ביום חמישי הקרוב, כשהקיץ כבר מתקרב לסיומו, יפתח פסטיבל דוקאביב במהדורותו המקוונת, אחרי שנדחה מחודש מאי האחרון עקב נגיף הקורונה. זה יהיה הפסטיבל הגדול הראשון בישראל שיתקיים באופן דיגיטלי, ולמרות שחווית הצפייה הקולקטיבית על מסך הגדול נמנעת מהצופים השנה (מלבד כמה אירועי חוצות), התוכניה שלו עדיין מבטיחה סרטים מסקרנים, חדשים ומקוריים. שני מבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, צפו במבחר סרטים וחזרו עם המלצות.
קולקטיב
בשביל סרטים כאלה קיים הקולנוע הדוקומנטרי. סרטו של אלכסנדר נאנאו נדמה כמו גרסת הנון-פיקשן של זוכה האוסקר "ספוטלייט". במרכזו, עיתונאי-חוקר רומני (בעיתון ספורט דווקא) החושף פרשת שחיתות עמוקה במערכת הבריאות של ארצו, בעקבות שריפה שפרצה במועדון הקולקטיב שבבוקרשט וגבתה את חייהם של 27 בני-אדם. האירוע הטרגי, שהוביל להתפטרות הממשלה הסוציאל-דמוקרטית ולמינויה הזמני של ממשלת טכנוקרטים, התברר בדיעבד כקצהו של קרחון, שככל שהוא הולך ומתגלה במלואו כך הולכת ונשמטת לסתו של הצופה. האומנם גם אצלנו זה יכול לקרות? אולי בכלל כבר קרה? בכירי מערכת הבריאות בישראל מוזמנים לצפות בדחיפות.
שני גיבוריו של הסרט – כן, גיבורים, ללא מרכאות – הם העיתונאי החוקר, קתאלין טולונטן, שנחישותו מעוררת השתאות ומוסיפה כבוד לעיתונאות הפרינט הדועכת, ושר הבריאות החדש והאידיאליסט שהוא כל מה שליצמן ואדלשטיין לא. התוצאה היא מותחן המתרחש בזמן אמת, שבמהלכו לא רק מתבררים התנאים התברואתיים המחרידים בבתי חולים ברומניה, אלא גם עולה צחנת הריקבון הממשלתי, הכוללת דמות מרכזית ואפלה שלפי החשד מחוסלת.
הסרט הזה הוא גאווה לכל עיתונאי – אמיתי – באשר הוא, והצפייה בו היא כמו בדרמה כתובה היטב, רק שבמקרה הזה המציאות אכן מתבררת כתסריטאי הטוב ביותר. הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ yes דוקו. (שמוליק דובדבני)
אמונה
במסגרת היכולת של הקולנוע התיעודי לחדור לתוך תת תרבות, קשה שלא לראות בסרטה של ולנטינה פדיסיני הישג מרשים. הקבוצה שאליה היא חודרת היא כת מבודדת של "לוחמי האור" המונהגת על ידי "המאסטר". חיבור יוצא דופן בין נזירים לוחמים (מעין גרסה איטלקית ללוחמי שאולין) לנזירים במובן הנוצרי-קתולי. גברים ונשים יחד, חיים בסמיכות הכוללת זוגות וילדים, שמונהגים על ידי מנהיג התובע מהם הכפפה מוחלטת, ודחיפה של היכולות הפיזיות שלהם עד הקצה. פדיסיני חזרה ל"לוחמי האור" לאחר שצילמה עליהם סרט סטודנטים קצר ב-2008, ומכיוון שהצליחה לזכות באמונו המוחלט של המאסטר, המצלמה שלה הופכת לזבוב מאוד אפקטיבי על הקיר. כך אנו נחשפים לסיטואציות אינטימיות: אימונים אינטנסיביים הכוללים סיטואציות של השפלה מצד המאסטר, הוקעה קולקטיבית של חבר בכת שחטא ביחסו לנשים ורגעים אינטימיים בין בני זוג ובין הורים וילדיהם. זהו פורטרט מרתק ומצולם היטב (בשחור לבן) שמאפשר לצופים להיכנס לתוך המנגנון של הכת, בדרך שגם אם אינה שיפוטית קשה לצאת ממנה ללא מחשבות על יחסי הכוח והדינאמיקות הבין אישיות המוצגות. (ארז דבורה)
