"שארית"
(יוצרים: שמעון אנגל ועופר וינטר, סטודיו דוב אברמסון)
ביוני 1946, כשאמנון זילברשפיץ הגיע לישראל על ספינת המעפילים "יאשיהו ווג'ווד" והצטרף לקיבוץ דורות בנגב, היה לו חלום אחד גדול: להתחיל חיים חדשים. זילברשפיץ, יליד העיר ססרגן שבצפון טרנסילבניה, נולד ב-1924 למשפחה אמידה בת חמש נפשות. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה למד בתיכון בעיר, אבל לאחר ניצחון גרמניה ואיטליה, האזור נמסר לשליטת הונגריה והוחלו עליו החוקים האנטישמיים. עם כיבוש הונגריה בידי הנאצים ב-1944, תושבי חבל-ארץ זה היו מהראשונים שעליהם הופעלה תוכנית "הפתרון הסופי". היהודים רוכזו בבתי הכנסת, דברי ערך נלקחו מהם, הם אולצו לענוד טלאי צהוב, הועברו לגטאות בערים הגדולות ובהמשך גורשו כולם לאושוויץ.
אמנון, הוריו, אחיו ואחותו נשלחו גם הם למחנה השמדה. מיד בהגיעם הוא הופרד מהם, ומאז לא ראה אותם. הם נרצחו ואמנון נשלח למחנה עבודה, מהלך שהציל אז את חייו. לאחר השחרור, עזב הכול מאחוריו והגיע לארץ ישראל. התחנה הראשונה שלו הייתה קיבוץ דורות, שבו שהה כשנה ואף הכיר שם את חברתו, שרה. הוא עבר למרכז הארץ בניסיון לרכוש מקצוע, אבל זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות. אמנון התגייס לגבעתי ונמנה עם לוחמי גדוד 52 שנשלח לכבוש את בית גוברין, אתר שנתפס בידי כוחות ירדניים והצבא המצרי. במהלך הקרב, בעודו מחפה על חבריו המסתערים במכונת הירייה, אמנון נפגע מכדור בצווארו ונהרג.
שנים לאחר מכן, בתחקיר על חייו, סיפרה שרה נובופלנסקי, צברית בת הקיבוץ שהייתה ארוסתו, שאת דבר מותו היא גילתה במקרה. "איש לא טרח להודיע לי שאמנון נפל", סיפרה. "איש לא העלה אז על דעתו לחפש חֲבֵרָה. הלכתי בשבילי הסמינר, ומישהי חלפה על פני ולא אמרה לי שלום. כל הבנות התחילו לשתוק. הבנתי שמשהו לא טוב קרה". בן 24 היה אמנון בנפלו. מותו גדע סופית את השושלת, בהיותו הנצר האחרון ששרד את השואה מבני משפחתו.
"תחושת ההחמצה כל כך גדולה"
דמותו של אמנון שבה וכבשה את התודעה ב"שארית" - סרט אנימציה קצר שצובט את הלב. הסרטון הופק במסגרת פרויקט "פנים.יום.זיכרון" של בית אבי חי בירושלים, מיזם הנצחה ההופך זיכרונות מחייהם של חללי מערכות ישראל ופעולות איבה לסיפורי אנימציה. היוצרים, שמעון אנגל ועופר וינטר מסטודיו דוב אברמסון, המתמחה במיתוג תרבות בחברה הישראלית-היהודית המגוונת, ניסו להרכיב את הפאזל הטרגי של חייו הקצרים.
"מעבר לאיך שהוא נראה, לא ידענו עליו הרבה פרטים", מודה וינטר. "ידענו שדיבר שפות, שפגש את שרה, שהגיע לקיבוץ, פגש שם את הוותיקים והיה העולה החדש. יכולנו רק לשער איך אדם מרגיש בסיטואציה כזו, ואילו סיטואציות החוויה מייצרת. העוצמה של האנימציה היא שיש חופש לחבר בין דברים באמצעות אלמנטים שונים והיחסים ביניהם, דבר שלא תמיד אפשר לעשות במדיום אחר. אין כאן שחקנים שיביעו רגשות או שיהגו את הטקסט בצורה נכונה. הצבעוניות שעולה מהמסך עוזרת לכוון אל הרגש הנכון. זה נעשה בסמלים, ייצוגים, הפשטות והתניות תרבותיות".
