השחקנים הבריטים הוותיקים טים רות' וקלייב אואן הם הכוכבים המובילים של "שיר השמות". שמותיהם מובלטים בכל חומרי היח"צ של הסרט, ופניהם מעטרים כל פוסטר. רות' בן ה-58 הופיע ביותר ממאה סרטים וסדרות (ביניהם "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ועוד מסרטי קוונטין טרנטינו) ואף מחזיק במועמדות לאוסקר על "אזור מלחמה" מ-1999 שהוא עצמו ביים. אואן בן ה-55, זכור לטובה מ"הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון, הופיע גם הוא ביותר משבעים סרטים וגם לזכותו רשומה מועמדות לאוסקר על תפקידו ב"קרוב יותר" מ-2005. אבל הכוכב האמיתי של דרמת השואה הנוגה הוא הווארד שור, המלחין המהולל בן ה-73 שחיבר את המוזיקה מאחורי היצירה הקולנועית. את פניו לא תראו על המסך, אבל אי אפשר שלו לחוש בנוכחות הכובשת שלו דרך הצלילים המרגשים הבוקעים ממיתרי הכינור, הישר לאוזניים הרוטטות ומשם לעיניים הדומעות.
"המוזיקה הזאת מייצגת חלק משמעותי על מה שאני יודע על אמונה ודת והחיבור עם משפחתי. זה משהו שקרוב אליי מאוד", אומר שור היהודי לקראת יציאת "שיר השמות" בבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע הקרוב. בריאיון מיוחד ל-ynet הוא מספר מדוע דווקא למוזיקה היהודית העגמומית שניפק יש מעמד מיוחד, קרוב מאוד ללבו, בתוך קריירה ארוכה ויוצאת דופן כמלחין לסרטים, שהביאה לו לא פחות משלושה אוסקרים. "הייתי צריך לחשוב לעומק על 'שיר השמות', עוד לפני הכתיבה של המוזיקה עצמה. הייתי צריך לספוג אותו מתוך ידיעה שבנקודה מסוימת הוא פשוט ייצא החוצה ואוכל לתת לו ביטוי באמצעות הלב שלי. השתמשתי ביכולת השכלית שלי כדי ליצור באופן מציאותי, ובה בעת נתתי ללב ליצור עם הרגשות", הוא מודה.
עלילת "שיר השמות", שיצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מבוססת על ספרו של נורמן לברכט, אותו החליט המפיק הקנדי-הונגרי רוברט לנטוס לעבד למסך הגדול באמצעות הבמאי פרנסואה ז'יראר. הסיפור מוצג כמסע אל העבר דרך עיניו של פסנתרן בריטי בשם מרטין סימונדס. אירוע מקרי מעלה בראשו נשכחות מימי נעוריו בלונדון של ערב מלחמת העולם השנייה, עת הופיע לפתע בביתו דווידל רפפורט, ילד יהודי מוורשה שהפליא בנגינה בכינור. העילוי הנדיר הופך לבן טיפוחיו של אביו של מרטין, המאמץ אותו למשפחה אחרי פלישת גרמניה לפולין. במקביל להצלחת דווידל כמוזיקאי, גדלה החרדה שלו לגורל משפחתו. אחרי סיום המלחמה הוא מכיר בכך שהוריו ואחותו לא שרדו את התופת, ונגרר למסלול של הרס עצמי. יום אחד ב-1951 הוא נעלם לפני הקונצרט שהיה אמור להיות פריצת הדרך הגדולה שלו. הסרט מלווה את הרגעים הללו מן העבר, השזורים במסע של מרטין בחיפוש אחר חברו הנעדר שעובר בין לונדון, ורשה, מחנה ההשמדה בטרבלינקה וברוקלין.
לאורך הסרט אנחנו מלווים את מרטין ודווידל בשלוש תקופות חיים, תחילה כילדים, אחר כך כנערים מתבגרים ובסופו של דבר כגברים מבוגרים באמצע החיים בגילומם של רות' המגלם את מרטין הבוגר ואואן כדווידל הבוגר. שניהם מפתיעים בתפקידים לא אופייניים שבין השאר הביאו אותם להקריא קדיש במהלך הסרט. עוד מופיעים קתרין מקורמק, סול רובינק, אדי איזרד, השחקנית הפולנית מגדלנה צ'ילנסקה ואחרים. כולם גדולים וטובים אך חוסים בצלה של המוזיקה של שור, שהעניק לדרמה את הצלילים הענוגים שמלווים אותה לכל אורכה ובראשם "שיר השמות", היצירה הבדיונית עליה מבוסס הסרט - יצירה מוזיקלית ענוגה ועצובה שנועדה לשמר את זכרם של כל הנספים בטרבלינקה, וכוללת את שמותיהם, ועל כן מתנגנת ומושרת לאורך חמישה ימים.
