חרמות קטנים בכל מקום
אם טראמפ ותומכיו חשבו שלאחר חילופי השלטון עולם התרבות יניח להם לנפשם, ובכן, מדובר בשגיאה מרה. השבוע 500 אנשי ספרות וחוקרים חתמו על מכתב תחת השם החריף "בלי חוזים לספרים של בוגדים", הקורא להוצאות ספרים בארצות הברית להימנע מפרסום ספרים שכתבו חברים בממשלו של הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ. למה? כי "מי שאפשרו, עודדו וחיפו על פשעים נגד העם האמריקני לא אמורים לגרוף רווחים מפרסום ספרים". כך מצהיר המכתב ישר ולעניין ובלי למצמץ. את הצעד יזם מחבר המותחנים המצליח למדי בארי ליגה, ובין השמות המוכרים שחתמו עליו ניתן למצוא גם את סלסט אינג ("שריפות קטנות בכל מקום") הולי בלאק (סדרת ספרי "מגיסטריום"). עם זאת, בינתיים קשה לאתר ברשימה שמות בולטים ומכובדים יותר, של סופרות וסופרים מהשורה הראשונה של עולם הספרות האמריקני.
ליגה עצמו נשמע נחוש. "באופן מסורתי, חברי ממשל לשעבר יכולים - וגם נוטים - להתרווח על כר בדמות חוזה שמנמן לספר, עם רווח נאה. במקרה של ממשל טראמפ וקורותיו רצופי השערוריות, שקרים והסתה להתקוממות, אנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות. אף אחד לא צריך להתעשר מתרומתו לרוע", אמר למגזין "פאבלישרז וויקלי".
מדובר, למעשה, בהמשך של מגמה. לפני מספר שבועות דיווחנו כי הוצאת הספרים הענקית סיימון ושוסטר ביטלה את החוזה לספרו של ג'וש האולי, הנציג הרפובליקני של מיזורי בסנאט. "אנחנו לוקחים ברצינות את האחריות הציבורית שלנו כלפי האזרחים, ולא יכולים לתמוך בסנאטור האולי, שלקח תפקיד במה שהפך לאיום מסוכן", נכתב בהודעת ההוצאה, והאולי מצדו השיב באיום תביעה. כעת עולה פעם נוספת השאלה: האם מדובר במחאה לגיטימית, ואולי אפילו מוצדקת, או בניסיון מחוצף לסתימת פיות? ואולי גם זה וגם זה הם חלק מהדמוקרטיה?
אמנדה גורמן בשפת הקודש
נבואת "אוזני חמור" התגשמה, ואמנדה גורמן אכן גנבה את ההצגה והייתה הכוכבת המרכזית של השבעת ביידן (טוב, חוץ מהכפפות של ברני סנדרס, אבל את זה אפילו האורקל מדלפי לא הייתה מצליחה לחזות). מאז, דברים רבים הספיקו להתרחש בעולמה של המשוררת בת ה-22. שועי עולם וסלבס חלקו לה שבחים והפכו אותה לגיבורת תרבות; לין מנואל מירנדה החמיא וגרם לה לחשוף שהשיר שלה כלל שתי התייחסויות מרומזות למחזמר המצליח שלו, "המילטון"; הוצאת פינגווין פרסמה - בתזמון מדויק מבחינה שיווקית, במהלך טקס ההשבעה עצמו - כי הספר הבא של גורמן כבר זמין לרכישה מוקדמת; מורים לספרות בארצות הברית בנו מערכי שיעור המבוססים על השיר ולימדו אותו בכיתות; מספר העוקבים של גורמן באינסטגרם זינק מכמה עשרות אלפים ליותר משלושה מיליון כמעט בן רגע, וחשוב לא פחות - שני ספריה טיפסו לראש טבלת רבי המכר של אמזון.
כמובן, לצד השבחים האדירים היו גם מי שעיקמו את האף - כי ככה זה בספרות וכך תמיד זה יהיה. הוויכוח הכרחי, וכשהוא ענייני הוא גם מבורך ומפרה. בזמן שרבים שאלו את עצמם, למשל, כיצד ינהג ממשל ביידן בנוגע למפעל ההתנחלויות, בתוך עולם הספרות המצומצם רבים עברו לדון בתהליך הכשרתו של מפעל שנוי במחלוקת אחר, זה של הספוקן וורד, "השירה המדוברת". הגבולות של הסוגה הזו לא לגמרי הרמטיים, ובכל זאת, רבים הסכימו שהיא המתאימה ביותר לתאר את שירה מלא העזוז והקצב של גורמן, The Hill We Climb.
