בגן קריית ספר בתל אביב נערך אמש (ה') אירוע מחאה של קהילת "פואטרי סלאם ישראל", מבית תיאטרון האינקובטור. מרבית המשתתפים קראו טקסטים שעוסקים בהתמודדות הממשלה עם מגפת הקורונה, בעוד שאחרים התמקדו בנושאים אישיים יותר. "במדינת ישראל ב-2020, עצם קיומו של אירוע תרבות זו מחאה", אמרו מעל הבמה. צפו בקטעים נבחרים מהאירוע.
נועה גורן במחאת הספוקן וורד בגן קריית ספר
(צילום: רז גרוס)
הערב התקיים בהתאם להנחיות משרד הבריאות ובנוכחות סדרנים, כאשר הצופים התבקשו לשבת במקומות שסומנו על הדשא באמצעות חבלים, כדי להקפיד על שמירת מרחק. "באחד הערבים לפני כשבועיים, לאחר ארבעה חודשיים שבהם לא צרכתי מכוח הנסיבות תרבות חיה, וזה התחיל לכרסם לי בנשמה, שאלתי את עצמי - למה? למה אנחנו לא יכולים בערב קייצי יפהפה שכזה ללכת לפארק הקרוב לביתנו ולצרוך תרבות, תוך כדי שמירה על ההנחיות", הסביר מארגן הערב, אריק אבר, מהיוצרים הבולטים בסצנה. "האם זה בגלל שתרבות בישראל היא דבר זניח - או מוזנח?".
אריק אבר. יזם את האירוע
(צילום: רז גרוס)
אבר המשיך: "אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא קורונה, ועלינו ללמוד לחיות איתה. אז אני ממש מקווה, ואולי אני נאיבי, שמהפארק הזה הערב תצא בשורה ותגיע לאוזני מקבלי ההחלטות - לשר התרבות חילי טרופר, לפרופסור גמזו, לראש הממשלה בנימין נתניהו, לכל קבינט הקורונה". אבר הציע שהאירוע יהווה השראה למתווה שייאפשר מופעים בפארקים ציבוריים, תוך שמירה על ההנחיות.
עלמה קיני ביצעה קטע שצלל באומץ אל תוך משבר הכתיבה שתקף יוצרים רבים בזמן תקופת הקורונה. "אני והמצעים במחול אוהבים ודמעות. הם מלמדים אותי איך ללטף ולפתות וללפות, איך להבדיל בין לילה ליום, מציאות וחלום, בין קדוש לחול, קודש לקול, כמו במוצ"ש, בורא מיני סדינים, ממיטה באתי ואל מיטה אשוב. אולי יש בזה משהו עצוב, אבל גם להיות נאמנה לכלום זה חשוב. גם בזה מישהו חייב להאמין", אמרה ובוודאי עוררה את הזדהותם של רבים.
גילי אלוני על מחאות נעימות יותר ופחות
(צילום: רז גרוס)
נועה גורן הלהיבה את הקהל עם טקסט חריף ומשעשע על חשיבותה של האמנות, גם - ואולי בעיקר - בתקופות קשות. "למה כל המחאות מעוררות אמפתיה חוץ משלנו? הרי זה אבסורד. אמנות נשענת על קהל, הקהל הוא העם, העם הוא לא אויבנו אלא תכלית כל הדבר הזה. בלי קהל אני סתם מטורפת שמדברת לעצמה עכשיו. אז מה עשינו לא נכון? זה מעציב אותי שאומרים שבמה זה לא הכרחי", שיתפה. גורן המשיכה: "אמנות מרחיבה את הידיעה, מאתגרת את המוסר, מקשיחה אינטלקטואלית, מצחיקה, אבל אולי כל זה מיותר במדינת ישראל, כי זה לא שעון, או פלאפל או חשמל - ונסתדר בלי להבחין בדקויות הטכניות שבחלל, להזדהות ולרפא. במדינת ישראל זה נחשב פינוק". היא סיימה בקריאה: "מדינת ישראל - תסללי לנו דרך להופעות. גם אנחנו בעלי מקצוע. למדנו אותו, תרגלנו אותו".
"מישהו חייב להאמין בכלום". עלמה קיני
(צילום: רז גרוס)
גילי אלוני התייחסה בקטע שלה לטענות כי מחאת אנשי התרבות אינה "נעימה" מספיק, ותהתה האם מדובר ב"נעים כמו כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות" או שמא נעים כמו ב"נעים בכמויות אל הקלפי". "אולי נפסיק לכתוב שירים שמקשטים את התקופה, נפסיק לכתוב שירה שנמנעת מעצמה, אולי נצליח להטיח גם שירה לא נעימה. אולי נעז לכתוב שירה פוליטית גם כשלא נעים, כזו שתנסח את התסכול הזה, שתנצח את הבלבול הזה, שתוריד את המבול הזה, שישטוף הכל", סיכמה.
פדרו גראס מבצע את שירו, "חודשי הסערה"
(צילום: רז גרוס)
באירוע השתתפו גם גלעד בלום, שסיפק רעיונות יצירתיים לדברים שאפשר לרכוש באמצעות מענק הקורונה, עמית אולמן ("פדרו גראס") ששר וניגן את שירו "חודשי הסערה", מאלבום שהקליט לאחרונה והבטיח להוציא בקרוב, אמיר חרש, אורן עילם, דורית ליליאן, אסף שנהב, נועם לביא, דניאל וייל והצמד קונדה ולהאור.
