לא חסרות סיבות להצטמרר אל מול האיש בחליפה החומה, שמופיע בתצלום הרחוב של הצלם אלכס ליבק. הגבות המכווצות, ההבעה המאיימת, השפתיים הדקות. אבל לנורית טל-טנא הייתה סיבה טובה להצטמרר למראה האדם שניבט אליה מספר תצלומים של ליבק, כשדפדפה בו באקראי בחנות ספרים תל אביבית בשנת 1995. שנתיים קודם לכן היא פגשה אותו במקרה, אז נערה בת 18 מבית דתי בפתח תקווה, כשהגיעה לביקור בתל אביב. לדבריה, "הוא פגע בי פגיעה מינית שבעקבותיה חוויתי שנים נוראיות של גיהנום, סבל אדיר ותחושת קורבן", היא משחזרת בריאיון ל-ynet. הפגישה עם התצלום בחנות הספרים העירה אצלה את השדים שבהם ניסתה להיאבק בשנתיים שעברו מאז המקרה. השבוע, 26 שנים מאוחר יותר, טנא, היום אוצרת אמנות ותיקה, סוגרת מעגל עם התצלום ההוא בתערוכת אמנות שאצרה, ושמתכתבת עם הסיפור האישי שלה - "האיש בחליפה החומה", שנפתחה ביום חמישי האחרון ב"מקום לאמנות" בתל אביב.
6 צפייה בגלריה
ההזמנה לתערוכתה של נורית טל-טנא, "האיש בחליפה החומה", המבוססת על התמונה שצילם אלכס ליבק
"עדיין קשה לי לדבר על זה", היא מודה בריאיון. "כנערה הגעתי ממסגרת של ערכים שלא הייתה בה מודעות לקיומם של אנשים נוכלים. לקח לי המון זמן לשתף מישהו במה שעברתי כי התחושה היא נוראית, של אשמה ופירוק ומי אני ומה אני. בסוף הגעתי לאיגוד נפגעי תקיפה מינית בישראל, אני זוכרת את הבושה לעלות לבניין שלהם. את התחושה שעדיף שזה יהיה חס וחלילה איזה סרטן, שאפשר לדבר על זה, לפרוק את זה. כאן זה אומר להיות מתה פתאום ואף אחד לא מבין מה עובר עליך. לא בחברה שאני באה ממנה אבל גם לא בחברות אחרות".
זה גרם לך להתרחק מהמקום הדתי שהגעת ממנו?
"כן, בטח. זה בומבה לפנים וכל תפיסת המציאות מתערערת. אני זוכרת שהשמנתי מאוד, אכלתי סירים שלמים מתוך תסכול. אבל באיזשהו מקום הייתה לי גם הבנה אינטואיטיבית שרק הזמן יביא מזור לכאב האדיר הזה, ושיום אחד אני ארצה לעשות עם זה משהו ולספר את הסיפור שלי. רציתי פשוט לעצום את העיניים ולהיות במקום שאני נמצאת בו עכשיו".
הפגישה השנייה והבלתי צפויה עם האיש בחליפה החומה, אותו זיהתה לדבריה בספרו של ליבק, טלטלה את טנא וזרקה אותה לאלף עזאזלים, כדבריה. "שתביני ששנים הייתי הולכת לישון ורואה את הגבות שלו ואת העיניים המטורפות שלו כשאני ישנה. סיוטים וביעותים. אבל בשנים האלו אני ממשיכה לנוע ולנוע, לנשום ולהתחזק". חלפו שנתיים ואז לפתע הגיעה הפגישה השלישית. בתוכנית הטלוויזיה "בשידור חוקר" התפרסמה לדבריה תמונתו של האיש בחליפה החומה, והמנחה רפי גינת הודיע שהוא מבוקש על מעשי נוכלות שביצע ובגניבת כספן של מספר נשים. טנא גייסה את כוחותיה וסיפרה את הסיפור שלה לגינת בטלפון, שהפציר בה ללכת למשטרה. "אני סירבתי ובזה זה נגמר", היא משחזרת. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות התוכנית ופרסומים שונים בעיתונות, האיש נלכד והובא למאסר.
