התנקשויות פוליטיות תמיד ריתקו את מספרי הסיפורים, תווי הקונספירציות ויוצרי הסרט. וזה ברור מאליו. רצח של מנהיג הוא אירוע מחולל בדברי ימי אומה, לפעמים העולם. יתרה על כך, נשיאים, ראשי ממשלה ומועמדים לתפקידים אלה או אחרים נמצאים בראש סדר היום הציבורי, ומסוקרים תמידית על ידי אמצעי התקשורת, עד שאנחנו האזרחים מרגישים שאנחנו מכירים אותם אישית. הם חלק מהחיים הפרטיים שלנו.
כשפוליטיקאי מוצא את מותו בהתנקשות, ההלם הוא טבעי. כמעט תמיד אחריו יגיעו שמועות ועלילות דמיוניות על דברים שקורים מאחורי הקלעים, מאבקי כוח, יריבויות אישיות ועוד שנתמכות בעובדות בדויות והנחות מוצא מופרכות. אנחנו בישראל חווינו זאת על בשרנו אחרי רצח יצחק רבין, אבל תופעות דומות צצו אחרי רצח מרטין לותר קינג בארצות הברית, אולוף פלמה בשבדיה או זוראן ז'ינדז'יץ' בסרביה. התנקשויות פוליטיות מעוררות תחושה של מסתורין, חשאיות. הרי חייב להיות יותר ממה שמספרים לנו.
האנרגיות האלו הניעו בעבר לא מעט הפקות קולנוע שביקשו לספר לנו את "הסיפור האמיתי" מאחורי התנקשויות של מנהיגים מפורסמים. רצח ג'ון פ. קנדי למשל חולל אינספור אלטרנטיבות לגרסה הרשמית ואלו מצאו דרך להגיע למסך כמו ב-JFK של אוליבר סטון מ-1991 (או בסרטי ה"אקס-מן", שעל פיהם מגנטו רצח את הנשיא האמריקני). אבל אם בעבר הקנוניות היו שמורות בעיקר לקולנוע העלילתי, הרי שאפשר להתרשם כי יותר ויותר סדרות וסרטים תיעודיים חוזרים למקרים מפורסמים יותר או פחות של מנהיגים שקיפחו את חייהם בנסיבות אלימות. מדובר בתפנית חדשה בצונאמי הדוקו-פשע שמוזרם אלינו על גבי פלטפורמות הסטרימינג השונות בשנים האחרונות. לא עוד מקרי רצח לא מפוענחים של אנשים שהיו אלמוניים בחייהם והפכו למפורסמים במותם. הבמאים והתחקירנים, שהתאהבו בתפקיד הבלש, יוצאים למשימה סבוכה ומסובכת בניסיון לחשוף את מה שלא נחשף בעבר.
הרוצחים האמיתיים של מלקולם אקס ובובי קנדי עדיין בחוץ? נטפליקס חושבת שכן
הסדרה המדוברת ביותר בתת-ז'אנר שהולך ומתגבש מול עינינו היא "מי הרג את מלקולם אקס?" מבית נטפליקס, ששמה נקבע בהתאם לתבנית המקובלת, אליה אפשר לצרף את קנדי, מהטמה גנדי, ג'יי.אר. יואינג מ"דאלאס" או הנער גארת פיליפס מהעיירה פוטסדאם שבמדינת ניו יורק (ברשת HBO המתחרה משודר בימים אלה סרט בשני חלקים בשם "מי הרג את גארת פיליפס?" על מקרה הרצח הבלתי מפוענח שלו). בנטפליקס החליטו לנצל את זה הפעם כדי לעורר עניין מחודש בהתנקשות במלקולם אקס - 55 שנים אחרי. לאורך שישה פרקים, המפיקים פיל ברטלסן ורייצ'ל דרצין מלווים את עבדור-רחמן מוחמד, אזרח אמריקני שבצעירותו נהה אחר תנועת המחאה שהוביל מלקולם אקס, ומאז ההתנקשות ב-21 בפברואר 1965 במועדון אודובון בניו יורק, פיתח אובססיה לתעלומה סביב האחראים לרצח והמעורבות האפשרית של השלטונות בהיתכנותו.