למה הספוקן וורד בכלל מעורר כאלה אמוציות? קשה להסביר, אבל אפשר לנסות. ייתכן שהסוד טמון בנמרצות שלו, בקלילות היחסית שלו ובטיבו הפרפורמטיבי (צפו בביצוע של גורמן, כיוון שהוא חלק בלתי נפרד מהשיר). כל אלה עלולים לגרום לשירים להיראות חסרי משקל, חסרי איפוק או מעט רברבניים. ובכל זאת, חשוב להבהיר כי גם אם נחמד לעקוץ לעיתים את הסוגה (כיוון שיש משהו מבדר באופייה, מתבקש קצת להתלוצץ בעניינה) היא לא מנותקת לגמרי מהמסורת של הספרות. למעשה, להפך. מהשירה האפית הקדומה ודרך דור הביט תולדות הספרות מלאים בשירה מדוברת, מושרת ואפילו מנוגנת. וגם אם השיר לא לטעמם של רבים, אי אפשר להתעלם מן העבודה שבסופו של דבר, גורמן מצאה לה מקום נחמד בספרי ההיסטוריה (ובטבלאות רבי המכר) ושירה נגע בלב של רבים והפיח בהם תקווה.
המשוררת ד"ר נוית בראל עשתה איתנו חסד ותרגמה את השיר לעברית, תחת הכותרת "הגבעה שעליה נטפס". הנה קטע מהתרגום שלה: "אנו מניחים את נשקנו כדי שנוכל להושיט את נשיקותינו זה לזו. איננו מחפשים להרע לאיש אלא לחיות בהרמוניה עם הכל. שכדור הארץ, אם לא משהו אחר, יאמר שזה נכון, שאפילו כשהתאבלנו, צמחנו. שאפילו כשכאבנו, נמלאנו תקווה. שאפילו כשהתעייפנו, ניסינו. שתמיד נהיה קשורים יחדיו, מנצחים, לא היות שלעולם לא נדע תבוסה, אבל היות שלעולם עוד לא נזרע מחלוקת".
והנה התרגום המלא:
שבור לב? מאושר? יש לנו ספר בדיוק בשבילך!
חנות חדשה בסיאטל, בשם "הו, שלום שוב" (Oh Hello Again), מציעה שיטת סידור ספרים שטרם ראיתם כמוה: מיון לפי רגשות. כך למשל, מדווחים ב-Lithub, הרומן הזוגי-פוליטי "לסטר" מאת הכותבת רייבן ליילני וספר הילדים "דוקטור דה סוטו" מאת ויליאם סטייג מופיעים שניהם על המדף של ספרים "על קשיי ההתבגרות וההתגברות". מדפים אחרים מוקדשים לספרים "על ביטוי רגשות", ספרים "לימי המחזור, כשאת לא רוצה לצאת מהמיטה", ספרים "על אאוטסיידריות (או על הרצון להיות לבד)" וספרים שמתאימים "לרגעים כשאתה שואל... אבל מה אם".
בעלת החנות, קרי פרגוסון, מסבירה שמדובר ביותר מסתם גימיק. את ההשראה היא מצאה בעולם הביבליותרפיה, התחום שמציע לטפל בנפש באמצעות ספרות. לדבריה, שיטת המיון החדשנית מביאה אנשים לבחור ספרים שאחרת כלל לא בטוח שהם היו בוחרים. כך למשל, מבוגרים קונים ספרי ילדים כיוון שהם נמצאים על המדף שמציע לעודד את מי שמרגיש מעט חולה (לא בקורונה, אפשר רק לקוות). בריאיון ל"סיאטל טיימס", פרגוסון הסבירה: "אני רוצה שמישהי תיכנס לחנות, תביט סביבה ותגיד: 'מה אני צריכה ברגע זה? איזה סוג של ספר יעזור לי בחיים, על בסיס מה שאני עוברת או איך שאני מרגישה?'".
אם כן, רעיון חביב, וייתכן כי הוא אף יוכל לסייע לכמה אנשים באמת, כי ידוע שלספרים עשוי להיות כוח מרפא, מאגי כמעט. לכל הפחות, נדמה שזוהי שיטה נוחה לרכוש ספר במתנה לאנשים קרובים. ועד שתיפתח חנות דומה בישראל, קוראי הטור מוזמנים להשיב על כמה שאלות: האם הייתם ניגשים לחנות כזו בעצמכם? לאיזה מדף הייתם ניגשים קודם כל? ואיפה הייתם מקטלגים למשל את "מלחמה ושלום" או "נשים קטנות"? האם יש מדף לאנשים שמתחשק להם להילחם בטחנות רוח?