קוד מוטה
לעתים הנושא שבו עוסק סרט תיעודי הוא כה חשוב עד שניתן למחול לו על פגמיו הרבים. סרטה של שאליני קנטייה עוסק בשאלות הרות הגורל הקשורות לאופן שבו טכנולוגיות מעקב המונחות על ידי אלגוריתמים משפיעות באופן הולך וגובר על גורלנו. אלגוריתמים אלו מהווים סוג של קופסה שחורה שמעצבת את המידע הגולמי תוך הטיות בסוגיות של מין וגזע. הסרט מהווה הצצה לעתיד ההולך ומתגבש שבו כולנו נהיה קורבנות פוטנציאלים לסיטואציה קפקאית בחסות אינטליגנציה מלאכותית. זהו נושא מורכב שיש לו השלכות פוליטיות כבדות משקל, וכדי להתמודד איתו נדרשים דוברים מהקליבר האקדמי והטכנולוגי הגבוה ביותר, ויוצרים תיעודיים בעלי יכולת לפרק באופן שיטתי את הנושא. במקום זאת הנושא רחב ההיקף מוצג דרך מספר מצומצם מדי של חוקרות, ומשולב בו מהלך עלילתי לא משכנע במידת האופטימיות שלו אודות התקדמות המאבק כנגד טכנולוגיות מעקב נטולות פיקוח ממסדי. הסרט טוב מספיק כדי להבהיר את חשיבות השאלות למי שאינו מודע להם, אך בה בעת מהווה הצדקה לטיפול עתידי מעמיק ומקיף יותר. (ארז דבורה)
ימי הקניבליזם
הקפיטליזם כקניבליזם. התזה הזו הושמעה כבר בעבר, למשל בסרטו של פיטר גרינאוויי, "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", אבל בסרט אודות השתלטות סינית על לסוטו, מדינה דרום-אפריקאית קטנה, היא זוכה לפיתוח מעניין. על-רקע נופים ודימויים שמזכירים את המערב הפרוע, מתעד סרטו של טבוהו אדקינס את הדינמיקה שבין יזמים וסוחרים סינים לבין מקומיים המתקשים להתמודד עם השלכות הגלובליזציה ועם ירידת ערך החליפין של המטבע המקומי – פרות, שהן מקור הקיום והפרנסה והיחס אליהן מקודש כמעט. אך להבדיל מהמערבון הקלאסי, אין פה "טובים" ו"רעים". כולם קורבנות של הגלובליזציה.
הסינים, מצדם, אינם מעוניינים בהטמעת התרבות והמנהגים המקומיים. הסרט חושף ניצול אכזרי וטינה הדדית, ערעור של חוקים ישנים, התמוטטות של מערכות תרבותיות עתיקות, וביסוסה של דינמיקה חדשה בעיר הנידחת שבה מתמקד הסרט: לאכול או לחדול (במובן הסימבולי, כמובן). כבר מהתמונה הראשונה שבו נשקף דימוי של ניכור: גבר שחור מקומי בקרון רכבת, מוקף במהגרים סינים. סצנות משעשעות מתארות שדרן רדיו מקומי בעל חוש הומור מיוחד למצב, וסצנה ממושכת אחרת עוקבת אחר משפטם הזריז, שתוצאותיו חמורות, של צמד גנבי בקר. המתח הכלכלי-תרבותי מגיע לשיאו בסצנה הטובה ביותר, שבכלל תועדה על-ידי מצלמת אבטחה בחנות מסחר גדולה. (שמוליק דובדבני)
ביתה של משפחת אֶנקֶה
הקונפליקט הנצחי שבין "טבע" ו"תרבות" נבחן בסרט רומני זה באמצעות סיפורה של משפחה של צוענים, זוג הורים ותשעת ילדיהם, המתגוררים בשמורת טבע שעתידה להפוך לפארק עירוני. אשר-על-כן, הם נאלצים לעבור לבית מגורים מן השורה, בבוקרשט, וכמובן מתקשים להתרגל לחיים שם. לקנות את מזונם בסופרמרקט במקום פשוט לדוג אותו בנהר, למשל.