לאורך ששת הפרקים, עבדור-רחמן נובר במסמכים בארכיוני הרשויות וגם בתוך הפצעים של הקהילה המוסלמית האפריקנית-אמריקנית בניו יורק ובניו ג'רזי. הרצח אומנם הוכרז כמפוענח, אולם מתוך שלושת הנאשמים שהורשעו במשפט הודה רק אחד מהם - טלמג' האייר (תומאס הייגן לשעבר). השניים האחרים, חליל אסלאם (תומאס ג'ונסון) ומוחמד עבדל-עזיז (נורמן באטלר), נגררו לבית הכלא על לא עוול בכפם וכחלק מהמאמץ של הרשויות לסגור את התיק בהקדם בתוך האקלים הפוליטי המתלהט. זאת על אף עדותו של האייר כי פעל ביחד עם ארבעה פעילים של מסגד ארגון "אומת האסלאם" בניוארק שבניו ג'רזי - עדות שרשויות החוק התעלמו ממנה כמעט לחלוטין, ויוצרי הסרט נותנים לה דגש ויוצאים לחקירה משלהם בעקבותיה.
ההקשר הפוליטי למתקפת הירי על מלקולם אקס מוצג בהרחבה כחלק ממחאת המוסלמים השחורים כנגד הממסד הלבן, וחתירת ה-FBI למיגורם. אולם ככל שמעמיקים לתוך פקעת היצרים והמתחים שמלווה את הפרשה (שאף זכתה לטיפול עלילתי של ספייק לי ב"מלקולם אקס" מ-1992, בכיכובו של דנזל וושינגטון), מגלים כי בתוך המעגל הפוליטי הרחב התפתחה איבה פנימית בין ארגון "אומת האסלאם" ומנהיגו אלייז'ה מוחמד למלקולם אקס, שהוכתר כיד ימינו ונפלט משורותיו בגלל הקצנתו.
ההסתה כנגדו גברה והתעצמה במיוחד במסגד בניוארק, והגיעה לשיא לאחר שמלקולם אקס האשים את מי שהיה אביו הרוחני בשחיתות כספית ומוסרית על חשבון מאמיניו. פעולת התגמול הייתה עניין של זמן, אולם משטרת ניו יורק וה-FBI לא הראו עניין גדול בלהגן עליו, מה שאיפשר את ההתפרצות של כנופיית המתנקשים לאירוע בו נאם. הנחת המוצא של עבדור-רחמן היא שהייתה בין הרשויות לאלייז'ה מוחמד הסכמה שבשתיקה שיש לחסל את המטרד.
"מי רצח את מלקולם אקס?" - טריילר
( נטפליקס)
קלסר אחר קלסר, קליפת זיכרון אחת אחר קליפת זיכרון שנייה, עבדור-רחמן מקלף את הבצל הזה שגרם לו ולאחרים להזיל לא מעט דמעות מאז 1965. הוא לא מצליח להתעמת עם חברי הכנופיה ומי שהוביל אותה עם הרובה קצוץ הקנה ממנו נורו הקליעים שהרגו את מלקולם אקס. אבל אפשר להתנחם בכך שהסדרה מטילה אור על הפרשה כולה, על הקשריה השונים ובאופן מובהק על תעלומת הרצח עצמה. אסלאם ועבדל עזיז אמנם שוחררו אחרי כעשרים שנה מאחורי סורג ובריח, אך המשיכו לטעון לחפותם. בעקבות שידור הסדרה, הודיעה פרקליטות מחוז מנהטן על פתיחה מחדש של התיק ובחינה של הממצאים שהביאו להרשעת אסלאם (שהלך לעולמו ב-2009) ועבדל-עזיז שעומד כיום בראש מסגד בהארלם.
