הארלין קווינזל הייתה ד"ר לפסיכולוגיה עם משיכה אקדמית למושאי מחקר קרימינאליים ומעורערים בנפשם. בכלא הפסיכיאטרי ארקהם, היא פגשה והתאהבה בנסיך הליצנים של הפשע - הג'וקר, והפכה לבת הזוג המהדהדת את הטירוף שלו בגרסה נשית. כהארלי קווין, היא אימצה גרסה פרוורטית של דמות הליצן-משרת הערמומי ארלקינו מה"קומדיה דל-ארטה" (או, בלעז, ה"הארלקין"). הערצתה לג'וקר הייתה עיוורת, היא סירבה להבין כי יחסו אליה הוא לא יותר מניצול ציני.
"ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת" - טריילר
דמותה של קווין הופיעה לראשונה בשלהי העונה הראשונה של סדרת האנימציה "באטמן - הסדרה המצוירת" (1995-1992), ומ-1994 היא החלה לצבור פופולאריות רבה גם בקרב קוראי הקומיקס: היא הופיעה במשחקי מחשב, בסדרות הלייב-אקשן הטלוויזיוניות של DC, והחל מנובמבר שעבר יש לה גם סדרת אנימציה טלוויזיונית משל עצמה. בקולנוע היא הופיעה לראשונה ב"יחידת המתאבדים" (2016) כשהיא מגולמת על ידי מרגו רובי, לצדו של הג'וקר בגרסת ג'ארד לטו. הדמות והשחקנית היו, באופן יחסי, נקודות אור בסרט מרושל ומגובב. עם המעמד העולה של גיבורות-על בקולנוע, היה זה בלתי נמנע שיהיה ספין-אוף לסרט בהובלתה: "ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת".
הפופולריות הגוברת של הדמות והניסיון להציב אותה כדמות עצמאית ומעודכנת מבחינה פמיניסטית, חייבו לשחרר אותה מהקשר התלותי בג'וקר. השם הלועזי המלא - (Birds of Prey (and the Fantabulous Emancipation of One Harley Quinn - מרמז על המהלך הכפול אותו מנסה הסרט לבצע: לא רק לבסס את הארלי קווין כמובילת סדרה עתידית של סרטים בכיכובה, אלא גם לבנות תשתית לספין-אוף עתידי נוסף לחבורת גיבורות העל המכונות "ציפורי הטרף" - שתיים מהן מופיעות בקבוצת הדמויות הנשיות אליהן חוברת הארלי.
השחרור של הארלי מהג'וקר מעצב אותה מחדש כלוחמת צדק מטורללת ופרועה - התשובה של DC להצלחתם של סרטי "דדפול", ודמות מאוד שונה מהמודלים המושלמים של גיבורות העל שזכו עד כה לסרטים משל עצמן, כמו האמזונה האידיאליסטית, וונדר וומן.
שינוי הדמות גרר גם שינוי בהופעה ובהתנהגות: נעלמו המכנסונים חושפי הישבן מ"יחידת חיסול" והטיזינג המיני רוסן. הפעם זה לא סרט של במאי (דיוויד אייר) המשתמש בהארלי/רובי כנתח בשר, אלא סרט המובל על ידי במאית בשם קאת'י יאן, תסריטאית בשם כריסטינה האדסון, ובין שלושת מפיקיו שתיים הן נשים - כולל מרגו רובי עצמה. באקלים התרבותי-פוליטי העכשווי, אין פלא שהמלתחה הפכה לפחות מחפצנת, והממד של אלימות וניצול מיני למרכזי בעלילה.
המראה של הארלי מערבב איפור ליצני, אלמנטים מקושקשים-ילדותיים, קעקועים, לכלוך פנקיסטי וכלי נשק "ליצניים" (כמו פטיש עץ ענק, מחבט בייסבול ורובה שיורה קליעים מתפוצצים של גליטר). באמצעות כלי הנשק האנטי-פטריארכליים היא יורה בשוטרים, שוברת עצמות ומפצפצת אשכים, וכל זאת תוך שמירה על פוזיציית האישה-ילדה המופרעת והתמימה. למרות שקהל היעד הטבעי של הסרט הוא ילדות-נערות חובבות הומור אלים ופרוע, כל אלה הביאו את הסרט לקבל בארה"ב דירוג R (צפייה מתחת לגיל 17 רק בליווי מבוגר), מה שבהחלט יכול להקשות על הצלחתו. על פי הנתונים המסתמנים של שבוע הבכורה לסרט צפויות הכנסות מאוד מאכזבות.
