את הטור השבועי של "אוזני חמור" נפתח בהבהרה: הספרות הטובה בימינו, בניגוד לאמירה הרווחת, אינה נמצאת בטלוויזיה או בקולנוע, אלא, ובכן, בספרות הטובה של ימינו. נכון שאמנויות המסך פורחות עם כתיבה מעולה, מפתיעה ופורצת דרך. אבל מדוע לשבח אותן על חשבון הספרות? גם היא עדיין חיה ובועטת, ואין שום סיבה להספיד אותה בטרם עת. ומי שאין לו סבלנות לפתוח ספר ולהתוודע לכותבים מוצלחים בני ימינו - יואיל בטובו להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו בלבד. בתודה מראש, ההנהלה.
למרות הכול: זינוק במכירות הספרים בארצות הברית
שוק הספרים הישראלים סבל ממגפת הקורונה ממש כמו שאר תחומי התרבות. אומנם סופרים רגילים לבודד את עצמם מרצון, אבל בהיעדר חנויות מתפקדות באופן רציף - וכשהציבור עוד לא לגמרי התרגל לרכישה ברשת - ההוצאות נאלצו לדחות ספרים, לצמצם פעילות ולשלוח עובדים לחל"ת. כעת מתפרסמים נתונים המורים שבארצות הברית, עסקי הספרים דווקא שגשגו ב-2020.
לפי חברת NPD BookScan, שמדווחת מדי שנה על המגמות הסטטיסטיות בענף, בשנה החולפת מכירות הספרים בארצות הברית עלו בכשמונה אחוזים. עלייה מרשימה במיוחד נרשמה במכירות הספרים האלקטרוניים וספרי השמע, ששברו השנה שיאים. ב"ניו יורק טיימס" אף ציטטו בשבוע שעבר את מדליין מקינטוש, מנכ"לית פינגווין רנדום האוס בארצות הברית, שלהערכתה "בסוף השנה, כשנסתכל על הנתונים הכללים, נראה שזו הייתה השנה הכי טובה לתעשייה מזה זמן רב".
מומחים מסבירים כי על אף שבחודש מרץ נרשמה צניחה במכירת הספרים בארצות הברית, נרשמה התאוששות באיזור חודש יוני. רבים מהספרים נקנו בחנויות מקוונות - ובראש ובראשונה תאגיד הענק אמזון, ואחרים נקנו ברשתות כלבו - כמו וולמרט וטרגט - שנשארו פתוחות גם במהלך הסגרים, כיוון שהן מוכרות מוצרים חיוניים. בסופו של דבר, על אף שהשנה התחילה באופן עגום, אנשים רבים מצאו בספרים נחמה ועטו על הכותרים החמים. לצד החדשות המשמחות, יש לציין שעדיין מדובר בהפסד של חנויות הספרים הפרטיות ורשתות הספרים המסורתיות, ששוב ספגו מהלומה בזמן שתאגידים גדולים עוקפים אותן בסיבוב. לפני מספר חודשים דיווחנו שאפילו חנות הספרים המפורסמת בעולם, שייקספיר אנד קומפני, נמצאת על סף קריסה.
ג'ורג' ר. ר. מרטין היה מעניק פרס ל"גמביט המלכה"
מחבר סדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש וקרח", עליה מבוססת הסדרה האפית "משחקי הכס", מחלק מחמאות לסדרה מצליחה אחרת - "גמביט המלכה". בפוסט שפרסם בבלוג שלו (בעל השם המתחכם Not a Blog), הסופר העבדקן החמיא לנאמנות של התסריטאים לעלילה המקורית מהרומן של וולטר טוויס וציין כי אם יש צדק - הסדרה גם תזכה בפרסים. בנימה אישית יותר הרחיב מרטין על הזיקה שלו לסדרה, כחובב מושבע של שחמט. "אני מכיר את העולם הזה. שחמט היה חלק גדול מהחיים שלי בתיכון, בקולג' ובמיוחד בשנים שלאחר מכן, בתחילת שנות ה-70. 'גמביט המלכה' החזיר את הכל באופן חי מאוד". עוד מחמאות הוא נתן לאופן המדויק בו מיוצג המשחק בסדרה. "המון מהשחמט שמוצג בסרטים ובסדרות הוא פשוט זבל. שחקנים שאמורים להיות גדולים לכאורה, עושים טעויות בסיסיות ומיקומי הכלים בלתי אפשריים", כתב, "אבל לא במקרה הזה".