מהפכת MeToo שפרצה לפני קצת יותר משלוש שנים הניעה, ועדיין מניעה, שינויים בתפיסה החברתית של הפוגעים מינית מצד אחד ואת הנפגעות והנפגעים מהצד השני. מושגים כמו בושה, גבולות, אשמה ונורמות משנים את פניהם ממש בזמן שאנחנו מדברים. חשיפת סיפורה של טנא בתערוכה שאצרה, הגם שהיא נולדה במוחה קצת לפני פרוץ המהפכה, משתלב היטב עם רוח הזמן, שמזכירה לנו שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. טנא שלחה לליבק, שהכירה מתערוכה קודמת, מייל מפורט שחשף בפניו את סיפור התמונה כפי שהוא נגע בחייה. "רציתי שהוא ידע את מי הוא צילם", היא מסבירה. "הוא היה בשוק ואני הרגשתי שאני חייבת לשלב את התצלום הזה בתערוכה".
טנא, שברזומה שלה אפשר למצוא אצירת תערוכות שונות שנוגעות בחוויות אישיות שלה שמשיקות לנושאים חברתיים כאובים כמו הנקה ("על שד(י)ם ובקבוקים") ודיכאון אחרי לידה ("אי-מהות"), מעידה על עצמה שהיא "עושה מהג'יפה פרחים. זה מתחיל ממקום עמוק של רצון שלי לברר עם עצמי במקום ללכת לפסיכולוג, כמו הרבה אמנים שהיצירה שלהם היא טיפול עצמי. אתה מביע את עצמך וזה סוג של מצב מדיטטיבי עם עצמך".
את התערוכה הנוכחית היא בנתה מתוך הקונספט של "האוצר-היוצר", לפיו האוצר 'מפקיע' את יצירותיהם של האמנים ומעניק להם פרשנות משלו, בהתאם לקונספט התערוכה שבחר. "להרבה אמנים קשה למסור את העבודה שלהם למישהו אחר שיפרשן אותה, וכאן זה היה מראש וביודעין", היא מפרטת. במשך ארבע שנים ניסתה טנא לבנות את התערוכה סביב נרטיב שיעגן אותה. "לא רציתי לעשות עוד תערוכה של ליבק", היא מוסיפה, "אז חשבתי לקחת את הסיפור של 'חנהל'ה ושמלת השבת', שזה סיפור שתמיד נגע בי. הרי מה קורה שם? ילדה תמה בשמלה לבנה הולכת לטייל לה, היא נורא נזהרת וזה קשור לשבת כי זה עניין דתי מסוים, ופתאום מגיע זקן מהיער, אאוט אוף דה בלו, עם שק פחמים ואומר 'בואי, תעזרי לי'. קיבינימט, איך ילדה קטנה עם שמלה אמורה לעזור לזקן עם שק פחמים? רק ממנה אתה מבקש? והיא על אוטומט עוזרת לו, כי צריך.
"ואז מספרים שהיא יוצאת עם השמלה המלוכלכת, אלוהים יודע מה קרה שם ביער. היא בוכה, השמלה מלוכלכת ויש את הירח שהוא מביט על הכול, בחזקת משתף פעולה כי הוא רואה מה קורה, ומחליט לנקות את שמלתה, מוחה את דמעותיה, נס גדול והנה חוזרים הביתה והכול טוב. הפי אנד. תמיד כשקראתי את זה רציתי לבכות. אז רציתי לקחת את הסיפור התמים הזה והתחלתי לבנות את התערוכה ואת האמנים סביבו". לצערה של טנא, כשהיא פנתה לבעלי הזכויות של הסיפור, הם התנגדו לפרשנות שלה ואסרו עליה להשתמש במוטיבים שלו.
טנא שוב ראתה איך התערוכה שלה הולכת ומתרחקת ממנה. בצר לה היא החליטה לפנות למעשייה אחרת, "כי באגדות האלה יש הרבה מוטיבים מיניים. ותוך כדי חיפוש עצרתי רגע ואמרתי לעצמי 'נורית, את לא צריכה מעשייה, יש לך את הסיפור שלך'. החלטתי שאני אספר את הסיפור שלי, ולקחתי אלמנטים מהסיפור הזה שקשורים לסיפורי תקיפה ואונס אחרים כמו תחושת הקורבן, האשם, הרצון לנקם, השתיקה, אלמנטים שאני מוצאת ביצירות של אמנים שונים ואיתם אני מספרת את הסיפור". בין היצירות שקובצו בתערוכה (ושהקטלוג הנלווה לה נוצר בשיתוף איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעיי תקיפה מינית בישראל) אפשר למצוא תצלום של דרורה דקל שנקרא "זעקה שתוקה" (1999), "האישה שמצולמת בו רוצה לצעוק אבל לא יכולה, זאת תחושה מוכרת במהלך תקיפה, ויש גם את השתיקה שאחרי – יאמינו לי? יקשיבו? מי יוכל להכיל את הסיפור הזה בלי להיבהל?", או עבודתה של לני דותן, Less (2015), דמות שמחזיקה ראש ערוף "ולא ברור אם זה הראש שלה שנערף או שהיא רוצה גם לערוף את ראשו של המקרבן. הרצון לנקום הוא חזק. היא הקורבן המקרבן ואולי גם מבקשת להקריב".