דווקא ארצות הברית, הידועה כ"דמוקרטיה הגדולה בעולם", חוותה אינספור התנקשויות פוליטיות מאברהם לינקולן, דרך מרטין לות'ר קינג ואמו אלברטה אחריו, ועד מלקולם אקס ואחיו רוברט אחריו. לרשתות הסטרימינג אין חוסר בתכנים ותאריכים מכוננים כדי לציין אותם. וכך לפני שנתיים, שודרה בנטפליקס המיני-סדרה "בובי קנדי לנשיאות" שגוללה את סיפור חייו של בובי קנדי לרגל 50 שנה למותו בידי מתנקש ממוצא פלסטיני. במשך ארבעה פרקים, הבמאית דון פורטר סיפרה על עלייתו של הסנטור, ונפילתו במטבח של מלון אמבסדור בלוס אנג'לס לאחר שנורה על ידי סירחאן סירחאן. בסדרה שובצו קטעי ארכיון בהם מתועד בובי קנדי ברגעים אחרי הירי, שהביא שעה קלה לאחר מכן למותו - חמש שנים אחרי ההתנקשות באחיו הנשיא, שלוש שנים אחרי מות מלקולם אקס.
על פניו, סירחאן בן ה-24 היה החשוד המיידי והוא גם הודה באשמה, אם כי מעולם לא הצליח לשחזר את המהלך וטען לאובדן זיכרון. במהלך המשפט בו תומרנה הודאתו של סירחאן, הוא הורשע ונגזר עליו עונש מוות שהומר במאסר עולם אותו הוא מרצה עד היום. חורים בכתב האישום ומחדלים של פרקליטיו הניעו קונספירציות שונות ומשונות. הסדרה מעלה תהיות האם סירחאן היה זה שירה את הירייה הקטלנית שהרגה את קנדי - תיאוריה שבנו של הסנטור אימץ לאחרונה, בין השאר על רקע חשדות להעלמת ראיות מצד רשויות החוק, והתעלמות מהאפשרות שמתנגד לקנדי ששימש כמאבטח באתר אחראי לרצח. תיאוריות נוספות קשורות לאיבה של ארגוני הפשע כלפי מי שנחשב לאויב הגדול שלהם. איבה שמקבלת ביטוי ב"האירי", בו מתחקה מרטין סקורסזה אחר מעלילי פרנק שירן (רוברט דה-נירו), מקורבו של ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו) - מנהיג הפועלים המושחת שנרדף על ידי בובי קנדי ומצא את מותו שלו בנסיבות מסתוריות ב-1975.
"עד היום אני מפקפק בכך שהוא התאבד"
החיבה של נטפליקס להתנקשויות פוליטיות אינה מוגבלת רק לארצות הברית. הסדרה "ניסמן: התובע, הנשיאה והמרגל" צוללת אל פרשת הרצח של התובע הראשי של ארגנטינה אלברטו ניסמן ב-18 בינואר 2015. שידורה בינואר האחרון פתח מחדש את הפצעים בנוגע למותו המסתורי של ניסמן, שבעצמו התעקש לחטט בפצעים המדממים מהפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994.
מתקפת הטרור הנוראית על המרכז הקהילתי AMIA נחשדה כיוזמה זדונית של איראן, אולם השלטונות בארגנטינה נרתעו מעימות חזיתי עם משטר האייתולות ובמהלך משותף הגיעו לפתרון בירוקרטי שימסמס כל תביעה נגד האשמים. אלא שניסמן היהודי לא ויתר, והעמיק בחקירתו את נסיבות ההתנהלות מאחורי הקלעים. הדו"ח שלו הצביע על הנשיאה כריסטינה קירשנר כאחראית לטיוח של הפשע. יום לפני הגשת הדו"ח, הוא מצא את מותו. הבמאי ג'סטין וובסטר לא מתיימר לפענח את התעלומה, ומציג את כל האפשרויות.
כזכור, הגרסה הרשמית הראשונית של ממשלת ארגנטינה הייתה כי ניסמן התאבד. קירשנר אף טיפחה סברה שהוא מצא את מותו במהלך אורגיה הומוסקסואלית. טענות מופרכות אחרות הומצאו ושמועות הופצו, אולם האחראים למותו לא התגלו עד היום, וספק עם המשטרה המקומית טרחה להשקיע יותר מדי מאמצים בכיוון זה. גם וובסטר לא נחוש יותר מדי בפענוח המקרה, הוא מסתפק בהנחת הממצאים והנסיבות ולתהות האם מדובר ברצח או בהתאבדות. בין השאר הוא משלב בסדרה ריאיון שערך ב-2017 עם מי שהיה ראש לשכתה של קירשנר, אלברטו פרננדס. "עד היום אני מפקפק בכך שהוא התאבד", אמר פרננדס המכהן כיום בתפקיד נשיא המדינה. ההערות הללו, שאינן עומדות בשורה אחת עם מדיניות העמימות שהובילה קירשנר בזמנו (כיום היא מכהנת כסגנית הנשיא), נענו בתגובות חריפות במערכת הפוליטית והציבורית בארגנטינה.
