הפעם הראשונה שקווין קאמינס הבין שהוא רוצה להיות צלם מקצועי הייתה בהופעה של דיוויד בואי. הוא לקח איתו מצלמה וניסה לתפוס את בואי כזיגי סטארדאסט באחד מקטעי הפנטומימה ששילב על הבמה. אבל קאמינס הרגיש שהמיקום שלו לא טוב והוא לא מצליח לתפוס את הזווית הנכונה. כעבור שבועיים הוא הלך שוב להופעה, והפעם הקפיד לעמוד במקום טוב יותר. "הרגע הזה לימד אותי לא להסתפק בשוט הראשון שאני לוקח, אלא תמיד לנסות עוד", הוא מספר בריאיון מיוחד ל-ynet לכבוד צאת ספר הצילומים החדש שלו 'While We Were Getting High: Britpop & the 90s.
שנים אחר כך, אחרי שכבר הפך לצלם מקצועי, הוא פגש שוב את בואי, הפעם אחד על אחד לכבוד צילומי השער של NME כשקאמינס מאחורי העדשה כצלם הראשי של מגזין המוזיקה הנחשב - תפקיד שהחזיק במשך עשר שנים. "זו הייתה הפעם היחידה שהתרגשתי כמעט עד חוסר תפקוד", הוא נזכר, "אמרתי לו שהוא אחראי בעקיפין לכך שאני צלם, והוא ענה: 'מאשימים אותי בהרבה דברים, אני לא רוצה להיות אחראי גם לזה'. הוא היה נחמד, מצחיק ומאוד צנוע. הוא היה כל מה שקיוויתי שיהיה. בפעמים הבאות שצילמתי אותו, כולל בחגיגות יום ההולדת ה-50 שלו בניו יורק, כבר תפקדתי כרגיל".
9 צפייה בגלריה
"הוא אחראי בעקיפין לכך שאני צלם". דיוויד בואי מבעד לעדשה של קווין קאמינס
(צילום: Kevin Cummins)
מאז שנות ה-70 מחזיק קאמינס מצלמה בידיו ולאורך השנים תיעד, בין היתר, את מוריסי, מארק בולאן, פטי סמית', איגי פופ, ביורק ואפילו את עופרה חזה. הקריירה שלו החלה במקביל לעלייתה של להקת ג'וי דיויז'ן, שאת חבריה הכיר מסצנת המוזיקה בעיר מנצ'סטר בה גדל, וכך ניתנה לו גישה ישירה וקרובה ללהקה, יותר מכל צלם אחר. "נטלי, הבת של איאן קרטיס הסולן, אמרה לי שהיא הכירה את אביה רק דרך התמונות שלי", משתף קאמינס עם צביטה בלב. "תמיד נזהרתי עם כמות התמונות שצילמתי אז כי הייתי בתחילת הדרך ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז פילם, לכן צילמתי רק את הפריימים ההכרחיים. לא צילמתי את החבר'ה יושבים בחדר ההלבשה ביחד וצוחקים ומתבדחים - דבר שהם עשו הרבה. הם היו ארבעה בחורים רגילים, אבל רציתי שיראו אותם בתור בחורים צעירים ורציניים".
באחת התמונות המפורסמות שצילם, נראה קרטיס המנוח כשהוא נשען על קיר עם סיגריה ביד, בוהה אל תוך העדשה של קאמינס. "מה שלא רואים זה את שלושת חברי הלהקה האחרים יושבים מסביבו ומנסים להצחיק אותו", קאמינס מספר, "אנשים חושבים שאיאן אבוד בתוך העולם הפנימי שלו, אבל האמת היא שהוא ניסה באופן די נואש לא לצחוק. הוא היה בחור נורמלי רוב הזמן. לא הייתי צריך להציג אותו ככה, אבל גם לא ידעתי שהוא עומד למות. יכול להיות שאם היה אלבום שני ללהקה אז התמונות שהיו מלוות אותו היו הרבה יותר משוחררות, מלאות חיים וצבעוניות".