סרטו של ראדו צ'ורניצ'יוק אינו עוד אלגוריה אקולוגית אנטי-קפיטליסטית נוסח "קפטן פנטסטיק" ושות'. אדרבא, קשה לזהות סיבות אידיאולוגיות שהובילו לפרישתה של המשפחה מהציוויליזציה, וכמובן גם קשה להזדהות עם אורח החיים המוזנח שלהם. אבל, כפי שמכוון שמו של הסרט, העניין פה הוא יותר במושג "בית" - וכיצד זולה עלובה יכולה להיחשב ככזו הרבה יותר מאשר דירת שיכון בעולם המודרני.
אכן, הניגוד בין ההרמוניה בה חיים בני המשפחה באזור הביצות ובין ההתערערות שהם חווים עם המעבר לעיר, מונכח היטב בסרט. לא בטוח שתיאורו (הסרט צולם על-פני שלוש שנים) מביא אותנו לבחינה מחודשת של עולם הערכים שלנו. עם זאת, במהלך החיים בעיר מתחדד המתח שבין הבן הבכור, וָאלי, והאב המדכא (שיש בביוגרפיה שלו משהו שנותר בלתי מפותח) – והסרט צובר ערך דרמטי שהוא מעבר לעימות שבין המשפחה והרשויות. סצנה שבה בני משפחת אנקה, עדיין בשמורה, פוגשים יום בהיר אחד בנסיך צ'ארלס שמגיע לביקור היא מתנה לכל דוקומנטריסט. (שמוליק דובדבני)
אנדריי טרקובסקי: תפילה קולנועית
מעין אוטוביוגרפיה שלאחר המוות של הבמאי הרוסי הדגול, אנדריי טרקובסקי, המבוססת על הקלטות ישנות, בקולו, וראיונות המלווים קטעים מסרטיו ותמונות מאתרי הצילום שלו. אין בבחירה האסתטית הזו משום חידוש, למעט העובדה שאת הסרט יצר בנו של הבמאי, שאף שמו אנדריי טרקובסקי – מה שמטעין את המושג אוטוביוגרפיה במשמעות אדיפלית משהו. האב המת שכמו מגולל את סיפור חייו באמצעות בנו. התוצאה הופכת את הדימויים הפיוטיים הנפלאים מסרטי טרקובסקי, שבעה במספר, לתחנות במסע שהוא חזותי ותודעתי כאחד. נדמה שכך אומנם היה נראה סרט תיעודי של טרקובסקי על חייו, לו אכן היה יוצר כזה.
כותרתו של הסרט מבהירה מה היו הקולנוע והדימוי הקולנועי בעבור טרקובסקי האב. מעשה בעל משמעות דתית-רוחנית, שעמד בניגוד גמור למה שהשלטונות הסובייטיים ציפו לו. כתוצאה, כבר מסרטו השני, "אנדריי רובלב" (1966), על צייר איקונות בן המאה ה-15, שצונזר וקוצץ על-ידי המשטר, מצא עצמו טרקובסקי בעימות מתמשך עם האדמיניסטרציה הפוליטית – מה שהוביל אותו בסופו של דבר ליצור את שני סרטיו האחרונים בגלות (הוא הלך לעולמו בשנת 1986).
