מיקי מאוס הערבי הוא טיזר נהדר לסרט. הוא זורק את הצופה אל אגדה על המקבילה המצרית של כוכב האנימציה המפורסם ביותר בעולם. זהו סיפורם של האחים פרנקל, משפחה ממוצא רוסי שהיגרה למצרים לאחר מלחמת העולם הראשונה, וייסדה שם את סצנת האנימציה המקומית. אלא שהאנטישמיות כלפי יהודים במצרים, שלובתה על ידי הקמת מדינת ישראל, אילצה אותם להגר לצרפת. בלוקיישן החדש חלום האנימציה התקשה להתרומם. האחים לא זכו להכרה שנכספו לה והחלום נגנז, לא לפני שהותיר אחריו משפחה מפולגת וקשת יום. סלילים של סרטי האנימציה שנמצאו על ידי הדור השני, בנו של אחד האחים, מציפים שוב את המשקעים המשפחתיים.
מתוך בוכרא פי (א)למישמיש
(באדיבות כאן 11)
זהו הנרטיב של הסרט התיעודי "בוכרא פי (א)למישמיש", ששודר אמש (ראשון, 21:00) בכאן 11. אלא שאוצרות ארכיונים לבדם לא מספיקים כדי להחזיק סרט. הסיפור האנושי הוא הקרביים האמיתיים, הוא זה שמפיח חיים ורגש בויזואליה הנדירה. הסיפור האנושי של האחים פרנקל נשמע מסקרן מאוד על פניו – שלושה אחים שונים באופיים, שגדלו יחד וחלקו חלום משותף, המציאו ויצרו עולם של אנימציה מנקודת האפס. היחסים בין האחים והקונפליקט שנוצר מאוחר יותר הם בעצם ליבו של הסרט, עם כל הכבוד ליצירתיות והתשוקה שליוו את האחים באמנות הקולנועית שלהם. אלא שמבחירה או בלית ברירה, הוא לא זוכה לזרקור שהוא מצדיק.
"בוכרא פי (א)למישמיש" (של היוצרת טל מיכאל) אכן נע על שני צירים – האחד הוא מציאת ושחזור הסרטונים והשני הוא פרישת הסיפור המשפחתי שהותיר אחריו מטענים שבועטים וחיים עד היום. מכיוון שאלמנתו של שלמה, מרסל, היא כמעט היחידה שנותרה בחיים כדי לספר את הסיפור, הצופה מקבל בעיקר את הצד שלה. מרסל, יהודיה ממוצא מצרי שהתאהבה בשלמה במצרים, לא מצאה את עצמה במשפחת פרנקל המורחבת וחלמה להתאחד עם משפחתה שלה בישראל, אבל נאלצה להגר לצרפת. רצה הגורל ומפעל האנימציה של האחים היה למעשה כקוץ בעכוזה של מרסל, והוא סימל בשבילה את כל הקושי, הריחוק ממשפחתה והעוינות מצד שני האחים הנוספים שנותרו רווקים ולא הקימו משפחות.
הצד של שלושת האחים מיוצג בעיקר על ידי מכתבים שכתבו לגורמים שונים, בניסיון להקים לתחייה את הקריירה הקולנועית שלהם. זה עובד לפרקים, בעיקר כשזה מעורר אמוציות אצל בניו של שלמה שקוראים את המכתבים, אבל דמויותיהם של שלושת האחים נותרות מרוחקות ולא מפוענחות. הסרטים שנמצאו משוחזרים במכון הצרפתי הלאומי לקולנוע ומקבלים את ההכרה שנמנעה מהם שנים כל רבות, והיוצרת אף מנסה ליצור קלוז'ר באמצעות הקרנה של הסרטים המשוחזרים לשארי המשפחה הנותרים, אבל גם הסצנה הזאת מותירה את הסרט מעט לא ממוצה. מכיוון שאין התרחשות עכשווית בקרב המשפחה, תגובה נוכחית שניתן לתעד, "בוכרא פי (א)למישמיש" מייצר חווית צפייה בכתבת מגזין ארוכה, בניגוד לסרט תיעודי שלם, ובהתאמה גם מתקשה להניע רגשית את הצופה.
