רבים מאלו שהגיעו להופעות של ג'תרו טאל בישראל בשנים האחרונות עשו זאת ברגשות מעורבים. מחד, הם זכו לראות על הבמה את ההרכב (או לפחות את אחד מגלגוליו המאוחרים) שכה הלהיב אותם בשנים שבהן התעצב טעמם המוזיקלי. מאידך, איאן אנדרסון, הסולן, החלילן, כותב מרבית השירים והאיש שהוא הפנים של הלהקה, כבר היה הרבה אחרי שיאו. הפער הזה הלך וגדל בטור הנדסי בין כל ביקור, והיו תשעה כאלו עד היום. אנדרסון עדיין ניגן נהדר על החליל (ומדי פעם אפילו עשה זאת כשהוא עומד על רגל אחת, ממש כמו בסבנטיז), אבל הוא התקשה לשיר. גם שלל הפתרונות והגימיקים שהציעה ההפקה – כמו הקרנת קטעי השירה על מסך מעל הבמה ושימוש בזמרי ליווי – לא ממש עזרו. הביקורים האחרונים של הלהקה כאן היו מעין טייק-אוף קצת עצוב על אחד מהשירים הכי גדולים שאנדרסון כתב – "זקן מדי לרוקנרול, צעיר מכדי למות".
לפני מספר חודשים חשף אנדרסון את הסיבה ליכולת השירה ההולכת ונעלמת שלו. הסולן והמוזיקאי האגדי הצהיר שחלה במחלת ריאות חשוכת מרפא וימיו ספורים. את האשמה למצבו הוא לא תלה בעישון אלא דווקא במכונות העשן שליוו אותו במשך עשורים רבים על הבמה. למזלנו, אנדרסון, סקוטי חביב בן 73, עדיין כאן, אבל כלל לא בטוח שהוא ישוב לבמות גם כששוק ההופעות יחזור לפעילות בצורה מלאה לאחר הקורונה. כך שכל מה שנשאר למעריציו, מלבד לאחל לו בריאות טובה, הוא להתנחם באלבומים הגדולים שיצר עם הלהקה החל מסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70, ובראשם Aqualung, במלאות 50 שנה ליציאתו.
ג'תרו טאל של תחילת הסבנטיז הייתה להקה בדרך למעלה. ההרכב שהוקם בלוטון, אנגליה, הלך וצבר תאוצה אבל חבריו עדיין לא היו סגורים על הדרך המוזיקלית שלהם. הגיטריסט מיק אברמס רצה שהם יהיו להקת בלוז-רוק, ורצוי מאוד בלי חליל בפרונט. אנדרסון לעומתו, משך יותר לכיוון של פולק אקוסטי תוך שילוב השפעות מימי הביניים ומוזיקה קלטית, ואם אפשר – אז שיהיה כמה שיותר חליל. למרות הוויכוחים הפנימיים, הלהקה הספיקה לחמם את פינק פלויד ולהשלים אלבום ראשון ודי מבטיח (This Was). אברמס התייאש, עזב והוחלף במרטין באר, וההרכב החדש החליט לשלב בין שתי הגישות המוזיקליות, בהצלחה הולכת וגדלה. עד סוף העשור הם השלימו עוד שני אלבומים, זכו להכרה גם בארצות הברית ואפילו הספיקו להופיע בפסטיבל הרוק המיתולוגי שנערך בקיץ 1970 באי וייט הבריטי.
בסתיו אותה שנה החברים החלו לעבוד על האלבום שבדיעבד יהפוך לגדול ולמוכר ביותר שלהם. ההרכב שוב השתנה (ולא בפעם האחרונה), כשהרביעייה הפכה מעתה לחמישייה, לאחר צירופו של הפסנתרן ג'ון אוואן. כשהחברים נכנסו לאולפני איילנד רקורדס בלונדון כדי להקליט, הם לא היו שם לבד. בזמן שאנדרסון ושותפיו עבדו באולפן הגדול, אכלסו חברי לד זפלין את מקבילו הקטן יותר, בדרך להשלמת אלבומם הרביעי ונטול השם. לא נרשמו שיתופי פעולה ספונטניים בין השתיים, שכן מנהלי האולפנים הקפידו שהלהקות לא יעבדו בשעות חופפות. זפלין כבר אז הייתה גדולה בכל היבט מג'תרו טאל (והיא תהיה אפילו עוד יותר ענקית ממנה בהמשך העשור), אך האחרונים הזדקקו לשטח מחייה נרחב יותר כדי לאלכס את שלל נגני כלי הנשיפה, הקשת וההקשה שגויסו לטובת ההקלטות וכן את מקהלת הגברים שהשתתפה בשיר My God. מי שמחפש עוד נקודת דמיון בין הלהקות אז, ימצא אותה ברוי הרפר, מוזיקאי הפולק הבריטי הנהדר. הזפלינים הקדישו לו שיר וגיטריסט הלהקה ג'ימי פייג' הרבה לשתף איתו פעולה לאורך השנים, ואנדרסון כתב בהשראתו את אחד מהרגעים היפים ב-Aqualung - השיר האקוסטי Mother Goose.
