"שלום לכם, צופי שעות הבוקר המוקדמות", אומר ברוס ספרינגסטין לקהל הקטן שלא מאמין עדיין שהוא נמצא במרחק נגיעה מ"הבוס" של עולם המוזיקה בעשורים האחרונים. "אני מקווה שתיהנו מהסרט", הוא אומר ויורד מהבמה הקטנה שנמצאת באולם הקולנוע הפרטי, כמה קומות מתחת לאדמה בבית מלון במרכז לונדון.
הסרט אליו הוא מתכוון הוא "ווסטרן סטארס", פרויקט הבימוי הראשון של ספרינגסטין. מדובר בפיצ'ר באורך מלא המלווה את אלבומו האחרון, בעל אותו השם, ומשלב צילומים מהופעות עם השירים מהאלבום החדש יחד עם קטעי ביניים בין שיר לשיר של הרהורים אישיים. ספרינגסטין יצר את הסרט (שיעלה חד פעמית, בישראל, בבתי קולנוע נבחרים, ביום שני, ה-9 בדצמבר) יחד עם טום זימני שערך קליפים רבים וקונצרטים של הזמר בעבר וגם ערך את שלוש העונות הראשונות של סדרת המופת "הסמויה".
להקרנה האינטימית הוזמנו כאמור מספר מצומצם של בני מזל מעולם המוזיקה והקולנוע, והם אפילו – תנשמו עמוק – זכו לעמוד לצד ספרינגסטין ולשאול אותו כמה שאלות. ולא רק על הבכורה הקולנועית. במפגש פנים אל פנים, הבוס נראה שמור היטב אך קצת עייף, רזה ושזוף, והוא לבוש ג'ינס וחולצה משובצת ושיערו הקצר מאפיר בצדעיים. "אני מודע לכך שבישראל יש לי הרבה מעריצים. אמרו לי", הוא מחייך ומודה כי הוא רואה את דגל המדינה מתנופף בקהל בלא מעט הופעות שלו. אבל מה הסיכוי שנראה אותו בקרוב אצלנו? על כך הוא לא מתחייב. "ישנם הרבה מקומות אליהם טרם הגעתי", הוא אומר ומתפנה לדבר על הסרט לשמו התכנסנו.
טריילר לסרט "ווסטרן סטארס"
"'ווסטרן סטארס' התחיל בתור אסופת שירים שהיו בעלי אווירה מסוימת, כזו שנוגעת לצד המערבי של אמריקה", הוא מספר ונזכר בילדותו. "גדלתי בשנות ה-50 כשמערב ארצות הברית שלטה, כשהנרי פונדה וגארי קופר היו המודלים לגבריות ורציתי לכתוב על הנושא". הוא ממשיך ומסביר על התהליך שעבר בדרך להוצאת הסרט. "רציתי לכתוב בצורה שתשקף את ההתקדמות שלי ככל שאני מתבגר, ורציתי להכניס לסיפורים שלי דמויות מתבגרות. אז עשיתי את האלבום הזה, שלקח לי הרבה זמן. התחלתי לעבוד עליו ב-2012", הוא מודה בחיוך, "הנחתי אותו בצד לכמה שנים וחזרתי אליו. היו לי כ-40 שירים וקיצצתי אותם עד שמצאתי את האלבום שרציתי לעשות, אבל ידעתי שזו מוזיקה שהקהל שלי לא יהיה רגיל אליה ולא אוכל להופיע איתה. אז חשבתי שאם אני לא הולך להופיע עם האלבום בסיבוב שלי, אולי אוכל להופיע איתו פעם אחת כדי שאנשים יקבלו את הצ'אנס לראות איך זה לנגן אותו. בהתחלה זה היה אמור להיות פשוט סרט הופעה של האלבום מהתחלה עד הסוף".
"עשינו חזרה אחת בניו יורק, חזרה אחת באסם בו נערכו הצילומים ובמשך יומיים צילמנו את הסרט כשאנחנו מופיעים לחברים ולסוסים שהיו באסם למטה", הוא ממשיך. "התוכנית המקורית הייתה לראיין את האנשים שמנגנים איתי וכולם תמיד אומרים 'איזה אדם נהדר הוא' ו'איזה כבוד זה לעבוד איתו'", הוא צוחק ומודה: "החרא הרגיל, אז התחלנו ככה אבל זה לא הרגיש נכון". ערב אחד הוא ישב מול הטלוויזיה והתחיל לשרבט את המחשבות שלו על כל שיר. הוא השלים עוד באותו הערב תסריט שהפך לקול המלווה את הסרט ומצליח לחשוף את מנעד הרגשות של האלבום בצורה הכי טובה.