הספרייה הוויראלית של אומברטו אקו
את הקטע הזה יש לפתוח באזהרה. אם אתם קנאים, בעלי נטייה לאגור ספרים – או שני הדברים גם יחד, דלגו הישר לסעיף הבא, למען בריאותכם האישית. תודה. וכעת, אחרי שהזהרנו: אומברטו אקו נעשה השבוע ויראלי (מילה שנעשתה מעט חסרת משמעות בשנים האחרונות ומאוסה במיוחד בתקופת המגפה, ובכל זאת – נחמד להצמיד להצמיד אותה לענק כמו אקו), לאחר שהסופר טד ג'ויה שיתף סרטון שמציג אותו מחפש ספר בביתו. מה מעניין בזה כל כך? השפע. צפו בעצמכם.
הסרטון מבהיר כי אוסף הספרים של החוקר האיטלקי תפח לממדים של ספרייה ציבורית לכל דבר ועניין, ובעצם, זה לא צריך להפתיע – הרי כל מי שקרא ספר או שניים של האיש, למד עד כמה הוא בקי ועשיר בציטוטים. והרי לא ייתכן שכל זה שמור אך ורק בראשו. אך מתי יש לאקו זמן לקרוא כל כך הרבה? והאם הוא בכלל יכול להשתלט על המפלצת רבת המדפים הזו?
תשובה לכך נתן החוקר הלבנוני-אמריקאי נאסים טאלב בספרו "ברבור שחור", בקטע המוקדש לאקו, ללמידה ולצניעות. "אקו הוא הבעלים של ספרייה אישית גדולה (שכוללת 30 אלף ספרים), שהמבקרים בה נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמגיבים ב'וואו, אדוני הפרופסור הדוקטור אקו, איזו ספרייה יש לך! כמה מתוכם כבר קראת?', ואחרים - מיעוט קטן מאוד - שמבינים שספרייה פרטית היא לא רק תוספת לאגו, אלא כלי מחקר. ספרים שכבר קראת הם פחותי ערך בהרבה מספרים שטרם קראת. ספרייה צריכה להכיל כמה שיותר ספרים שאתה לא מכיר", טאלב כותב. הוא מוסיף: "אתם תצברו עוד ידע וספרים ככל שתזדקנו, והספרים הרבים שמחכים על המדף ושטרם קראתם ימשיכו להתבונן עליכם באופן מאיים. אכן, ככל שאתם יודעים יותר, כך גדל התור של הספרים שטרם קראתם".
קפיצה לדנמרק
וכעת דילוג קטן מספרייה לספרייה. אם אתם מתגעגעים לשיטוט בין מדפים עמוסי ספרים, סביר להניח שתמצאו עניין ועונג בסרט התיעודי "היהלום השחור - הספרייה המלכותית בדנמרק", שמוקרן בדוקוסטרים – הפורמט המקוון של פסטיבל דוקאביב. הסרט מציג תמונה רחבה ועשירה של הנעשה בספרייה הנמצאת בקופנהגן: העבודה של הצוות, המבקרים משלל הסוגים, ההרצאות, המפגשים, התערוכות – והכל על רקע אינספור כותרים. במהלך 59 דקותיו של הסרט מפציעים ליותר מרגע אחד גם האמנים מרינה אברמוביץ' ואולאפור אליאסון, שמביאים את יצירותיהם המפתיעות ומעוררות המחשבה הישר לחלל הספרייה.
הסרט מציע הנאה אסתטית רבה - הספרייה היא יצירה אדריכלית מרהיבה והצילומים ממחישים זאת היטב - אבל יש בו גם משהו עמוק מכך. הוא מזכיר לצופים שספרייה יכולה להיות (וכדאי לה להיות) הרבה יותר מסתם גוף להשאלת ספרים. במצב אידיאלי, זהו מוסד שמייצר מפגשים בין אנשים ובין רעיונות, ובכך מעלה על נס את הרוח האנושית. במובן הזה, אין הולם משמו של הסרט באנגלית – A Word for Human.