לאחר שהסדרה עלתה לאוויר בנטפליקס, ובה גם הראיון עם פרננדס, יצא הנשיא לתקשורת וניסה לחזור בו מנחרצות דבריו בנוגע להיתכנות האפשרות שניסמן התאבד. הוא קבע כי אין הוכחות לכך שמדובר ברצח והביע תקווה "לגלות איך הוא מת, ואם התאבד, למה עשה כן?". וובסטר אמר בתגובה כי הוא עצמו לא התכוון להכריע בשאלה אלא להציג את האפשרויות השונות. "ניסיתי להיות מאוזן לחלוטין בכך שעסקתי בכל הנרטיבים של רצח, התאבדות או התאבדות מאולצת עם אותה גישה ספקנית וראש", אמר הבמאי בריאיון לאל.איי טיימס. "ידעתי שזה יגרום לתגובות גדולות. אני מרוצה מהדרך שבה זה מתקבל כמאמץ עצמאי לחלוטין ולא פוליטי להגיע לאמת. אני לא חושב שהסדרה עצמה היא המקור לביקורת".
על הרקע הזה הייתה זאת דווקא קירשנר עצמה שהיללה את הסדרה והצביעה עליה כמקור מהימן ש"הציג את העובדות באובייקטיביות, בלי התעלמות מעדויות ונסיבות, בלי המצאת עובדות לא קיימות". בטור אישי ארוך שפרסמה באתר הבית שלה הסבירה סגנית הנשיאה (המנהלת מערכה פוליטית לקבלת חסינות מפני העמדה למשפט) כי צריך להתגונן מפני "עלילות שמופקות, מבוימות ומתוסרטות לפרטי פרטים על ידי סוכנויות ביון מקומיות וזרות ומופצות על ידי אמצעי התקשורת ההגמונית".
קירשנר, ששמה ושם בעלה נסטור קירשנר (שכיהן כנשיא לפניה) נקשר בשלל פרשיות שחיתות, נוהגת לתקוף את אמצעי התקשורת המקומיים שמבקרים את מדיניותה, אך בעקבות ההתנקשות בניסמן היא מצאה עצמה באור הזרקורים של הקהילה הבינלאומית. אפילו הבמאי הישראלי הנודע עמוס גיתאי, שזכור בין השאר מסרטו "רבין: היום האחרון" שעסק בהשלכות ההתנקשות בראש הממשלה, עבד על סרט שעוסק בפרשיית מותו של התובע.
הגישה המאוזנת של "ניסמן: התובע, הנשיאה והמרגל" היא זו שהציתה ביקורת מצד גורמים בקהילה היהודית בארגנטינה, שקובעים שוובסטר חוטא לאמת בתחקירו. העיתונאי דמיאן פכטר, שהיה הראשון לדווח על הפרשה ונאלץ להימלט מארגנטינה לישראל בעקבות איומים מצד נציגי קירשנר (שבין השאר כינו אותו "סוכן מוסד" ואף רמזו שייתכן כי הוא עומד מאחורי הרצח), הגיב בביטול לצביון הסדרה. "מי שמאמינים לסברת ההתאבדות חושבים שניסמן חקר את הפיגוע במשך עשר שנים, גיבש האשמות נגד הנשיאה ואז ביום שלפני הצגת הראיות, הוא מחליט שזה לא מספק והוא יורה לעצמו בראש". הרב מרסלו פולקוף, שמקורב למשפחת ניסמן, טען שהאיזון כביכול נועד להוסיף לבלבול מסביב לפרשה במקום להתרכז בפענוחה: "הדבר היחיד שמשיגה אי הוודאות בנוגע לנסיבות מותו של ניסמן הוא הפצת ספק".