"ווסטרן סטארס" מתרחש בחלקו באסם בן מאה שנים הנמצא בבעלותו של ספרינגסטין, שם צולם בלייב החלק המוזיקלי בו הקהל מקבל את הבוס כשהוא מנגן את שיריו החדשים. לראשונה בקריירה שלו, הוא מלווה בתזמורת בת שלושים נגני מיתר בנוסף לקבוצת מוזיקאים הכוללים את אשתו בשלושים השנים האחרונות, פאטי שיאלפה. בחלקו האחר של הסרט, אנחנו רואים את ספרינגסטין במערב אמריקה, קרוב לג'ושוע טרי, הולך בדרכים לא סלולות, לעיתים נוהג ברכב בדרכי אבק, לעיתים רוכב על סוסים ובעיקר מהרהר.
"לכולנו יש את החלקים השבורים בנו, רגשית ורוחנית, אף אחד לא יוצא לא פגוע בחיים האלה", הוא אומר בסרט ובכך בעצם מסכם את שלל הדמויות שאיכלסו את שיריו לאורך כמעט 50 שנות קריירה: הנוודים, הבודדים ואנשי הצווארון הכחול המתמודדים עם קשיי היום יום. "כולנו שבורים בצורה מסוימת. אנחנו תמיד מנסים למצוא את האדם שהשברים שלו מתאימים לשלנו, כדי שמשהו שלם יצא".
הסרט ממשיך את תהליך ההתבוננות הפנימית של ספרינגסטין והחשיפה האישית שלו בפני המעריצים שהחל עם האוטוביוגרפיה, "נולד לרוץ" מ-2016 והמשיך עם הצגת היחיד שלו "ספרינגסטין בברודווי" מ-2017. "אני אדם עם הרבה כישרונות. אני כותב ספרים ומחזות לברודווי ועכשיו אני עושה סרטים. אנסה להיות אסטרונאוט בהמשך", הוא מתלוצץ, "אעדכן איך זה הולך".
ספרינגסטין מקדיש את מלוא תשומת ליבו לעומד מולו ונראה נינוח מאוד, בניגוד מוחלט להמולה המתרחשת סביבו. הוא ענו, נעים וצנוע, ועם זאת יש משהו שמבדיל אותו מהשאר. לאו דווקא הרזומה הבלתי נגמר שלו, זה החיוך, המחשבה הנוספת רגע לפני שהוא עונה על שאלה, התשובות המפורטות בלי להיות קלישאתיות והאמת שהוא דוגל בה מאז ומתמיד, ורק מתחדדת עם השנים וחושפת עוד פן שלו (ושל כולנו) בסרט.
"אולי הכל חלק מתהליך ההזדקנות", הוא ממשיך להרהר בקול. "הסרט הזה הוא כמו הסיום של הטרילוגיה, הקשירה של החוטים הפילוסופיים עליהם עבדתי כל חיי, מאז ילדותי. עשיית הסרט אפשרה לי לספר סיפור שלא סיפרתי באופן ישיר בעבר, בצורה שלא סיפרתי בעבר. היה לי רצף טוב של השראה ויצירתיות בחמש השנים האחרונות, עשיתי דברים שלא עשיתי בעבר ואני מרגיש בר מזל, בעיקר בגלל שלעולם אי אפשר לדעת".
ספרינגסטין חגג 70 בספטמבר האחרון והגיל גורם לו להתעסק באופן בלתי נמנע עם סוגיית החיים ומוות בכלליות, ועם מחשבות על היותו בן תמותה בפרט. "אני מתגעגע להרבה אנשים שאינם כאן יותר לחוות איתי את האכזבות ואת הניצחונות", הוא אומר. "עם הזמן, המשפחה שלך מתדלדלת", והוא מוסיף בקול מלא עצב: "גם אמא שלי לא בקו הבריאות". אביו נפטר ב- 1998, הוא איבד את חברו הקרוב ביותר, קלרנס קלמונט - הסקסופוניסט של האי סטריט באנד, וגם את הקלידן שלו דני פדריצ'י. "זה חלק מהחיים, אבל זה נרשם אצלך בלב ומוצא את דרכו אל תוך היצירה, כפי שזה צריך להיות. וכך אנחנו ממשיכים".