"אתה נמצא בלהקה כדי לעשות חיים, לא כדי לשנות את העולם"
באמצע שנות ה-90 עלתה לכותרות תנועת מוזיקה שחרטה את הבריטיות על דגלה ולקחה רוק אלטרנטיבי קליט והפכה אותו למיינסטרים. מגזיני המוזיקה הבריטיים כדוגמת NME ו-Select, שהיו תנ"ך מוזיקלי לחובבי הז'אנר, שמו את הפוקוס על להקות שיצאו מהסצנה המוזיקלית העצמאית של תחילת אותו העשור וקיבצו אותן תחת המונח "בריטפופ". על אף שרבים ראו בבריטפופ רגע תרבותי יותר מאשר ז'אנר מוזיקלי, המונח תפס חזק ונתפס ככלי שיווקי שעל גבו רכבו גם תעשיית האופנה, עולם האמנות ואפילו הפוליטיקה הבריטית עם טוני בלייר כראש הממשלה. לא רק שקאמינס (היום בן 66), היה שם במרכז העניינים, אלא הוא גם זה שעזר לעצב את תדמיתן של כמה מהלהקות המזוהות ביותר עם הבריטפופ, ביניהן אואזיס, בלר, סווייד ופאלפ - הידועות בתור "הארבע הגדולות" של הז'אנר.
9 צפייה בגלריה
"עבורנו ב-NME, רדיוהד כן היו חלק מהבריטפופ, אפילו אם רק לשישה חודשים"
(צילום: Kevin Cummins )
"כל העניין של הבריטפופ התחיל כמטבע לשון שהוטבע על ידי מגזין המוזיקה Select", הוא מסביר, "היו הרבה להקות בסביבה באותה התקופה, ועיתונות המוזיקה רצתה להקל על הקוראים ולאגד אותן תחת ז'אנר אחד, למרות שלא באמת היה קשר מוזיקלי אחיד ביניהן. הגראנג', שהיה מאוד חזק אז בארצות הברית, הרגיש לנו לא נגיש, אז ב-NME החלטנו גם לתמוך במוזיקה הבריטית". אבל אף אחד בעיתונות המוזיקה לא תיאר לעצמו לאילו מימדים תגדל התופעה התרבותית הזו. "הצהובונים באנגליה התלהבו ויצרו יריבות גדולה ומזויפת בין אואזיס לבלר" הוא מספר, ומציין את גיליון "קול בריטניה" של מגזין "ואניטי פייר" ממרץ 1997, בו ליאם גלאגר וארוסתו דאז, השחקנית פטסי קנזיט, עטופים בדגל בריטניה על השער - כקטליזטור של הבריטפופ כתודעה לאומית. "אז כבר לא הייתה לנו שליטה על המפלצת שהבריטפופ הפך להיות", קאמינס אומר, "אני חושב שהמוזיקה הוכתמה על ידי התווית של בריטפופ, אבל כשמקשיבים - יש שירים מדהימים מהתקופה".
על אף כי קאמינס עצמו לא התחבר להדוניזם שאפף את הבריטפופ ("היה לי קשה עם כל הקטע של 'קול בריטניה' - המיזוגניות, הנשים הרבות, הסמים, האלכוהול והבגדים"), הוא החליט לחזור אל אותה התקופה בספר הצילומים החדש שלו, שכן ממנה יצאו כמה מהפריימים הגדולים והמפורסמים ביותר בקריירה שלו. "בראיונות שערכתי לספר, נואל גלאגר, שלא באמת אכפת לו מה אנשים חושבים עליו, היה היחיד שאמר בפה מלא: 'זו הייתה התקופה, אלה מי שהיינו - בחורים שעשו חיים'. לעומתו, ברט אנדרסון מסווייד ומרטין רוסיטר מלהקת ג'ין, שגם התראיינו לספר, ניסו להיות יותר אינטרוספקטיביים בנוגע לסצנה ולמי שהם היו. אבל יש אמת בדבריו של נואל", הוא אומר, "בזמן שאואזיס יצאו לסיבוב הופעות ראשון ב-1994 הם כבר היו יותר מדי גדולים לאולמות שהם ניגנו בהם, וכל הופעה שלהם הפכה לכאוטית. שנה לאחר מכן הם כבר מילאו אצטדיוני כדורגל. אז כל ההייפ הזה מסביבם, יחד עם האטיטיוד, הלבוש וכמובן המוזיקה, הפך אותם ליפים והנכונים של הרגע. ובגלל שחלק גדול מהמוזיקה הגיעה ממעמד הפועלים, אנשים הזדהו איתה כי היא גרמה להם לחשוב שהכל אפשרי. הם ייצגו את רוח התקופה. ולמה שהם לא יעשו חיים?" הוא ממשיך, "הם היו צעירים ומצליחים. זו הרי הסיבה שאתה נמצא בלהקה - לא על מנת לשנות את העולם, אלא כדי לעשות חיים".