החוסר המצער של נילי מירסקי
השבוע לפני שלוש שנים הלכה לעולמה ד"ר נילי מירסקי, כלת פרס ישראל לספרות. היא הייתה מומחית לספרות צרפתית, רוסית וגרמנית, אבל יותר מכל, התפרסמה כמתרגמת שאפשרה לקוראים דוברי העברית לטייל בין העמודים של כמה מהיצירות הגדולות ביותר של העולם ושל הספרות הרוסית בפרט. צ'כוב, גוגול, דוסטויבסקי, גורקי, טולסטוי, בולגקוב, פלטונוב, מנדלשטאם – זה לא סתם ניימדרופינג, אלא נציגיה החשובים של תרבות שהעניקה לעולם כמה מהיצירות הספרותיות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם. ומירסקי הייתה שם בשביל לרוץ ולספר לנו, החבר'ה. הייתה זו לפעמים ריצה איטית, של שנים על גבי שנים, אבל בסוף היא הפציעה עם תרגום שלם (ובמקרים מסוימים, מושלם ממש) – וכמעט בלי סימנים למאמץ הסוחט. האם היינו זוכים להכיר את האחים קרמזוב גם בלעדיה? כנראה שכן. אבל האם היינו מזדהים איתם כל כך? זה כבר בכלל לא בטוח.
"זה בכלל לא היה מתוכנן. בעצם אני פסנתרנית מתוסכלת, ואולי בגלל זה, כשאני מנסה לדבר על תרגום יוצאים דימויים של מוזיקה", סיפרה מירסקי בריאיון לעיתון "חדשות" לפני 32 שנים. "אבל כשהייתי ילדה קטנה, גיליתי את בעיית ההעברה משפה לשפה. היו בבית שני תרגומים שונים לאגדות של אוסקר ויילד, ואני קראתי את שניהם. אחד הילך עלי קסם, ובשני לא היה שום דבר שחדר לעומק, שריגש אותי. הבנתי כבר אז שההבדל הוא בין התרגומים. למרות שעדיין לא ידעתי אנגלית ולא קראתי את המקור. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני רוצה לגלות במה טמון הקסם הזה, איך נוצרת המוזיקליות של השפה".
באותו ריאיון השוותה את עצמה לנרקומנית, לא פחות. "פשוט התמכרתי לזה. זה כמו שפעם אחרת מישהו מזריק לעצמו", אמרה אז בגילוי לב. אבל הרגע היפה ביותר, שבשבילו שווה לצטט מתוך הריאיון הזה, הגיע בסופו, כשנשאלה "בשביל מי המתרגם עמל". "אני יודעת שזה נשמע מפוצץ, אבל בשביל הקורפוס של העברית", ענתה מירסקי. "יש כמה וכמה ספרי מופת שהעברית צריכה אותם בתוכה בצורה הטובה ביותר שניתן לתרגם היום. 'פאוסט' של גתה הוא חוסר מצער. מי שקרא את המקור ואת התרגום לעברית, יודע שבעברית זו יצירה שפשוט לא קיימת. כמה מן הספרים של דוסטויבסקי זקוקים לתרגום חדש וטוב. בכלל, היכולת לתרגם מחדש מעשירה את השפה. מישהו אמר פעם שלכל דור, בכל שפה, יש את השייקספיר שלו, ורק האנגלים נאלצים להישאר עם שייקספיר אחד. גם 'הקומדיה האלוהית' של דנטה, לדידי - הטקסט בעברית פשוט לא קיים. אבל מה שבוער באמת הוא 'הזמן האבוד' של פרוסט. אני בטוחה שאילו צרפתית הייתה בשבילי בית, כמו רוסית וגרמנית, הייתי עושה את זה ואחר כך מתה בשקט".
אמת, מאז חלק מהספרים האלה כבר תורגמו מחדש לעברית - חלק מהתרגומים מירסקי חיבבה יותר וחלק פחות. אבל זהו לא העניין כלל, אלא השילוב חסר התחליף שהיה לה בין מסירות וכישרון. מירסקי הייתה כמו הדודה שטסה מדי פעם לביקור ממושך ברוסיה (בעודה ספונה בחדר העבודה שלה), ואז דופקת בדלת, וכשפותחים לה מבחינים לפתע שמעילה ספוג פתיתי שלג מוסקבאים, ומגרונה בוקע קולו של דוסטויבסקי או גוגול. נחמה מסוימת אפשר למצוא בתרגום שהעניקה לנו ל"הטירה" של קפקא אשר פורסם לאחרונה, אחרי מותה. אבל עדיין, שלוש שנים אחרי לכתה, אפשר להרגיש איזה כאב פנטום בספרים שטרם תרגמה.