למרות שאנדרסון לא התלהב במיוחד מהתנאים באולפן או מהאקוסטיקה שלו, העניינים הטכניים נפתרו די מהר והאלבום החל להתגבש. התוצאה הייתה מיזוג יפהפה בין לא מעט סגנונות: פולק, בלוז, פסיכדליה, מוזיקה דתית, קלאסית, ג'אז והארד רוק. הצלילים הכבדים שאפיינו שירים כמו Locomotive Breath ו-Hymn 43, שהיו גם הסינגלים היחידים שיצאו מהאלבום, וכמובן הריפים הנהדרים של באר הפותחים את שיר הנושא, הובילו למכירות של שבעה מיליון עותקים, והפכו את האלבום לתוצר הכי מצליח ומוצלח של הלהקה.
הגיוון המוזיקלי ואורכם של חלק מהשירים פה - Aqualung (כשש וחצי דקות), My God הפותח את צד ב' של התקליט (יותר משבע דקות) ו-Wind-Up החותם (שש דקות) – שייכו את ג'תרו טאל לזרם הרוק המתקדם שהחל לפרוח באותה תקופה. אנדרסון, איש מלא הומור שהושפע לא מעט מחבורת מונטי פייתון, לא בדיוק התלהב מהתיוג הזה. בעיקר הוא סלד מהרעיון ש-Aqualung הוא "אלבום קונספט" למרות ששיריו נעו ברובם סביב נושא אחד - ההבחנה בין דת לאלוהים. בשלב מסוים, כשהוא הבין כי מאמצי השכנוע שלו נופלים על אוזניים ערלות (למוזיקה הן דווקא הקשיבו), הוא החליט שבאלבום הבא של הלהקה, Thick as a Brick, שיצא שנה לאחר מכן ב-1972, הוא ימתח את הקונספט הזה עד לקצה. וכך הוא פרס לאורך שיר אחד (שכל חצי שלו מילא צד אחר של התקליט), סיפור מסגרת שתקף וחשף את צביעות החברה הבריטית. עטיפת האלבום ומסע הפרסום שקידם אותו הורכבו מעיתונים שבהן הופיעו כתבות דמיוניות ומפוברקות. בניגוד ליתר אלבומי הלהקה, הגימיק הפייק-ניוזי הזה עבד נהדר בארצות הברית, והאלבום כבש את המקום הראשון במצעד המכירות.
עם קונספט או בלעדיו, העושר המוזיקלי שמרכיב את Aqualung מרשים כבר מהתו הראשון. שיר הנושא הפותח לא מניח למאזין לרגע. הוא מתחיל כקטע הארד רוק יעיל וסוחף עם שירה פרועה, גיטרות כבדות ותופים בעלי נוכחות. או אז אנדרסון שובר את הקו, ועובר לשיר באופן רגוע ונינוח בהרבה כשכלי הנגינה המלווה המוביל הוא הגיטרה האקוסטית. אך זה לא סוף הסאגה. הפולק האיטי נצבע לאיטו בגווני רוק וג'אז והכלים שמתווספים בהדרגה מגבירים ומעשירים את הקצב. אחרי סולו הגיטרה הכבד, המעגל הופך למושלם כשהשיר חוזר לאנרגיות המשלהבות איתן נפתח. אין הרבה שירי פתיחה חזקים מאלו, גם לא בעשור המופלא ההוא.
לעומתו, My God, הפותח את הצד השני של התקליט, מציג מעין תמונת מראה שלו. הוא נפתח כקטע מוזיקלי עם אווירה כנסייתית ורק בהמשך הופך לשיר רוק בעל מבנה סטנדרטי יותר. My God הייתה גם כותרת הגג של צד ב' של האלבום, שכמה מהשירים שבו, ובהם My God, Hymn 43 ו-Wind Up, מתייחסים לדת בצורה מזלזלת ומפקפקת. עוד הקשר נוצרי כאן אפשר לראות בפונט הגותי שנבחר לכיתוב שעל העטיפה הקדמית והאחורית. גם השירים Slipstream ו-Locomotive Breath שהופיעו באלבום לא בדיוק יגרמו נחת למאזין הנוצרי האדוק.