אגב, כמו בת' הרמון, גיבורת הספר והסדרה, גם מרטין גילה כישרון למשחק המלכים כבר בגיל צעיר. בתיכון הוא שימש כמייסד והנשיא של מועדון השח - ואף הכיר שם שתי בנות זוג. "אבל זה סיפור לזמן אחר", כתב בבלוג שלו. בראיונות בעבר אף סיפר כי למשך תקופה קצרה התלבט בין קריירת שחמט מקצועית לבין כתיבה במשרה מלאה, וכולנו יודעים מה בחר בסוף. השאר היסטוריה, והרבה מאוד רייטינג. וגם מרצ'נדייז לא חסר.
בלי לפגוע: הדמויות השנואות בכל הזמנים
ב"גרדיאן" אוהבים להזמין סופרים לכתוב רשימות. לפעמים הן צפויות יותר ולפעמים פחות. הפעם הם פנו ללואיז קנדליש, מחברת מותחנים רבי מכר ("הבית שלנו" שלה תורגם לעברית), שבחרה לערוך דירוג לא שגרתי והציגה את עשר הדמויות הספרותיות הכי שנואות (Dislikable) בעיניה בכל הזמנים. אז מי התברגו לרשימה? אחד השמות המוכרים הוא זה של אוריה היפ, העסקן הצבוע והרמאי מ"דיוויד קופרפילד" (שמזוהה עם המשפט "אני כל כך צנוע, אני!"). "אחת מהדמויות המעטות שכבר השם שלהן מעלה בראש איזה טיפוס. כולנו פגשנו איזה 'אוריה היפ' - אבל בתקווה, זיהינו אותו או אותה כפסיכופתיים", כותבת עליו קנדליש. שם בולט נוסף הוא זה של אדוארד קזובון, הבעל הרוטן, המדכא והקנאי מהרומן "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט. לדברי קנדליש, "זמן רב לפני שהתוודעתי לרעיון של קריאה פמיניסטית, זיהיתי אותו כאיום על האמביציה הנשית".
עוד נכנסו לרשימת המושמצים "שאר הילדים" מ"צ'ארלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל, קנת' ווידמרפול מ"ריקוד למוזיקת הזמן" של אנתוני פאוול, קלרה סטקהאוס מהרומן The Blunderer של פטרישיה הייסמית', ליידי ברנדה לאסט מהרומן A Handful of Dust מאת אוולין וו, מילדרד רוג'רס מיצירת המופת "בכבלי אנוש" שכתב סומרסט מוהם - ואחרים (הרשימה המלאה זמינה כאן). ואת מי אתם הייתם מכניסים לרשימת הדמויות הנתעבות שלכם? אולי את וולדמורט? אולי את מובי דיק, כלומר הלווייתן? או דווקא את אחאב? ומה עם אחד מבריוני "בעל זבוב"? אתם מוזמנים להציע דמויות נתעבות נוספות בתגובות.