4 צפייה בגלריה
מתוך סרטון האנימציה על אמנון זילברשפיץ
(איור: שמעון אנגל ועופר וינטר, סטודיו דוב אברמסון)
"התחקיר הראשוני שעמד לרשותנו היה דל, כי לא היה מי שיספר על אמנון", מוסיף אנגל. "התעסקנו בנראות הוויזואלית, בשונות המובהקת בין צעיר אירופאי בשנות ה-40 לבין החברה הקיבוצית שאליה הגיע. חזרנו לתמונות היסטוריות של התקופה מאירופה, הגטו, הקיבוץ, ומשם שאלנו אלמנטים ויזואליים. בחירת הצבעים הייתה מנומקת: נוסטלגיה וזיכרון באירופה ושנות השואה עם גוונים כהים וקודרים של כחול וסגול, אל מול צבעים חדים של הארץ שמאפיינים את הישראליות, כמו צהוב, ירוק, חאקי. לחלופין, תיארנו את העולם הפנימי שלו, שבו מתקיימים תהליכי ההתאהבות והלמידה, בצבעים מאוד רוויים, כדי להעמיק את התחושה של עולם יותר עשיר.
"התמה מתקדמת מימים של תום, ילדות ואופטימיות, דרך הפחד המתגבר ככל שהמלחמה ואירועי השואה הולכים וסוגרים עליו, עד ההפוגה של שקט, כשאמנון מגיע לישראל וניצב נפעם מול הקיבוץ והארץ עצמה. בנקודה הזו הוא מרגיש זרות, בגלל השפה והתרבות שהוא לא מכיר, אבל כששרה מופיעה יש שוב אופטימיות, אהבה ותקווה. כדי לצייר ולהמחיש את העליות והירידות, צריך להיקשר רגשית אל הדמות ואל המסע שהיא עוברת. כשיורדים - יורדים נמוך, וכשעולים - עולים גבוה. יש תקווה של אפשרות לתיקון דרך שרה, מפגש עם מישהי שאיתה יכול היה לבנות חיים חדשים. תחושת ההחמצה היא כל כך גדולה, הענף הזה נגדע כשכבר הייתה הזדמנות חדשה, וזה נשאר איתנו".
מפעילות של איש אחד למפעל הנצחה לאומי
נסיבות מותו של אמנון זילברשפיץ טרגיות ומטלטלות, אבל כמו אמנון היו עוד כ-150 ניצולי שואה שגורלם היה דומה. הם נותרו השריד האחרון ממשפחתם הגרעינית, חוו על בשרם את מוראות השואה, שהו במחנות ריכוז, בגטאות, העבירו את שנות המלחמה במאבק, במנוסה או במסתור מפני הנאצים. כשנקרתה בדרכם ההזדמנות הראשונה, תוך כדי מלחמת העולם השנייה או אחריה, הם עלו לארץ, ועם הקמת המדינה התגייסו לצבא, השתתפו בקרבות בחזיתות השונות ונפלו במערכות ישראל, רובם במלחמת העצמאות.
ראשיתו של המפעל להנצחת הניצולים שעלו ארצה ונהרגו כחיילים חסרי כל משפחה הייתה יוזמה פרטית של אדם אחד, יהודה שטרנפלד, בעצמו ניצול גטו לודז' ומחנה אושוויץ, שכל בני משפחתו נספו בשואה. שטרנפלד עלה לארץ ולחם במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לימים, יזם את "נצר אחרון", פרויקט ההנצחה לחללי מערכות ישראל, שהיו הניצולים היחידים מבני משפחתם שנספו בשואה.
