בוקר טוב, גזוזטראות עולצות שכמוכם, ואולי בוקר פחות טוב לכל נגיפי המקלדת שפחות מרוצים מהניצחון של תקוה גדעון אמש ב"אח הגדול". לא נעים לי לפתוח עם רגע של שמחה לאיד ולכן תדמיינו שאני אומרת את זה בלב: בפרצוף שלכם. אחרי רצף של זכיות אנמיות קיבלנו סוף סוף זוכה מצחיקה, נוכחת ומבריקה, שנוכל לשכוח אחרי 15 דקות מינוס קיזוזי קורונה אבל היי, איזה 15 דקות הן היו! וזה לא שלא אהבתי את ירדן, אגב. היא היתה ליהוק מוצלח מאוד, התמודדה בבית עם סיטואציות מכאיבות ובלתי אפשריות ואני מאוד מעריכה את התהליך שהיא עשתה ומקווה שהיא תצליח לשמור על התוצאות שלו גם בחוץ ולעולם לא תכפה על הקרקפת שלה את הגיהנום שהיא העבירה אותה בנווה אילן.
תקוה גדעון זוכה באח הגדול
(באדיבות רשת)
נחזור לתקוה. הרגע שבו דלת חדר האח לא נפתחה בפניה כשהיא נכנסה אליו בפעם האחרונה כמנצחת היה כל כך הזוי, שממש התפתיתי להאמין שמישהו עשה את זה בכוונה כדי לאפשר לאח ולתקוה להתלוצץ על משפט הדלתות של אורן חזן. אלה היו רגעי השפל של תקוה בבית אבל הינה, הדלתות מסתובבות ותקוה ניצחה, גיא ולירון עשו ריקוד אינדיאני קטן ובסוף הניפו לה את הידיים לתמונת הניצחון, שמנוגדת לכל אינסטינקט בזק שפיתחנו בחודש האחרון.
כן, 8 טריליון הצבעות לא טועות. סדר היציאה של אודליה, גדי ואסיף היה צפוי והלם את העונה, אם כי שלושתם היו רלוונטים לגמר פחות או יותר באותה מידה, כלומר בכלל לא. ואכן הדו קרב הסופי נרשם בין תקוה לירדן, במה שהפך לנרטיב האהוב על ההפקה והצופים על שם בובליל ושפרה, סער ואלירז, אסף ושי-חי ושאר חתולות. החל מהשליש השני של העונה, אחרי ההדחה של אמילי ופיינגבוים, ירדן נכחה בה רק כקונטרה לתקוה ולרומן שלה עם ליאור ולכן במובן מסוים תקוה היתה הנמסיס שלה אבל גם העוגן שהחזיק אותה מלהדרדר לשולי העונה, לעשות עמיר פרץ ולהתפרק בלי שאף אחד ישים לב. פרסומת אחת וחזרנו.
אף שלא ייצגה אף אחד חוץ מעצמה, ותודה על כך, תקוה בכל זאת השלימה הקפה קטנה עבור העדה האתיופית אחרי ההישג של עדן אלנה בקדם האירוויזיון. ואם כבר אירוויזיון, תקוה גם המשיכה, כמעט בעל כורחה, את הקו של נטע ברזילי – מלאה וטוב לה – שהעניק לניצחון שלה באירוויזיון עצמו את הערך המוסף שתחרות שירי פופ מופרעת קשב ושטחית לא היתה מעניקה לו לעולם.
אישית אני חייבת להודות שדי מאסתי בתשוקה האצילית של הדיירים להוכיח משהו כשהם נכנסים לבית האח, להביא איתם איזו בשורה או להרים איזה דגל. אהבתי מאוד את ההכרזה של תקוה בתעודת הזהות שלה, שהבטיחה שהיא באה כדי לנוח. "האח הגדול" היא תוכנית שאני יושבת מולה על מנת להתבדר במובן האסקפיסטי של המילה. לא בהכרח מדאחקות אלא מהצצה לחיים של אנשים אחרים ולדינמיקות ביניהם. התובנות עליהם ועל עצמי, אם ישנן כאלו, נובעות מהשהות שלהם באופן טבעי ולא מאולץ. מהזדהות, מריגוש. אין לי צורך במניפסטים עכשיו, פשוט תהיו.
בהרבה מובנים תקוה פשוט הייתה. היא לא ניגנה על סיפור החיים הלא פשוט שלה, היא נשארה הבחורה מהירת התגובה, השנונה, עם המודעות העצמית והכישרון העוף-חולי להתרומם בכל פעם מנפילות בכוח התבונה והרגישות, עם היכולת לזהות את האבסורד הקומי כמעט בכל סיטואציה. וחשוב לא פחות – היכולת הוורבלית לתווך את כל אלה לצופה בטבעיות, אם בשיחה עם דייר אחר או עם האח הגדול. בקיצור, בחורה שהייתי רוצה לשבת איתה בהפסקת סיגריה אם הייתי מעשנת, ולנסות להבין מה הסוד שלה, איך היא הצליחה במקום שאביבית בר זוהר נכשלה בו, כלומר לשמור על תוספות השיער שלה לתקופה כל כך ארוכה בלי תחזוקת-ביניים.
הגמר נטול הקהל היה תזכורת מוזרה לכך שיותר מהכל תיזכר העונה הזאת כעונת הקורונה. המציאות ההזויה שבחוץ היתה זו שהעסיקה את הצופים ובמידה מסוימת יכולנו להחליף את היוצרות – דיירי בית האח היו יושבים וצופים בעולם בחוץ יוצא מדעתו, מנסה להתרגל לסדר החדש, לחיות עם ההגבלות והניתוקים שמשאירים אותו בין ארבעה קירות ולאבד כל יום כמה דיירים לטובת הנגיף. אבל בימים כאלה במיוחד חשוב לשמור על שגרה, ולכן גם הביזאריות הזו לא הפריעה לאנשי המלתחה של "האח הגדול" לעטות על לירון שמלת גמר מופרכת, שבהקה כל כך עד שבלתי אפשרי היה להבחין בקווי המתאר שלה. ככל שזה נוגע לי, ויצמן לבשה מסטיק בזוקה לעוס בצורה הכללית של הגוף שלה, ונסתפק בזה.
הבשורה הטובה היא שבקרוב (?) נוכל להתמסר לעונת ה-VIP המאתגרת לא פחות של "האח הגדול", כלומר ל"הישרדות", לעונה עתירת רסס טיפתי וביקיני, ולתקוה אני מאחלת שתדע לנצל את הבידוד הזה ולנוח באמת. בברכת "ממלכתי תמורת קרטון ביצים", תהיו חזקים.