"היצירה הזו קירבה אותי לאבי שהלך לעולמו ב-2002. הוא היה אדם דתי, והוא הקפיד לקחת אותי ואת אחי לבית הכנסת בילדותנו", מספר שור על החיבור הרגשי שלו למוזיקה שחיבר בהשראת תפילות וניגונים ששמע בילדותו, "גדלתי מסביב לבית כנסת בשנות החמישים, והייתי מאזין לשירת החזן שליווה את הרבי. היינו מארחים את החזן במהלך החגים. אלו הם הצלילים שגדלתי עליהם ובהשראתם יצרתי את המוזיקה לסרט שעלילתו מתרחשת באותו פרק זמן. אלו לחנים ששמעתי והכרתי, והייתי מודע לסיפורים מאחוריהם ומה שהייתי צריך זה לצלול אל תוך ה-DNA שלי, ידעתי שהם עדיין נמצאים שם. יכולתי לקרוא עברית בשנות ה-50 והיה לי קשר חזק לאמונה. ומה שניסיתי לעשות בסיפור הזה היה להיות מדויק ככל האפשר. הכל מתחיל ונגמר ביכולת לדייק".
הצלילים הנוגים של "שיר השמות" נשמעים לראשונה בסרט בסצנה המתרחשת אחרי המלחמה בבית כנסת בלונדון, אליו מגיע דווידל רגע לפני הקונצרט הגדול שלו, שם הוא נתקל בקהילה של רבנים שהפכו את שימור זכר הנספים בטרבלינקה למשימת חיים. הנער היהודי הפוחז מלא תחושות האשמה נחשף ליצירה כפי שהיא מושרת על ידי החזן המקומי (בגילומו של דניאל מוטלו, החזן של בית הכנסת סנטרל בניו יורק), ומבחין בשמם של בני משפחתו, מה שמאושש את החשש הגדול ביותר שלו לגורלם. זו הסצנה המשמעותית ביותר בסרט ושור מספר כי היא נגעה ללבו יותר מכל. "כששמעתי את הכינור בפעם הראשונה דמעתי. אני יכול לכתוב את התווים אבל צריך אמן אמיתי כמו דניאל מוטלו והכנר הנפלא ריי צ'אן כדי להפיח חיים במוזיקה שלי", הוא מסביר.
שור גם נותן קרדיט לבמאי ז'יראר שהניע אותו. "היו לו רעיונות אדירים בנוגע למוזיקה בסרט. למשל בסצנה של הקונצרט, הוא הציע להשתמש בשלושה כינורות ולקשור כך בין שלושה תרחישים, וזה נתן לי מבנה ליצירה. הוא היה מתזמן את השוטים שלו, ולפי זה עיצבתי את הפסקול. מאוד נהניתי לעבוד איתו. לא רק כי הוא במאי נהדר אלא כי הוא מבין זמן. זה היה מרשים".
לז'יראר הקוויבקי יש ניסיון רב בסרטים מוזיקליים אך שמו אינו מהדהד בהוליווד. אולם בקורות חייו של שור יש שיתופי פעולה עם כמה מגדולי הבמאים ובהם מרטין סקורסזה, פיטר ג'קסון, דיוויד פינצ'ר, ג'ונתן דמי, טים ברטון, סידני לומט, פיטר ייטס, מייק ניקולס, ספייק לי ועוד. בין שאר הסרטים שהוא חתום עליהם כמלחין אפשר למנות את טרילוגיית "שר הטבעות" (ו"ההוביט"), "שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "ביג", "גברת דאוטפייר", "אד ווד", "שבעה חטאים", "יש לו את זה", "הטייס", "השתולים", "כנופיות ניו יורק", "דמדומים: ליקוי חמה". כמו כן הלחין את הפתיחים של "סאטרדיי נייט לייב" ו"לייט נייט עם קונאן או'בריאן". "כל הבמאים שונים, הם עובדים בעולמות שונים. אלו רב-אמנים ואני הולך בעקבותיהם. זה שיתוף פעולה עם איזון - שנינו קוראים את הסיפור ומנתחים אותו - הבמאי מבחינה חזותית והמלחין מבחינה מוזיקלית", חולק שור את רשמיו מעבודתו עם הנבחרת המובחרת הזו.
שור מסרב לציין במאי שמועדף עליו, אך רשימת הסרטים המפוארת שלו מצביעה על קשר הדוק עם דיוויד קרוננברג, לצדו התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בסוף שנות ה-70 עם "צאצאים" (1979). מאז עבדו השניים על לא פחות מ-16 סרטים נוספים בהם "סורקים", "וידאודרום", "הזבוב", "ארוחה עירומה", "קראש", "אקזיסטנז" ועוד. "גדלנו באותה שכונה בטורונטו והיו לנו חברים משותפים, ואף בני משפחה משותפים. אז אני מרגיש מאוד קרוב אליו. הוא כמעט כמו אח בשבילי והוא קולנוען נהדר. אני חושב שאנחנו מסונכרנים. הוא יוצר מקורי וחכם, והסרטים שלו כוללים נושאים שונים ומגוונים וזה העשיר את היחסים היצירתיים בינינו", אומר שור.