ספק אם אפשר להמליץ על הסרט הזה למי שאינם מכירים היטב את יצירתו, כמו גם את ספרו "לפסל את הזמן" (שראה אור גם בעברית), המספק הרהור אישי ופואטי על המסתורין רב ההוד של אמנות הקולנוע. סרטו של הבן מעניק תשומת לב מיוחדת ליצירתו הסמי-אוטוביוגרפית של אביו, "מראה" (1975), המורכבת מאוסף של תמונות ילדות עוצרות נשימה בפשטותן ויופיין, ומנסה לפענח את החידתיות שלהן. אכן, זהו סרט על מאמין אדוק בדת הקולנוע המיועד לשליחיה הנאמנים בלבד. (שמוליק דובדבני)
נשים עושות סרטים: מסע קולנועי חדש (חלק 1)
הבמאי מארק קאזנס הפך בשנים האחרונות לדמות מאוד דומיננטית בקולנוע תיעודי שעוסקת במדיום הקולנועי. עבודתו הבולטת ביותר הייתה סדרה תיעודית מ-2011 בת 15 פרקים ומעל 15 שעות שנושאה היה ההיסטוריה של הקולנוע. עבודתו האחרונה היא סדרה באורך 14 שעות שמתמקדת בקולנוע נשי ומציגה קטעים מעבודותן של למעלה מ-180 יוצרות. בפסטיבל מוקרן החלק הראשון - "טעימה" באורך 3 שעות מהפרויקט. בכל חלק כמה פרקים (בסה"כ 40 פרקים) ובכל אחד מהם נבחן נושא מסוים באמצעות מגוון אקלקטי של קטעים. פחות היסטוריה של היוצרות שנדחקו לשוליים, ויותר בחינה של קשרים בין מבע קולנועי ותמות בקולנוע נשי. על חשיבות ההיכרות עם במאיות וסרטים שאינם חלק מהקנון "הגברי" אין צורך להכביר מילים. הקטעים המשובצים יהיו בסיס לרשימת צפייה מאוד נרחבת לשנים הקרובות.
יחד עם זאת הסרט מוותר כמעט לחלוטין הן על הקונטקסט ההיסטורי של הסרטים, והן על הקונטקסט של מיקום הסרטים במכלול היצירה של הבימאיות. רוחב היריעה המסחרר בא על חשבון העומק וגם אם יש לא מעט הברקות בחיבורים הלא צפויים, לא תמיד הדברים משרתים באופן מיטבי את הסרטים שבהם נעשה שימוש. חרף הסתייגויות אלו זהו פרויקט שכל חובב וחובבת קולנוע מושבעים צריכים להכיר. (ארז דבורה)
הלמוט ניוטון: הרע והיפה
בקוטב השני של הייצוג המצולם נמצאת דמותו של צלם האופנה היהודי-גרמני הלמוט ניוטון (1920-2004). כפטישיסט האולטימטיבי של צילומי האופנה, ניוטון יצר פנטזיות סאדו-מאזוכיסטיות שבהן נשים מושלמות מראה ורבות עוצמה, נשים ששדייהן הזקורים הם שרירים ועקבי הסטילטו לרגליהן הם בבחינת כלי נשק. הדוקומנטריסט הגרמני הפורה להפליא גרו ואן בוהם יצר עשרות פרופילים של אנשי אמנות ומחשבה לערוצי התרבות הטלוויזיוניים של אירופה. כאן הוא חוזר לדמותו של ניוטון שבה כבר עסק ב-2002, וכולל הופעות אורח של דמויות בעלות שם (שגם בהן כבר עסק) הדנות בעבודותיו – מסוזן סונטג שבתוכנית ישנה של ברנאר פיבו אומרת לניוטון כי בעיניה הוא לא יותר ממיזוגן, ועד איזבלה רוסליני (שהייתה המודל שלו בשתי סדרות צילומים) המתייחסת לאמביוולנטיות של שליטה והישלטות בדימויים. אין זה סרט מעמיק במובן האקדמי, למרות שכמה טענות וכמה קישורים, הן של ניוטון והן של אלו הדנים בחייו וביצירתו, בוודאי יגרו את המחשבה בנוגע לקשר בין עבודותיו, ההדים של התרבות וההיסטוריה הגרמנית, והשאלות הבלתי נמנעות לגבי איכותן של העבודות שנדמה שהופכות לפרובוקטיביות יותר עם כל שנה שחולפת. הסרט יוקרן בקרוב בערוץ HOT8. (ארז דבורה)