"ג'רוויס שאל אם הוא יכול להעמיד פנים שהוא עוזר הצלם שלי"
עבור הספר While We Were Getting High: Britpop & the ‘90s, שאת שמו השאיל קאמינס מ-Champagne Supernova, הלהיט של אואזיס מ-1996, קאמינס צמצם 25,000 פריימים שצילם במהלך השנים לכמה עשרות, שחלקם רואים אור בפעם הראשונה. "אני חושב שאלו חגיגות ה-25 לאלבום ?What's the story) Morning Glory) של אואזיס שהיוו את התמריץ לפרסום הספר", הוא מסביר, "זה די הולך יד ביד עם העובדה שאואזיס בתקופה ההיא הפכה להיות הלהקה הגדולה ביותר בעולם. הם היו יותר גדולים ממטאליקה. זה היה בלתי נתפס".
האחים גלאגר בחולצות של מנצ'סטר סיטי, דיימון אלברן על טוסטוס של למברטה, ג'רוויס קוקר בז'קט קורדרוי, תום יורק בשיער מחומצן וברט אנדרסון במבט חודר למצלמה - כל אלה מככבים בספר. לקאמינס הייתה התלבטות האם לכלול בספר את רדיוהד, כיוון שהיא לא לגמרי נכנסת תחת ההגדרה של בריטפופ. "עבורנו, ב-NME, הם כן היו חלק מהסצנה, אפילו אם רק למשך שישה חודשים, והרגשתי שאני צריך להכניס אותם", הוא אומר, "ולכן הכותרת היא בעצם לא רק בריטפופ, אלא 'בריטפופ ושנות ה-90'". על פי קאמינס, העבודה עם תום יורק לא הייתה קלה. "הצילום הראשון שעשיתי עם הלהקה היה בסגנון יותר גותי וצילמנו בכנסייה. סגנון צילום כזה עם תום יורק הוא הגיוני. עם ברט או נואל, למשל, זה היה פחות עובד. הסשן השני שעשינו היה בזמן סיבוב הופעות שלהם ותום כל הזמן ישן. אי אפשר היה לתפוס אותו ער. בסוף צילמתי אותו ישן על הרצפה בחדר ההלבשה והזהרתי אותו שאם אנחנו לא מצליחים לצלם משהו נוסף, זו תהיה התמונה שתתפרסם. אז הוא ביקש שאבוא לצלם במדריד שבוע לאחר מכן כי הייתה להם הופעה שם". במדריד קאמינס נתקל במקרה בג'רוויס קוקר שהופיע בעיר עם פאלפ, ואותו קאמינס הספיק לצלם פעמים רבות. "הוא שאל מה אני עושה בעיר ועניתי שבאתי לצלם את רדיוהד, אז הוא שאל אם הוא יכול לבוא ולהעמיד פנים שהוא העוזר שלי, כאילו אף אחד לא יודע מי זה ג'רוויס", צוחק קאמינס, "בסופו של דבר הסתובבנו ביחד ולקחתי אותו איתי לצילומים. הוא עמד כל הזמן ליד הציוד שלי והעמיד פנים כאילו הוא מטפל בו. שם, אגב, כבר הצלחתי לצלם תמונות טובות של רדיוהד".
עם ברט אנדרסון, לעומת זאת, היה לו ניסיון שונה. על פי קאמינס, אנדרסון היה חסר ביטחון כשהם נפגשו לצילומים בפעם הראשונה. "קלטתי שיש לו רק פוזה אחת כשהוא מצטלם. אז הבאתי אותו לסטודיו ושמתי שתי מראות משני צידי המצלמה ואמרתי לו שהוא יכול להסתכל על עצמו תוך כדי, ולהחליט איך הוא נראה הכי טוב. הוא היה פתוח לזה כי הוא רצה להיראות הכי טוב שהוא יכול. כיוונתי לכך שהוא יראה יותר כמו דיוויד בואי - עטוף מסתורין ופחות נגיש. היו לנו הרבה מאוד פגישות לצילומים לאחר מכן. הוא מצטלם מעולה, יש לו פרצוף נהדר".