4 צפייה בגלריה
מתוך סרטון האנימציה על אמנון זילברשפיץ
(איור: שמעון אנגל ועופר וינטר, סטודיו דוב אברמסון)
בזכות פעילותו הוכר מעמדם של חללים אלה כקבוצה מיוחדת. הוקמה אנדרטה בשם "נצר אחרון" בהר הרצל, והמיזם הפך מפעל הנצחה רשמי של משרד הביטחון, ששיתף פעולה עם מוסד יד ושם. כדי לספר לדורות הבאים את סיפורם ההרואי של הנופלים מבין ניצולי השואה, נסלל שביל המחבר בין יד ושם לבין הר הרצל, היוצר קשר פיזי וסימבולי בין שואה לתקומה.
על השביל הזה צועדים מדי שנה אלפי תלמידים, בימים שבין יום השואה לבין יום הזיכרון. הצעדה המסורתית נפתחת בבקעת הקהילות ביד ושם ומסתיימת באנדרטת הנצר האחרון בהר הרצל בטקס מלא. המשתתפים מספרים את סיפורי הנופלים, פוקדים את קברם, מניחים זרים וקוראים יזכור. עם השנים הורחבה מסורת הצעדות גם אל קיבוץ יד מרדכי בדרום וקיבוץ לוחמי הגטאות בצפון, שם פוקדים הצועדים את קברי "נצר אחרון".
גם השנה יתקיים הטקס בין יום השואה לבין יום הזיכרון, ב-11 באפריל, בהתאם להנחיות ולמגבלות הקורונה, בהשתתפות נציגות מצומצמת של בני נוער. האירוע יועבר בשידור חי לבתי ספר באמצעות עמודי הרשתות החברתיות של משרד הביטחון ומשרד החינוך. השביל המחבר יצולם בווידיאו ויוקרן כ"צעידה וירטואלית", לצד הנחת זרים והקראת יזכור.
"אין מי שיישב שבעה, שיאמר קדיש"
"בהגדרה של 'נצר אחרון' מתקיים שילוב של כל סיפור העם שלנו, בצורה הכי דרמטית", מסבירה נעמה איטח, ראש היחידה להסברה והדרכה בהיכל הזיכרון הממלכתי, אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. "אנשים שעברו על בשרם את השואה, אירועים בעוצמות בלתי נתפסות, שאיבדו את כל בני משפחתם, עלו לארץ, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. פליטים אחרים עברו ליעדים רגועים יותר בעולם, אבל הם הלכו אחרי החלום, הגיעו למקום שאין בו מדינה, בחרו להיות חלק מהמאבק הלאומי ושילמו על כך בחייהם. המפעל החינוכי והממלכתי להנצחתם מתקיים מתוך ההבנה שאין מי שיישב עליהם שבעה, יאמר עליהם קדיש או יספר עליהם לבניו ולבנותיו.
האגף שלנו והיכל הזיכרון הממלכתי בראשותו של אריה מועלם עושים זאת בתחושת שליחות גדולה. בעקבות הפעילות הזאת בתי ספר התחילו להתעניין ולחפש מידע, ואפילו התגלו קרובי משפחה של נופלים שנחשבו 'נצר אחרון'. בתי כנסת מקריאים את שמותיהם, אתר יזכור מנציח אותם, ומדי שנה נערכת לזכרם הצעדה, שאליה מכוונים כל תלמידי של"ח בישראל. מרגע שהמושג הפך ממשי, יש לו פתאום זהות ופנים, ואם לא נמשיך לייצר מודעות ולהמחיש אותו, הוא עלול להתפוגג".
קאזי'ק הזהיר: "לא סתם בנים יחידים, נצר אחרון למשפחתם"
תיקון העוול ההיסטורי הזה החל למעשה רק בשנת 2003, לפני פחות מ-20 שנה, עם חנוכת האנדרטה בהר הרצל לזכרם של נופלי הנצר האחרון. עד אז, מקומם של ניצולי השואה בקוממיות ישראל נפקד כמעט לחלוטין מהאתוס הלאומי, שיוחס בעיקר ל"דור תש"ח".
4 צפייה בגלריה
מתוך סרטון האנימציה על אמנון זילברשפיץ
(איור: שמעון אנגל ועופר וינטר, סטודיו דוב אברמסון)
ההיסטוריונית, פרופ' חנה יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, מחלוצות המחקר של שורדי השואה בישראל, שפכה אור במחקריה על תרומתם המשמעותית של הניצולים בהקמת המדינה. "את המושג הזה פגשתי לראשונה במסגרת מחקר הדוקטורט, כשמצאתי מכתב של קאז'יק - זה היה כינויו של שמחה רותם-ראטהייזר, לוחם מרכזי במרד גטו ורשה שעלה ארצה ושימש כמפקד יחידת הפרטיזנים - בבית הקרן קיימת לישראל בבית דגן.
