בתום הצפייה בסרט "אכפת לי" (I Care a Lot), אתה מוצא עצמך תוהה על מה לעזאזל הסרט הזה? כן, הוא מהנה למדי, מהלכיו לא פעם מפתיעים, ונקודת המוצא שלו מבטיחה – דמיינו את האחים כהן מצלמים סרט פרסומת לדיור מוגן. אבל מה שחסר בסרט, שעלה לאחרונה בנטפליקס, הוא מטרה שאליה יכוונו חיציו הסאטיריים. הציניות שלו עובדת על ריק, ועל אף היותו לכאורה חסר לב כמו הגיבורה שלו – הסרט, אחרי הכל, תובע מאיתנו לאהוד אותה.
אכפת לי – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
וכן, ישנה כמובן בעיה נוספת. רוזמונד פייק. שחקנית בלתי נסבלת זו, שפניה פני קרחון, מתאימה בהחלט לגילום דמותה של נוכלת המתפרנסת מהשתלטות על רכושם ונכסיהם של קשישים תמימים. היא ממנה עצמה לאפוטרופוס שלהם תוך שהיא משחדת רופאים ומפילה שופט בפח כנותה המזויפת – ואז כולאת את קורבנותיה חסרי הישע במוסד לבני גיל הזהב המנוהל בידי משת"פ, לעיתים גם מבלי שבני משפחתם יוכלו לראות אותם.
לכאורה, לפנינו סרט המבקר את שירותי הרווחה באמריקה, שהבסיס לסיפורו לקוח מדיווחים חדשותיים מוכרים גם אצלנו. אלא שמהר מאוד "אכפת לי" משנה כיוון. זה קורה כאשר הנאמנה מהגיהינום מסמנת לה כמטרה קשישה חביבה וערירית (דיאן וויסט), שמסוגלת כמובן לדאוג לעצמה. הסרט מתקשה לשכנע בקלות ששופט שוטה ורופאה מושחתת מביאים לכך שהאישה נאלצת לעזוב את ביתה ולמצוא עצמה סגורה במוסד, ללא גישה אפילו לנייד שלה – אבל לא זו היא הבעיה.
מסתבר שהגברת הזקנה והמבוהלת קשורה באופן שאותו לא נחשוף לגנגסטר רוסי (פיטר דינקלג'), והלה מתברר כיריב לא קטן – סליחה על האירוניה – מול הנוכלת הקשוחה. הוא שולח אליה עורך-דין חלקלק (כריס מסינה) במטרה לפתור את הבעיה באמצעות מזוודה עם כסף, אבל כאשר המהלך הזה נכשל – העניינים הופכים אלימים. כמובן שיש משהו משעשע במאבק הזה שבין האישה המפלצתית, שנושפת תדיר מנחיריה עשן סיגריה אלקטרונית, והגמד האכזרי - אבל בכך מסתכמת הברקת הליהוק.
במילים אחרות, הסרט שכתב וביים ג'. בלייקסון ("איפה אליס") מתחיל כסאטירה על ניצול מוחלשים בחברה בחסות מערכת שנועדה להגן עליהם, אבל נע בכיוון שונה בתכלית. הוא לא לגמרי מסביר מה הפך את הגיבורה שלו לטורפת מתוחכמת של זקנים בודדים, והניסיון להצמיד לה שותפה לפשע שהיא גם המאהבת שלה (אייזה גונזלס) אינו מעניק לסרט מימד נוסף. האם הן מייצגות איזו מלחמת הישרדות של נשים בדרכן להגשים את החלום האמריקני? האם הסרט מבקש מאיתנו, והוא אכן עושה זאת מפורשות בקריינות הפותחת אותו, לפקפק בקיומם של אנשים טובים ואכפתיים? "התנהגות הוגנת היא בדיחה שהמציאו אנשים עשירים כדי שאנחנו, השאר, נישאר עניים", מהגגת שם הגיבורה, באופן שאמור להעניק תוקף אידיאולוגי לתאוות הבצע שלה ושל זוגתה.
תולדות הקולנוע רצופות בנשים שטניות שהקסימו אותנו, ואמנם במאבק פה שבין הנוכלת והגנגסטר – אין ספק לגבי ידה של מי היינו רוצים שתהיה על העליונה. אבל יש משהו משעמם בדמות שמגלמת פייק (ולא, זה לא קשור לעובדה שהיא שחקנית חד-גונית), שעה שדמות מעניינת יותר, זו של הקשישה העדינה שמסתברת כבעלת קשרים מסוכנים, נותרת כרקע בלבד לעלילה. דווקא משחק כוחות דמוני בין שתי הנשים הללו עשוי היה להעלות את הסרט לגבהים.
יהיו אולי מי שיתפתו להגדיר את הסרט כפמיניסטי. אלה ודאי יפרשו את "האישה הרעה" שמגלמת פה פייק כמי שמנהלת מלחמה בגברים באשר הם (אחרי הכל, הנמסיס שלה הוא קריקטורה של גבריות). בסצנה משעשעת למדי היא אף מנהלת משחק כוחני עם עורך הדין הטווסי שבא להציע לה אותה הצעה שאי אפשר לסרב לה – כסף וחיים תמורת הזקנה – ותולשת אחת-אחת את נוצותיו.
הזווית הלהט"בית נדמית בסרט כמעט אגבית. לא רק משום שדמות בת הזוג נותרת רוב הזמן בשוליים, וחלק ממנו אפילו מחוסרת הכרה, אלא גם משום שיש בה משהו בעייתי – זיהוי של נשיות שטנית עם לסביות. ומה שבעייתי לא פחות: הסרט, שכל כך מתאמץ להציג עולם ודמויות לא מוסריות בעליל, ניהיליסטיות אפילו, נחתם בטון כה דידקטי עד שנראה כאילו הוא נבהל מעצמו ומערכיו. האם זהו הרגע היחיד בסרט שבו אנו אמורים לחוש משהו כלפי הגיבורה שלו? ואם כן, מה זה אומר עלינו? מצד שני, בפרפרזה על הסרט, מה 'כפת לי.