הזכר המאיים הוא מנהיג אכזר של ארגון פשע בשם רומן סיוניס (יואן מקגרגור) המכונה "המסיכה השחורה", עם תחביב מקורי של חיתוך הפנים מראשם של אנשים. יד ימינו הוא הרוצח ויקטור זאז (כריס מסינה) שנראה כמי שנושא רגשות עמוקים במיוחד כלפי אדונו. כשהארלי הייתה עם הג'וקר, סיוניס לא היה מעז לגעת בה, אבל כעת, עם פרידתם, הוא הראשון ברשימה ארוכה של גברים שרוצים לסגור איתה חשבון. קשה להיות אישה עצמאית בעולם של גברים.
בביתו של סיוניס יש ציור קיר גדול באדום ולבן של נשים עירומות וכבל הכרוך סביב צווארן, ובחלק מהמקרים מסביב לפניהן - כך שהוא הופך למסיכה. במועדון הלילה שלו, ובאופן אובססיבי לאורך כל הסרט, יש שימוש בפסלים ואביזרי תפאורה בצורת ידיים, כשבמקרים רבים הם מוצבים בקונטקסטים של ניסיון הכפפה נשי. אלו מרכיבים בולטים בשפה הוויזואלית העולה על גדותיה מרוב ציטוטים ומקורות השראה. במקרה זה, נראה שהחיבור בין אלימות מיזוגנית ופופ ארט שאב השראה מדימויי הבובות/שולחנות בקורובה מילק בר ב"תפוז מכני".
סיוניס חושק ביהלום שיש בו מידע שיביא לו הרבה כסף, והכסף שליטה בעיר. הוא רוצה להשתמש בהארלי כדי להשיג אותו ומוכן להרוג כל מי שייקרה בדרכו - גם את הנערה האסייתית שכייסה את היהלום. הארלי, מצידה, צריכה להחליט אם היא מסתכנת ומנסה להציל דווקא את הנערה.
במהלך העלילה תתגבש חבורת נשים שמפגינה מידה רבה של התכוונות פדגוגית בגיווני גזע, גיל, מראה חיצוני ואוריינטציה מינית: הנערה האסייתית הכייסת אלכסנדרה קין (אלה ג'יי באסקו) היא גם שמנמונת, ובלשית המשטרה רנה מונטויה (רוזי פרז) היא לסבית היספנית בגיל העמידה - אישה שהצלחותיה המקצועיות נוכסו על ידי מי שהפך למפקד שלה.
שתי החברות האחרות בקבוצה מוכרות מ"ציפורי הטרף": דיינה לאנס היא הקנרית השחורה (ג'ורני סמולט-בל), שעובדת כזמרת במועדון של סיוניס וצריכה להחליט אם להשתמש בכוחותיה כדי לפעול נגד הבוס המסוכן שלה. בשונה מגילומים קודמים בקומיקס, באנימציה ובסדרות הטלוויזיה בהם הקנרית הייתה בלונדינית, כאן היא מופיעה בגרסה מולטית. האחרונה היא הלנה ברטינלי (מרי אליזבת ווינסטד), הציידת. כשהייתה ילדה, בני משפחתה חוסלו על ידי גנגסטר בשם גלאנטה, והיא גדלה להיות מחסלת המחפשת נקמה. סיפור הרקע שלה מעוצב כווריאציה על הסיפור של או-רן אישי מ"קיל ביל".
הארלי היא המספרת, והאופי המבולגן של הנרטיב אמור לשקף את האישיות שלה - קפיצות וארגון אנרכי של מידע, עצירה של פעולה, חזרה לאחור - טריקים מתחכמים שמזכירים את סרטיו של גאי ריצ'י (וזו לא מחמאה). גם השפה הוויזואלית גדושה, וברגעי השיא שלה, המתרחשים במתקן "בית משוגע" ביריד שעשועים נטוש, הם מזכירים את הגותיקה הקרקסית של טים ברטון (במקרה הטוב) ואת סרטי הבאטמן האיומים של ג'ואל שומאכר (במקרה הרע).
"ציפורי הטרף" הוא קקופוניה ויזואלית וצבעונית. לעיתים מבדרת באופן סביר, לעיתים מייגעת, ובעיקר יש בה תחושה של מאמץ יתר להתחכם בשם קולנוע פמיניסטי-אנרכיסטי-אלים. בשוך המהומה - אין זה סרט הכרחי לצפייה.
