סדרות עבר שגדלנו עליהן הן חלק ממה שמגדיר אותנו. ספר לי לאילו סדרות אתה מתגעגע ואומר לך לאיזה שלב בחיים שלך היית חוזר. לא ששנות ה-90 סיפקו לנו הרבה ברירות - ערוץ 2 אמנם הרחיב את היריעה אבל היא לא הייתה רחבה כל כך מלכתחילה. "הפוך" הייתה אחת מהסדרות האלה, שסיפקה בשנות ה-90 חומרי גלם לשיחות ברזייה והשתחלה ל-DNA של אחוז ניכר מבני העשרים ומשהו, במיוחד גברברים שנדלקו על עינת ויצמן ואורנה פיטוסי. היה עם מה להזדהות, היה חידוש טלוויזיוני להתפעל ממנו. חסרונות, אם היו, הודחקו בקלות.
"הדבר הגדול המיוחד" - הצצה
(באדיבות כאן 11)
אלא שכמו שמוכיחה התגובה הציבורית לרוב החידושים ששוטפים היום את הטלוויזיה האמריקנית, געגועים לסדרה הם לא בהכרח רצון לפגוש אותה שוב היום, עשרים ומשהו שנה אחרי. אם אתם בכל זאת מעוניינים לבחון את העבר שלכם דרך האדם שאתם היום, אתם מוזמנים ל"הדבר הגדול המיוחד", שעלתה השבוע בערוץ כאן. לא מדובר בחידוש של "הפוך" (למרות שעל שתיהן חתום אותו יוצר, שמואל חיימוביץ'). זאת, זכותה תגן עלינו, שייכת לעבר. אבל היא מעין המשך שהתבגר עם הגיבורים שלו, לפחות עם שתיים מהן. או במילים אחרות - איפה הדמויות שגילמו פיטוסי וויצמן היו היום, כשהן בנות ארבעים ומשהו, אם היינו חוזרים אליהן?
יהודית (עינת ויצמן) היא בעלת גלריה שמגלה בפרק הראשון שיש לה סרטן בצוואר הרחם. עם או בלי קשר, 15 שנים לפני כן היא נטשה ילדה מהריון לא רצוי. דניאלה (אורנה פיטוסי) היא החברה הכי טובה שלה, נהגת מונית שנשואה לא באושר לאלכס (גור בנטביץ', הפתעה ליהוקית נעימה), שההגדרה שלו מסתכמת בעובדה שהוא מובטל. דניאלה מנסה לזפזפ בין ניסיון ניהול עצבני של המשפחה שלה (בעלה ושני הילדים) ובין תמיכה מוחלטת בחברה הקלולסית שלה.
במקביל העלילה מדלגת מדי פעם לקורותיה של יהודית, ילדה נטולת משפחה שמגיעה לפנימיה לבנות, ושהפרקים הראשונים לא מבהירים אם מדובר ביהודית בילדותה או בילדה שהיא נטשה. רק בפרק מתקדם יותר (מתוך שמונה) מתכנסת העלילה סביב הציר המרכזי שלה - דניאלה משכנעת את יהודית לצאת למסע חיפושים אחרי הבת שלה, כחלק מהתמודדות עם המחלה.
אין ספק שהיכרות עם "הפוך" מיטיבה עם "הדבר הגדול המיוחד", ולו מטעמי היכרות עם האופי של הדמויות (במיוחד עם זאת של ויצמן, שתמיד הייתה קצת מוזרה לעיכול). אבל גם היכרות כזאת, למרבה הצער, לא מספיקה כדי להצדיק צפייה בסדרה. עכשיו, כשכל זמן המסך מתמקד בשתי דמויות מתוך הקאסט של "הפוך", האנסמבל כבר לא מחפה על החולשות.
ויצמן נשארת דמות שטוחה ותמהונית, והמחלה שלה לא מצליחה להעמיק את המסע שהיא עוברת. לפיטוסי יש יותר אמצעים להעביר אמוציות או התחבטויות אבל היא כמעט תמיד עוברת כדמות עצבנית, שהתסריט מצמיד אליה יותר מדי גימיקים דרמטיים חסרי הצדקה עלילתית (היא מטיילת על מעקה גבוה או שוכבת עם נוסע אקראי ואז זורקת את הכסף שהוא נתן לה מהחלון). למרות האווירה המהורהרת והנכאה מעט, שמתאימה לרוח הזמן (עיין ערך "ככה זה", למשל), והמאמץ הניכר שלא לייפות את ההתפכחות הכואבת של שתי הדמויות הראשיות, "הדבר הגדול המיוחד" לא מצליחה לשאוב את הצופה למסע שהן עוברות. אם הישאבות למסע לאורך שדרת הזיכרונות מספקת אתכם, לכו על זה.