קאז'יק כתב לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה בפברואר 1948, שכל הזמן יורים עליהם. הוא שמע שעומדים לחוקק בארץ את 'חוק בנים יחידים', ולכן הוא מפנה את תשומת ליבו של גלילי לכך שביחידה שלו יש לא סתם בנים יחידים, אלא נצר אחרון למשפחותיהם. על כן, לדבריו, צריך לשלוח אותם אל מול פני האש 'רק בשעה 00:00', כלומר ברגע האחרון בהחלט, באין ברירה. קאז'יק מעולם לא זכה למענה, התשובה הייתה רק נוסח החוק – רק מי שהוא בן יחיד עם הורים שגרים בארץ. אבל הנוסח הזה לא כלל שורדים אחרונים. התברר שכשני שלישים מהכוח הלוחם במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה. כעבור שנים הגו במשרד הביטחון את הביטוי הזה בהשראת המכתב של קאז'יק, ומכאן נולדו גם היוזמות החינוכיות".
למה לקח לנו, כממסד וכחברה, כל כך הרבה זמן להכיר בתרומה הגדולה הזו?
"יש הבדל בין מידע, ידיעה ותודעה. אנשי הנצר האחרון נפלו במלחמה, אבל אי אפשר לדבר עליהם בנפרד מניצולי השואה במלחמת העצמאות. האנשים האלה עברו את אחת הטרגדיות הכי גדולות בתולדות האנושות: נשארו אחד או שניים מעיר שלמה. בווילנה, למשל, היו 70 אלף יהודים, ובסוף המלחמה נותרו 500 בלבד. כולנו גדלנו על 'מגש הכסף' של אלתרמן, על ביטויים כמו 'ונוטפים טללי נעורים עבריים'. זה נרטיב עם טעות, כי מנצחים תמיד מספרים על עצמם. הנוער הישראלי הועלה על נס כמי ששילם מחיר כבד על העצמאות, בעוד מקומם של הניצולים נפקד לגמרי מהשיח.
"בפועל, גם כשליש מלוחמי הפלמ"ח היו ניצולי שואה בעצמם, אבל הם לא חשפו עצמם ככאלה. הם רצו לשים את העבר מאחוריהם, להיות ישראלים, כמה שיותר מהר וכמה שיותר בעוצמה. עם זאת, חשוב לציין שזה לא היה בזדון, אלא תוך כדי מלחמה לחיים או למוות. ההכרה חלחלה לאט-לאט, רק בשנים האחרונות. התפרסמו מחקרים, ופתאום התברר שהיו אלה ילדי צל. ידעו שהמספרים הם כאלה, כי רובם היו צעירים בשנות ה-20 לחייהם. אף שלא ידעו עברית הם גויסו לחילות השדה כחיילים קרביים, וחשו שזו זכות גדולה להשתתף במלחמה ולקחת חלק ב'נקמת התקומה'.
החלק הראשון של המלחמה, אחרי כ"ט בנובמבר ועד סוף אפריל 1948, שבו היישוב היהודי הלך מתבוסה לתבוסה, היה הקשה ביותר. אבל פתאום הרעיון של מדינה עצמאית נראה במרחק נגיעה. הטלטלה הזו גרמה לרוץ ולרצות להתגייס. צריך להבין מה הייתה המדינה היהודית בעיניהם. אלה הם אנשים שהציונות שלהם היתה חדשה, אחרת. לא ציונות אינטלקטואלית, לאומית, אלא שאיפה לעצמאות מהבטן. הם הרגישו שלהיעדרה או לקיומה של מדינה יש משמעות, בבחינת להיות או לחדול".
המיזם "פנים.יום.זיכרון" יעלה גם בסלקוםTV
פורסם לראשונה: 08:24, 07.04.21
