלה על מנת להביע את עמדתה המאוד נחרצת בנוגע למעמד הנשים בתעשייה. "יש עוד המון לשפר", היא אומרת, "אם תסתכלי על משרדי הפקות ועל צוותים שעובדים על סטים - יש עדיין מספר בלתי רגיל של גברים לעומת נשים, ואם אני כנה עד הסוף, יש מספר בלתי רגיל של גברים לבנים. אז הקריטריונים החדשים של האקדמיה האמריקנית בנוגע לאילו הפקות זכאיות להיות מועמדות לאוסקר היא יוזמה חשובה שתשפיע על התעשייה. אם סטודיו או מפיק מתכוונים לעשות סרט ויודעים שאם לא יעמדו בדרישות ההעסקה של האקדמיה הסרט לא יוכל בכלל להיות מועמד לפרס - אז הם יחשבו פעמיים את מי הם מעסיקים ולמה. האפקט החשוב של החוקים יהיה בשינוי התפיסה הרווחת בקרב התעשייה".
"בגלל שהמשפחה שלי נמלטה מהשואה אני רגילה להסתובב עם תחושת קטסטרופה פוטנציאלית"
בייר נהנית לדלג בין קולנוע לטלוויזיה, בייחוד לאור היטשטשות ההבדלים בין צמד המדיות בשנים האחרונות. "אני חושבת שעד לפני עשר שנים הקולנוע היה הביטוי האמיתי של האמנות וכיום הגבול הזה הולך ונעלם, לא רק בגלל שהקולנוע נמצא במצב הרבה יותר רגיש ופגיע, אלא גם בגלל שהטלוויזיה הפכה להיות לכל כך נהדרת. עבורי, כבמאית, לייצר שש שעות של קולנוע לטלוויזיה זה הדבר הכי מדהים בעולם. אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה - יש לי מקום ליצירתיות אבל גם מקום לספר סיפור, אני יכולה להשאיר מקום לדמויות שהן לא בהכרח הדמויות הראשיות, אני יכולה לפתח את הנרטיב. זאת פלטפורמה מצוינת וכיום ניתן למצוא בה חומרים יוצאים מן הכלל. דרך אגב, יש גם טלוויזיה ישראלית טובה מאוד. אני ממש מכורה ל'פאודה', לא פספסתי אף פרק שלה ואני ממש מחכה לעונה הבאה".
בייר נולדה למשפחה יהודית מקופנהגן. אביה ומשפחתו היגרו מגרמניה לדנמרק ב-1933, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, בעוד שמשפחתה של אימה היגרה לשם מרוסיה בתחילת המאה ה-20, כדי לברוח מהתגברות האנטישמיות. כעבור עשור נאלצו שתי המשפחות להימלט לשוודיה על מנת לחמוק מגירוש למחנות השמדה, ושלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הם חזרו. בייר משתפת שהיהדות נמצאת בדי.אן.איי שלה, כמו גם תחושת היותה בת למשפחת פליטים.
"זה לחלוטין חלק ממי שאני", היא אומרת. "אבא שלי היה חסר מדינה עד לגיל מאוד מאוד מבוגר ואין לי בכלל ספק שזה הפך אותו למי שהוא, ובעקיפין גם אותי למי שאני. הדבר המוזר במה שעובר עלינו עם כל המגפה שמשתוללת, הוא שבגלל שהמשפחה שלי נמלטה מהשואה אני רגילה להסתובב עם תחושת קטסטרופה פוטנציאלית מעבר לפינה, תחושה שמשהו רע עומד לקרות - והוא יקרה ברגע שהכי פחות נצפה לו. הרגשתי בנוח עם זה שאני היחידה שמרגישה ככה, שאני המשוגעת, גם הבנתי למה זה. אבל עכשיו, לצערי, הקטסטרופה אכן הגיעה והכתה בכולם ואני חושבת שמאד קשה להתמודד עם המצב. כולם סובלים".
איך את מתמודדת עם זה?
"אני יודעת שהקטסטרופה קיימת אבל משתדלת לא לתת לזה להשפיע עליי מאוד. מטבעי אני אדם אופטימי, בן אדם עם מצב רוח טוב למדי ברוב הימים, אז אני מנסה לשמור על זה. לפעמים בלילות אם אני לא מצליחה להירדם, זה אוחז בי יותר. לדעתי שחשוב לא לתת לזה לשחק איתך משחקים, להישאר ממוקד ולהאמין שזה יחלוף.
"מצאתי את עצמי מבשלת המון - דבר שלא עשיתי במשך שנים", היא מספרת. "הייתי כל כך עסוקה בחמש השנים האחרונות עם העבודה שלא הייתי כמעט בכלל בבית, אז ניצלתי את התקופה הזו להכיר אותו שוב, ליהנות מהביחד עם בעלי. באופן מוזר זה היה בריא בשבילי. יכול להיות שקצת מיוחס להגיד את זה, עם מה שקורה בעולם, אבל באופן אישי היה לי בריא לא להיות מסוגלת לנסוע לשום מקום. עם זאת, אני חייבת להודות שמיציתי את העניין ואני כבר מוכנה לגמרי לחזור למסלול החיים הרגיל ואני בטוחה שאני לא היחידה".