בחרת לשים את ליאם גלאגר על הכריכה של הספר, למה דווקא אותו?
"זו אחת התמונות האהובות עלי. הייתי עם אואזיס בסיבוב הופעות וישבתי וחיכיתי בלובי - דבר שיוצא לצלם לעשות הרבה כשהוא בדרכים עם להקה. אחרי די הרבה זמן שישבתי שם, ליאם נכנס ללובי ונעמד מתחת לשלט של הבר במלון, שנקרא במקרה 'אואזיס בר' ופשוט צילמתי. זה פריים יפהפה. ליאם מגלם את כל האסתטיקה של הבריטפופ. כל אחד מהלהקה חשוב, אבל הסולן הוא זה שיש לו את האטיטיוד ואת האגו. יש לי המון תמונות של ליאם בהם הוא נראה יותר מהורהר ושקוע במחשבות. לא רציתי שהוא ייצא האידיוט המפוצץ בקוקאין שהופיע בצהובונים. אני מכיר אותו וידעתי שיש בו הרבה יותר מזה. רציתי להראות שהוא יכול להתבונן פנימה, והתמונות משקפות את הצד הזה שלו".
יש הרבה סקרנות בנוגע לאחים גלאגר. היית איתם מתחילת הדרך, תמיד הייתה ביניהם יריבות גדולה?
"יריבות בין אחים תמיד קיימת. במקרה שלהם הם בילו כל יום אחד עם השני, חיו חודשים על גבי חודשים אחד בתחת של השני ואפשר להבין איך הגיעו לאינטנסיביות כזו. יש תמונות בספר שלא פורסמו עד היום, כמו אלו עם מדי הכדורגל, שם רואים את הקשר ואת אהבת האחים. אבל בסופו של דבר, ליאם הוא האח הקטן של נואל וזה רק טבעי שהוא מעצבן אותו. שאלתי את נואל אם הם אי פעם יחזרו להופיע ביחד והוא אמר שלא. לדעתו זו תקופה שהייתה ואי אפשר להחיות אותה יותר. זה היה מן רגע של 'היית צריך להיות שם'. לשים אותם שוב ביחד על הבמה לאו דווקא ייצור את הקסם ההוא".
9 צפייה בגלריה
"רואים את הקשר ואהבת האחים". נואל וליאם גלאגר בצילום מתוך הספר החדש
(צילום: Kevin Cummins )
קאמינס, שמיודד עם לא מעט מהמצולמים שלו, מספר שהכל נבנה על אמון שהוא לא רוצה לנצל. "הם אנשים שאני מבלה איתם די הרבה וחשוב לי לשקף בתמונה את מי שבאמת עומד מולי" הוא מסביר. "אני רואה את עצמי יותר כצלם פורטרטים מאשר מתעד, וניתן לראות את היחסים ביננו דרך הפורטרט. בצילומים שלי אפשר לראות, לדעתי, את האמת של מי שעומד מולי".
עם מי אתה בקשר טוב?
"את נואל אני רואה די הרבה, אנחנו הולכים ביחד למשחקי כדורגל, משוחחים לעיתים קרובות ושולחים הודעות שבועיות אחד לשני - בעיקר על כדורגל ומנצ'סטר סיטי. גם עם דיימון אלברן אני הולך למגרשים. אני לא כופה את עצמי על אנשים כי יש לי יחסי עבודה איתם. אני רואה את זה כיחסי עבודה ידידותיים".
ומה נואל חשב על הספר? כי ליאם הוא זה שעל הכריכה וגם זה שמתראיין בו.
"הוא אהב את הספר. הוא קרא את הראיונות בספר וצחק: 'אתם מנסים לעשות את זה מאוד אינטלקטואלי ולא היה שם שום דבר אינטלקטואלי'. הוא גם אהב את התמונה של ליאם על הכריכה, ואפליו היה נדיב מספיק לומר זאת".
עבורך, מי ההגדרה של התקופה ההיא?
"ליאם גלאגר, ללא צל של ספק".
והשיר?
"Champagne Supernova. שאלתי את נואל אם אני יכול להשתמש בשורה של השיר ככותרת לספר, אז הוא אמר – 'בטח, אתה הרי לא יכול להשתמש בשורה של בלר'".
הספר 'While We Were Getting High: Britpop & the 90s, בהוצאת אוקטופוס הבריטית, ניתן להזמנה אונליין
