ההבטחות החגיגיות על פתיחת עולם התרבות התגלו, אלא מה, כניפוח מגוחך של חזה ריק מאוויר. אבל בזמן שהאולמות נעולים והחודש הראשון של 2021 הריח בעיקר כמו מוות, האגף העצמאי של המוזיקה הישראלית מפגין סימני חיים מרשימים. בזה אחר זה יוצאים אלבומים יפים, מעניינים ומגוונים, שמתכתבים עם רוח הזמן (גם אם לא נוצרו כתגובה ישירה לאירועים) ומשתלבים בתוכו בטבעיות.
בנוסף, קשה להתעלם מהעובדה שהיצירות הכי מוצלחות בגל הריליסים הנוכחי שייכות לנשים. על פניו, לא בטוח שצריך לציין את זה במקום לתת למוזיקה לדבר. אולם המציאות העצובה היא שמוזיקאיות, גם באזורי השוליים, עדיין סובלות מתת-ייצוג (מהשמעות ועד פסטיבלים, כלומר כשהיו כאלה). בציר האלבומים העכשווי מוכיח, בפעם המיליון, שהבעיה היא לא איכות.
קובארי – אחת מתוך אחת
האלבום הרביעי (בשבע שנים) של אביגיל קובארי מציג את המשך ההתקדמות של היוצרת המצוינת (וגם כוכבת "מתיר עגונות", "אורי ואלה" והסרט "פרה אדומה") בשני כיוונים מקבילים: מחד, הכתיבה שלה נעשית אפילו יותר חדה ובהירה, בין גלויות ממסעות בחו"ל ("גואה") לצד סיבוב צבעוני בירושלים הלא-מאוחדת ("הרכבת הקלה"). מאידך, שיתוף הפעולה עם המפיק המוזיקלי הקבוע, זיו זק, הולך למקומות חדשים ועשירים יותר, מאינדי פופ נוסח בל וסבסטיאן ("שבלונה") ועד משהו שאפשר לכנות סול-Fאנק יהודי ("מייבש").
השיר שמכנס את כל זה יחד עם ההגשה הכריזמטית של קובארי הוא "94", שנשען על לופ אופורי כדי לגולל סיפור על גדילה והשתחררות ("בסוף תמצאי את המוזיקה הנכונה/ ולא תתביישי יותר לרקוד"), שלא נגמר בהפי אנד אלא בתובנה שהמורכבות היא לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון. לכן לא פלא שהמסיבה נגמרת עם ריף גיטרה שמצטט במפורש את אינטרפול. אני מכיר כמה אנשים שלא צריכים יותר.
תמר אפק – All Bets Are Off
לפני יותר מעשור תמר אפק הייתה הסולנית והגיטריסטית של הצמד קרוסלה. מאז הוציאה שירים פה ושם אבל עתה יוצא אלבום הבכורה שלה, שמציג סאונד מקורי ומעניין גם בלי להידרש לכסחנות (הנהדרת) שאפיינה את קרוסלה. קטעים חזקים כמו Russian Winter או Nothing Can Surprise Me מותחים את הגבול שבין שיר לג'אם סשן ונשמעים כמו הדבר הזה, נו, איך קוראים לזה, הופעה חיה.
השירה של אפק החליפה את הצעקה המוחצת בסגנון שמזכיר את קים גורדון מסוניק יות' (ב-Show Me Your Pretty Side לדוגמה), מה שמחזק את אווירת סרט האינדי שמושלת באלבום. מה הפלא שלייבל מוערך כמו Kill Rock Stars (אליוט סמית', הדצמבריסטס, דירהוף ועוד) משתתף במסיבה. אגב למי שרוצה לשמוע את אפק בעברית, היא מבצעת את "ואז כמי נחל", במסגרת "הוצאו מהקשרם", פרויקט ביצועים מקיף לשירי יענקל'ה רוטבליט.
טל גיזנבורג – שוב אני
אלבום הבכורה של טל גינזבורג מותיר רושם לאורך זמן בגלל שיש בו גם את הכוח והרעב שמצוי ביצירת פריצה לצד זהות אמנותית מגובשת ובטוחה בעצמה, שמאפיינת אמנים בשלב מתקדם יותר של הקריירה.
לצד השפעות כמו ביורק ופורטיסהד, הטקסטים של גינזבורג מתכתבים עם משחקי החום-קור של הסאונד (בהפקה מוצלחת של תמיר גורדין) ולא פוחדים לצלול לפינות פחות מוארות: "מערבולת", לדוגמה, נשמע כמו שיר על אישה בדיכאון אחרי לידה ואילו "בתוך הראש שלו" עוסק בגבר מתוסבך מינית. אם הקלישאה המאוסה "אלבום חורף" עוד מדברת אליכם, "שוב אני" הוא בהחלט הכיוון.
עדי קשת כהן – Battleships
עוד אלבום בכורה יפה, הפעם מבוסס על פסנתר דומיננטי ובשרני ומבע אקספרסיבי שמזכיר לעתים את ניק קייב וכמובן את פיונה אפל.
הכתיבה של כהן יודעת להיות ישירה וציורית, ובכל מקרה יש בה משהו בלתי צפוי (או לפחות לא נפוץ) – למשל דימוי האקדח והכדורים שמוביל את Only Birds, מהשירים הטובים באלבום, לצד הסערה המוזיקלית של Different Sun ועוד.
Rasco - Rasco
היו איזה חמש דקות בראשית המילניום שבהן סרף היה ז'אנר בולט באינדי ישראל בזכות צ'רלי מגירה (לפני שחתך לחו"ל) והרכבים כמו The Astroglides, כשברקע גם עמדה הפריצה של רוקפור בחו"ל והושפעה מהקשר בין פסיכדליה לסרף. מאז, אחת לכמה זמן יש עוד להקה שמזכירה כמה צליל ריוורב סמיך יכול להיות כמו כדור נגד כאב הראש של החיים.
Rasco (עדן עטיה, גאיה ויסמן ואיתי לוי) הם בדיוק הלהקה הזאת, עם אלבום בכורה שמתחיל דווקא בקאבר ל-Interstellar Overdrive של פינק פלויד וממשיך לסרף ישראלי מתקתק ומתוקתק. מסוג האלבומים שרק בשבילם היה שווה לחכות לאינדינגב ולצעוק שם שסרף בעברית זה פשוט דינמיט.