כמעט לכל אלבום גדול יש גם עטיפה יפה עם סיפור מאחוריה. זה גם המקרה של Aqualung. למרות הדמיון הפיזי הניכר (הזקן הפרוע והשיער הארוך), הדמות המצוירת על עטיפת האלבום היא לא של אנדרסון, אלא של חסר בית שהסתובב ליד גדת נהר התמזה. לג'ני פרנקס, אשתו של אנדרסון, היה תחביב מעט משונה: היא נהגה לצלם את חסרי הבית שחיו באזור הזה של לונדון. אחד מהם היה האיש שהונצח לבסוף בציור שעל העטיפה. אותו חסר בית נטול שם היווה גם את ההשראה לכתיבת שיר הנושא (עליו פרנקס קיבלה קרדיט ביחד עם בעלה), ובהמשך לשירים נוספים שהופיעו בצדו הראשון של האלבום, שעסקו באלו שהושארו מאחור ונידונו לחיות בשולי החברה המודרנית, כמו התלמידה המסכנה שנאלצת לעבוד בזנות המופיעה ב-Cross-Eyed Mary. החברתי התחבר עם האישי כשגם הפגישות שערך אנדרסון עם אביו החולה באותם ימים מצאו את דרכם אל האלבום. אנדרסון רצה שהתמונה המקורית של אשתו תתנוסס על העטיפה, אך לבסוף הוזמן ציור בהשראתו בצבעי מים מברטון סילברמן שקיבל תמורתו 1,500 דולר. ערכו של הציור עלה כמובן לאורך השנים, אך גם המעריץ העשיר והנחוש ביותר של הטאלים יתקשה להפוך לבעליו החוקיים, שכן הוא אבד.
למרות שאין ויכוח על חשיבותו של Aqualung ועל הדרך שבה הוא מיתג את ג'תרו טאל כאחד מהרכבי הרוק (מתקדם או לא) המצליחים ביותר של תחילת שנות ה-70, הסאונד שלו נותר מעט שנוי במחלוקת. אחד מאלו שמאוהבים באלבום כבר שנים הוא סטיב האריס, הבסיסט ומייסד להקת הרוק הכבד הבריטית איירון מיידן, שדאג שחבריו גם יקליטו גרסה לאחד משיריו. לעומתו, סטיבן וילסון, איש פורקיופיין טרי לשעבר, פחות התרגש מהמיקס המקורי וב-2011, לרגל חגיגות ה-40 לצאת האלבום, ערך לו מיקס חדש ומשופר (שתי המהדורות זמינות בשירותי הסטרימינג). מאז, וילסון טיפל בלא מעט אלבומים של הלהקה והפך לאחד מהרסטורטורים העסוקים בעולם המוזיקה.
Aqualung היה השיא האמנותי והמסחרי של אנדרסון וחבריו, אך הוא בהחלט לא היה הסוף שלהם. תקציר הפרקים הבאים על רגל אחת כולל את אלבום הקונספט האמיתי והמומלץ לא פחות, Thick as a Brick. בהמשך, הם קצת הלכו לאיבוד עם שני אלבומים מורכבים למדי, A Passion Play ו-War Child. במחצית השנייה של שנות ה-70 הם התנתקו מהפרוג ונולדו מחדש כהרכב פולק מוצלח עם מודעות סביבתית גבוהה, כפי שאפשר לשמוע באלבומים היפים Songs from the Wood ו-Heavy Horses.
כשהאייטיז הגיעו ג'תרו טאל הקלאסית חדלה למעשה מלהתקיים. A, האלבום שאיתו הם פתחו את העשור, החל את דרכו כאלבום סולו של אנדרסון כשרק בהמשך גויסו יתר חברי ההרכב, ששוב עבר שינויים פרסונליים. ב-1983, אנדרסון, חסיד הפולק והחליל, הוציא אלבום סולו ראשון בשם Walk Into Light, שכלל דווקא שימוש נרחב בסינתיסייזרים. ברוח הזמן ההוא הרעיון היה אולי מתבקש, אך התוצאה הייתה רחוקה מלהרשים.
ג'תרו טאל המשיכו להוציא אלבומים וב-1988 הם אפילו גברו על מטאליקה וזכו בפרס הגראמי בקטגוריית אלבום המטאל של השנה. אבל השינויים התכופים בקו המוזיקלי שלהם הקשו על יצירת קהל חדש, ובעיקר, בשמירה על המאזינים הוותיקים שלא הבינו מדוע הם חוזרים ומתעקשים להמציא את עצמם מחדש בכל פעם.
באמצע שנות ה-80 חברי הלהקה החלו ברומן הארוך שלהם עם ישראל. הם ביקרו כאן תשע פעמים, גם בתקופות שאחרים חששו או סרבו להגיע, ואפילו כללו כמה שירים שניגנו פה באלבומים שהנציחו את סיבובי ההופעות שלהם. הקהל הישראלי מילא את חלקו בעסקה ורשם התייצבות יפה בכל מפגש, ואנדרסון השתדל לספק את הדבר הכי קרוב שהוא מסוגל לקונצ'רטו המושלם ללהקה ולחליל שהוא וחבריו הציגו לראשונה במרץ 1971. אלו שיצאו מההופעות האלו מעט מאוכזבים השתדלו להמתיק במעט את החוויה עם ההאזנה לאלבום המקורי, שנותר יהלום רוק מורכב ומיוחד גם אחרי 50 שנה.