הוא כתב את האלבום בדמות של כוכב קולנוע לשעבר, קאובוי מזדקן, בסגנון הגיבורים עליהם דיבר בתחילת הדרך. ספרינגסטין מודה שכשהוא כותב בדמות של אחר, זה עוזר לו לגלות יותר על עצמו. "כשאני כותב בדמות, זו דרך לחשוף את החיים הפנימיים והמאבקים שלי תוך כתיבת הפרטים של מישהו אחר. אני כותב בצורה מאוד קולנועית כשאני עושה את זה, בדיוק כמו שהיה עם התקליטים שלי 'נברסקה', 'הרוח של טום גו'ד' או 'שדים ואבק'".
דמות הקאובוי מתוארת לרוב כשל מתבודד, והסרט מביא את ההתמודדות של ספרינגסטין עם הנושא תוך שהוא מציין שתמיד היה אצלו הקונפליקט בין האינדיבידואל לקהילה, בין היותו נווד ללא שורשים לאיש שצמא לאהבתו ולאישורו של אביו. בספרו האוטוביוגרפי הודה שהוא מתמודד עם מרה שחורה ודכאון כבר שנים רבות, ובסרט הוא אף אומר: "ביליתי 35 שנים בניסיון להניח לצד ההרסני של אופיי, ויש לי עדיין ימים בהם אני נאבק בזה", והקול המפורסם ממשיך לקריין: "במשך זמן רב אם אהבתי אותך או אם הרגשתי אליך קשר עמוק, הייתי פוגע בך אם יכולתי".
ספרינגסטין נפרד מאשתו הראשונה, ג'וליאנה פיליפס, ב-1988, לאחר שלוש שנות נישואים. זמן קצר לאחר מכן, הוא כבר נראה עם פאטי שיאלפה, חברה ותיקה, זמרת וגיטריסטית שהצטרפה לאי סטריט באנד ב-1984. השניים נישאו ב-1991 ויש להם שלושה ילדים. "ווסטרן סטארס" חושף סרטונים ביתיים מהימים הראשונים של אהבתם, כשהם יושבים על ספסל בניו יורק כשהיו נפגשים בחשאי או מצחיקים אחד את השני בירח הדבש שלהם.
בקונצרט המצולם, שיאלפה מופיעה כחלק מהלהקה של ספרינגסטין אולם באלבום עצמו היא לא נמצאת. ההיכרות הקרובה והאינטימיות בין השניים בולטת בכל פעם שהם חולקים מיקרופון, מבט או חיוך, או כששיאלפה מניחה את ראשה על כתפו. "הייתי צריך לשים את פאטי בתקליט", הוא מודה. "זו הייתה טעות גדולה לא לעשות זאת. התקליט הוא על גברים ונשים ופאטי מביאה איתה כל כך הרבה. אנחנו ביחד המון זמן, שלושים שנה, וזה המון ניסיון מסביב למיקרופון קטן. יש בינינו שלושים שנה של חיים רגשיים משותפים. היא נהדרת והנוכחות שלה קיימת גם כשהיא לא שרה איתי. היא נמצאת עמוק במרכז של הסרט הזה. היא בלב שלו. הסרט הזה הוא למעשה שיר אהבה לאשתי".
התחושה הזו היא גם מה שברוס מקווה שהקהל ייקח מ"ווסטרן סטארס". התמה הישנה והמוכרת שגורסת כי למרות החרדות, הפחדים והמאבקים הפנימיים, למרות שנולדנו לרוץ, כל מה שיש לנו הוא אהבה ומשפחה והריטואלים הקטנים שמסביבם, "זה מה שעוזר לנו להחזיק את הראש מעל המים", הוא אומר. "הייתי רוצה שאנשים שמגיעים לראות את הסרט, יחזיקו ידיים בסופו", הוא מחייך בביישנות.
בשלב מסוים, מישהו שואל את ספרינגסטין אם הוא חושב שישוב ויתפוס את כיסא הבמאי בעתיד. "לא", הוא צוחק. "כל מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, אם זה הספר, ברודווי או הסרט, היה חד פעמי", הוא אומר לקול אכזבת הקהל. "אבל מה שאני כן מתכוון לעשות שוב זה לצאת לדרכים עם האי סטריט באנד. אני מתגעגע. עבר יותר מדי זמן", הוא מסיים והמעריצים יכולים לנשום לרווחה.