עבודה נוספת היא של טובה דורפמן, שעברה בעצמה פגיעה מינית, שמציגה עבודת וידאו בשם "רעש לוואי" (2019) של "נערה שהולכת עם מבט סהרורי ורואים את הבלבול על הפנים שלה". ציור מסקרן נוסף הוא של האמנית פמלה לוי ז"ל, "מינוטאור" (1994), המציג נערה עירומה שחובקת את עצמה, מבטה מזוגג ולצידה שוכב גבר עם איבר מינו משתלשל ופניו מחוקות. לצידם מוצג, כמובן, תצלום האיש בחליפה החומה שמופיע גם על כרזת התערוכה. "היה לי מאוד חשוב שבתערוכה ישולבו גם יצירות של גברים ושלושה מהאמנים הם אכן גברים", היא אומרת.
איך הייתה העבודה על התערוכה הזאת, זה החזיר אותך לשם? נתן לך קלוז'ר?
"וואו, זה היה.. את יודעת מה מוזר? שמבחינתי בא לי לעשות את התערוכה הזאת ולהתכסות מתחת לשמיכה, להמשיך הלאה בחיי. זה קשה לי. יצאתי עם הדסטארט כדי לקבל את תמיכת ההמונים לקראת התערוכה ברמה הכספית וגם כדי ליצור הד ראשוני אבל גם כדי להוציא את הסיפור הזה מעצמי. הרגשתי כמו ז'אן דארק שיוצאת עם האנרגיה שלה החוצה, היו מלא מלא תגובות ובאחד הלילות חוויתי התקף חרדה. לא בגלל הסיפור שלי - בגלל שבבת אחת הגיעו כל כך הרבה סיפורים ותגובות, מנשים ומגברים ומאנשים ידועים, שזה היה הכי מוזר כי בסטריאוטיפ אנחנו מדמיינים סיפור מזעזע על מישהי שאולי לא הבינה והיא אומללה ופתאום נחשפו בפני גברים ונשים בעמדות בכירות שאת תופסת מהם אנשים חזקים. מבכירי המשק בתחומים שונים וזה לא להאמין. מצד אחד זה היה מבורך כי הם רצו לשתף ומצד שני הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את כל האנרגיה השלילית הזאת.
"אני מודעת לזה שזה נשמע אנוכי - אני הנפתי את הדגל אז מה אני מתלוננת? את פתחת את זה אז את תשתיקי אותי? אבל באמת שאני לא בנויה לזה. נכון, חשוב שזה יהדהד וירפא ואת הסיפורים האלה חייבים לספר אבל במקום הנכון, שיוכל להכיל ולטפל. ולכן לקראת התערוכה אני מתנצלת מראש, אבל אני לא יכולה להקשיב לסיפורים האלה. אני לא פסיכולוג ולא כותל, חשוב לציין שמי שיש לו צורך לפרוק יכול לקבל עזרה מהאיגוד לנפגעי תקיפות מיניות".
ביררת פרטים על האיש בחליפה החומה? את יודעת איפה הוא עכשיו?
"לדעתי הוא נפטר, הוא צריך להיות בן 88, אבל אין לי מושג. הבירור היחיד שעשיתי לפני כמה שנים היה לגשת לארכיון בבית אריאלה ומצאתי שם כתבות עליו. מישהי שם אמרה שהיא האמינה לו בעיניים עצומות וזה סגר לי איזה מעגל עם עצמי, שזו לא רק אני, כי האשמתי את עצמי שהאמנתי לו, אבל הרבה מהאנשים האלה הם סדרתיים. הם קמים בבוקר והם עובדים בזה. ויש שם מחלה, הם אנשים חולים. הפנטזיה שלי זה שלפחות אחד מאותם אנשים חולים ייחשף לתערוכה הזאת, יבין את המשמעות של המעשים שלו וילך לקבל טיפול".
פורסם לראשונה: 06:11, 12.06.21