רצו להפוך לכוכבות רשת - ורצחו "בטעות" את אחיו של קים ג'ונג-און
בניגוד למלקולם אקס וניסמן, מותו של קים ג'ונג-נאם הוא כמעט עניין של רכילות משפחתית. אחיו למחצה של קים ג'ונג-און הותקף בדרכו לטיסה ממלזיה על ידי שתי נשים שריססו את פניו בגז עצבים. מתקפה זו תועדה במצלמות האבטחה, שסיפקו לבמאי ריאן ווייט ("תשאל את ד"ר רות") חומרי גלם לעבוד איתם בסרטו "מתנקשות", וגם לא הותירו מקום לספק בנוגע לזהותו של הרוצח. אלא שהבמאי האמריקני נמשך דווקא למעללי שתי הצעירות התמימות לכאורה בשירות שליט צפון קוריאה שאינו עושה חסד לבני משפחה סוררים.
הסרט, שהוקרן בפסטיבל סאנדנס, חוזר לסיפור חייהן של סיטי איסייה האינדונזית ודואן טי הואנג הווייטנאמית ומגלה כי השתיים שאפו להיות כוכבות רשת, ועל פניו לוהקו להיות כאלה ונשלחו לבצע תעלול בנמל התעופה בקואלה למפור. תעלול שהתברר כקטלני. השתיים נשלחו לכלא בעוד ששולחיהם שוחררו בלחץ הממשל בפיאניאנג. סיפור מוזר, אקזוטי. כמעט משעשע.
מקרה הרצח של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול טלטל את העולם כולו באוקטובר 2018, ועל פי שירותי הביטחון הטורקיים יש בידיהם תיעוד של הזוועות שהתרחשו במהלך ביקורו שהסתיים בחנק, ביתור הגופה ושריפתה. בריאן פוגל זוכה האוסקר הצליח לשים ידו על כמה מהחומרים (דווקא לא המזעזעים שבהם) ושילב אותם בסרטו The Dissident המשחזר את מבצע החיסול של נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמן ומקורביו שביקשו לבוא חשבון עם המבקר החריף שלהם, שהיוו השראה למחאת רשת של פעילים מתנגדי שלטון.
העלילה נשזרת דרך חצי האי ערב, טורקיה, צפון אמריקה וגם דרך ישראל בשל מעורבות חברת NSO בהרצליה בקנוניה. על אף שפוגל זכה לשבחים וסרטו עורר תהודה תקשורתית בשלב זה הוא לא נרכש עדיין לשידור, ויש מי שמעלה חשד כי חברות הסטרימינג ומפיצים אחרים מעדיפים לא להסתבך עם אזהרות ותביעות מצד בית המלוכה הסעודי עם כל הכוח הכלכלי שמאחוריו.
פרויקט תיעודי מעניין נוסף שעשוי לעורר מהומה בעתיד הוא "אמנות הרצח הפוליטי" שג'ורג' קלוני ושותפו גרנט הסלוב מובילים כמפיקים בתמיכת רשת HBO ויצלול אל התככים והמזימות בתוך גואטמלה ומקרה רצח של כומר בהוראת קציני צבא מקומיים. הבמאי פול טיילור ייעזר בכתבי העיתונאי פרנסיסקו גולדמן שאיגד את ממצאיו בספרו, ויתעד את אנשי הכנסיה וצוות עורכי הדין ששכרו במאבקם בשלטונות שמבקשות להשאיר את נסיבות ההתנקשות מחוץ לדיון הציבורי.
בינתיים, קיה מורגן, שכתב את הספר Marilyn Monre: Murder on 5th Helena Drive, עמל על הפקת גרסה קולנועית לקונספירציה שאימץ בנוגע למות מרילין מונרו (שהייתה מקורבת מאוד לאחים קנדי). הפרויקט אמור להיות מוכן עד סוף השנה, אלא שבינתיים הבמאי הסתבך במשפט בגין גניבה מרכושו של סטן לי. מורגן היה מנהלו האישי של אמן הקומיקס הנערץ שהלך לעולמו בנובמבר 2018. מי יודע איזה נסיבות ספקולטיביות הוא עוד ימציא למותו.