עטוף בחום
יופי הקנקן לא מעיד על תוכנו, ובגרסה עכשווית יותר של הביטוי: המגנטים שעל המקרר לא מגלים לנו האם הקוטג' שאורב בפנים כבר פג תוקף. ובכל זאת, לא צריך להיות אדם שטחי כדי לאהוב כריכות יפות ולעודד עיצוב אסתטי, יצירתי ומוקפד יותר על המדף. הדימוי המודפס על הספר מהווה פרשנות מסוימת של תוכנו, והזלזול בהיבט העיצובי מתפרש לא פעם גם כזלזול בטקסט עצמו. חוץ מזה, אם אפשר לנצל את ההזדמנות לענג את הקוראים באספקט נוסף, ולערב עוד איזה חוש - למה לא? הרי בסופו של דבר, הספרים האלה תופסים נפח מסוים בבית. בחודשים האחרונים פורסמו שלל רשימות בסגנון "הכריכות היפות של השנה". העיון בהן משמח, מסקרן ולרגעים אפילו - לא ממש נעים להודות - מעורר קנאה. הנה כמה נבחרות:
האמת של ג'ורג' אורוול
אולי לא הרגשתם, אבל ביום הראשון של השנה הזו נפל דבר: פגו זכויות היוצרים על מלוא כתביו של ג'ורג' אורוול. כמובן, הוצאות ספרים ברחבי העולם התכוננו לרגע הזה היטב - ובחודשים הקרובים אנחנו עשויים למצוא הצפה אדירה של שלל מהדורות מכתביו, במיני עיצובים ופורמטים. כך למשל, ההוצאה של אוניברסיטת אוקספורד צפויה להפיק סדרה חדשה של כתביו, על פי חלוקה לנושאים (נניח, "דיסטופיה"), ויש גם מי שכבר מדברים על סרטים בהשראת "1984" או "חוות החיות". אגב, הדבר נכון בנוגע לבריטניה - ולא בכל העולם. על פי החוק, למשל, הוצאות בארצות הברית ייאלצו לחכות עד 2030 לפחות, כי שם המגבלה קבועה ל-95 שנים לאחר הפרסום הראשון. אם אתם לא ממש מבינים מדוע ולמה - אתם לא לבד. לא לכולנו יש תואר במשפטים, ולעתים יש פשוט להאמין למומחים.
כך או כך, זוהי הזדמנות מצוינת להיזכר בכתבי אורוול (אריק ארתור בלייר, כמו שקראו לו בשכונה), ואף להזכיר שעוד לפני שהתפרסם כסופר, היה עיתונאי. אם מתחשק לכם לשים יד על ספר שלו, ויש לכם סבלנות לקרוא באנגלית, ייתכן שתמצאו עניין דווקא בקובץ המעניין Orwell on Truth, שראה אור בהוצאת פינגווין בשנת 2017. הספר מקבץ קטעים שונים של אורוול, אשר עוסקים בנושא רלוונטי מאוד לימינו: האמת, והקלות שבה ניתן להחיל עליה שלל מניפולציות. דרך פסקאות וציטוטים מתוך סיפורים, רומנים, כתבות, מכתבים וקטעי יומן של אורוול - הספר מעניק לנו כלים להבחין בין תעמולה לעיתונות ובין שקרים לטעויות תמימות, וזורק אור על תופעות כמו צנזורה, הטעיית הציבור ופייק ניוז (וזאת מבלי שאורוול משתמש אפילו פעם אחת במושג הזה).
כך למשל, במקום אחד כותב אורוול על מלחמת האזרחים בספרד (בתרגום שלי): "יש לי מעט ממצאים ישרים על הזוועות שנעשו במלחמת האזרחים בספרד. אני יודע שחלק מהן בוצעו על ידי הרפובליקנים והרבה יותר מהן (ועדיין מונים אותן) בידי הפשיסטים. אבל מה שהרשים אותי אז, ומרשים אותי גם היום, היא העובדה שאנשים מאמינים או לא מאמינים בקיומן של הזוועות האלה אך ורק על סמך המצע הקיים של ההעדפות הפוליטיות שלהם. כולם מאמינים בזוועות שביצע האויב ולא מאמינים בזוועות של הצד שלהם, מבלי שהם בכלל טורחים לבחון את הראיות".
ואורוול ממשיך: "מאז 1918, לא חלפה אפילו שנה אחת בלי שהתחוללו מעשי זוועה במקום כלשהו, ובכל זאת היה בקושי מקרה אחד שבו גם השמאל וגם הימין האמינו באותם סיפורים בו זמנית. ואם זה לא מספיק מוזר, בכל רגע הסיטואציה יכולה פתאום להתהפך, וסיפור הזוועה שקיומו הוכח אמש עד היסוד יכול להפוך בן רגע לשקר מגוחך, רק בגלל שהנוף הפוליטי השתנה".