קרוננברג ושור עובדים יחד יותר מארבעה עשורים, אולם נראה כי פסגת היצירה של המלחין היא זו שנוצרה משיתוף הפעולה שלו עם פיטר ג'קסון על טרילוגיית "שר הטבעות", עליו זכה בשלושה פרסי אוסקר - אחד ל"אחוות הטבעת" מ-2001 (פסקול) ושניים על "שיבת המלך" מ-2003 (לפסקול ולשיר המקורי)."אלו הלחנים החביבים עליי מכולם. 'שר הטבעות' מייצג את כל מה שאני יודע על מוזיקה. מצד שני, 'שיר השמות' מייצג חלק משמעותי ממה שאני יודע על אמונה ודת והחיבור עם משפחתי. זה משהו שקרוב אליי מאוד".
תהליך הלחנת מוזיקה לסרט שמתרחש בעולם פנטסטי כמו ב"שר הטבעות" בוודאי שונה מזה המבוסס על התנסות אישית מן המציאות כמו ב"שיר השמות".
"שני הפרויקטים אינם כל כך שונים. מה שאני עושה זה לספוג את העולם של הסרט ואז להיטמע בו - בין אם מדובר בארץ התיכונה או בבריטניה שאחרי מלחמת העולם השנייה. אני מנסה להציף את הרעיונות הללו אל תוך התודעה שלי, ואז ליצור משהו שמבוסס על מה שאני מרגיש. אני חושב שבסך הכל התהליך די דומה. הוא דורש קריאה ותחקיר וזה חלק שאני מאוד נהנה ממנו, לשקוע בתוך מצבור הידע הזה על עולמות זרים. אני כותב מוזיקה כשאני מנסה לדמיין את החלק החזותי ואני מנסה להרגיש אותה ולשמוע אותה בראשי. זה תהליך מאוד מופשט שקשה להסביר אותו. הוא מבוסס על תגובות מיידיות לדברים שקראת. כשקראתי את הספר 'שיר השמות' התגובות היו מאוד רגשיות. גם בסרט אתה מגיב לשחקנים, לסיפור ומנסה לממש את זה בכתיבה שלך".
יש סרטים שתיקח על עצמך גם אם אתה לא אוהב את התסריט?
"לא, זה לא יקרה. אם אני לא מרגיש את זה, אין טעם לכתוב לסרט מוזיקה. צריך שיהיה בזה את הלב ואת השכל, אני צריך להפנים את החלק האינטלקטואלי וגם הרגש צריך להגיב".
בין שלל הסרטים שהוא עבד עליהם בעבר בולטים גם כמה מותחנים מדממים כמו "שתיקת הכבשים" ו"שבעה חטאים" ואף סרטי אימה מזעזעים מהפילמוגרפיה העשירה של קרוננברג, אולם שור טוען כי הסצנות הקשות להן סיפק צלילים אינן נותנות את הטון בכתיבה, אלא דווקא מערכות היחסים בין הדמויות - בין אם אלה קרובים ואינטימיים או רווי שנאה. "ב'שתיקת הכבשים' למשל, נקודת החיבור שלי הייתה לדמות של קלריס ויחסיה עם אביה והסביבה הגברית שבה היא עובדת".
כמלחין שעובד גם בקולנוע, אתה חושב שאתה, ג'ון וויליאמס ואחרים כמוך שנהנים ממעמד של גאונים בהוליווד, זוכה להערכה ראויה בקרב קהילת המוזיקה הקלאסית, או שאולי יש התנשאות כלפיך?
"אני פשוט אוהב מוזיקה. אני אוהב להלחין. כתבתי שלוש קונצ'רטות ואופרה ולאחרונה יצא גם קונצ'רטו חדשה שכתבתי עבור הגיטריסט העילאי מילוש קרדגליץ'. אם יש לי רעיונות לדברים שאני רוצה לעשות, אני פשוט עושה אותם. אני לא צריך רשות מאף אחד. כמלחין אני כותב מוזיקה מאז שהייתי ילד בן עשר. הייתי צעיר כמו דווידל בסרט ופשוט המשכתי לכתוב. מוזיקה היא משהו שאתה עושה לאורך כל החיים שלך ואתה לא מפסיק אף פעם".
בעוד 200 שנה כשחובבי מוזיקה קלאסית יאזינו לפסקול של "שר הטבעות" ו"שיר השמות", אולי הם יראו ביצירות קלאסיקה מהזן של בטהובן, באך ואחרים.
"למוזיקה מהסרטים יש תגובה חזקה מאוד, זה נכון. יש קשר חזק מאוד לגביה, וזה נוגע כנראה להיבט של הסטוריטלינג. אנשים מקשיבים למוזיקה של 'שר הטבעות' כבר יותר מעשרים שנה, וההתלהבות שהיא עוררה, אנשים באמת שקעו לתוכה. המוזיקה עדיין מתנגנת והקשר לסיפור חזק, וכן למראות. באופן אישי אסתפק בזה שאנשים יזכרו את היצירות שלי כמשהו שהביא קצת אור לעולם, ונהנו מכך. אני מקבל מכתבים מאנשים שמביעים הערכה על המוזיקה, ושהיא מסבה להם עונג. זה משמח אותי".
