עונתה השלישית של "ווסטוורלד" מגיעה אלינו בנקודת זמן בה תוכן פרימיומי אסקפיסטי שכזה הוא ערך סחיר ביותר. אנחנו בכל מקרה בבית, מבודדים ותרים אחר משהו שימלא את היום שלנו, ולפחות ברמה הזו דרמת המד"ב המושקעת והשאפתנית של HBO עושה את העבודה - גם אם היא לא מגיעה אלינו במלואה ותצטרכו להמתין שמונה שבועות עד שישודרו כל פרקי העונה החדשה על מנת לצרוך אותה בבינג'.
מנגד, לגמרי ניתן להבין את מי שכבר איבד בה אמון, אחרי המיינדפאק המרגיז של עונתה השנייה ומשחק הניחושים המתמיד והמתיש שיוצריה – ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי – כפו על צופיהם. כעת, כפי שאתם בטח כבר יודעים אם צפיתם בטריילר של העונה השלישית, לוח המשחק נערך מחדש; הובטחה לנו עונה הרבה יותר ליניארית, הרבה פחות סבוכה, פתלתלה ומתסכלת. והחדשות הטובות הן שהיא אכן כזאת, לפחות על סמך הצפייה בארבעת הפרקים הראשונים של העונה החדשה. החדשות הרעות, עם זאת, הן שלא בטוח שזה מספיק.
את גיבוריה – אלו ששרדו את עונה 2 – אנו פוגשים זמן לא רב לאחר סיום אירועי אותה עונה, רק שעכשיו הם בעולם האמיתי, מחוץ לגבולות הפארק. עבור דולורס אברנאת'י (אוון רייצ'ל ווד) זוהי עת לפעולה, לנקמה בבכירי חברת דלוס שמנהלת את הפארק ואחראית לייסורים המזוויעים שחוותה במשך שנים בידיהם של העשירים והמנוונים – ואולי גם נקמה שתגלוש לתוכנית מונומנטלית, הבאת קץ האנושות על מנת לפנות מקום לה ולבני מינה, האנדרואידים. מנגד, ישנו את ברנארד (ג'פרי רייט) אשר שרד אף הוא. הוא עדיין מפגין נאמנות כלפי יוצריו ומבקש לעצור את דולורס ותוכניתה. גם מייב (תנדי ניוטון) שרדה והיא עדיין תרה אחר בתה שכלואה באחד מהפארקים של דלוס, וכעת גם מוצאת עצמה על הכוונת של מיליארדר מסתורי ובעל אינטרסים לא ברורים בגילומו של וינסנט קאסל, מצטרף חדש לקאסט.
קאסל איננו היחיד: גם אהרון פול האהוב ("שובר שורות") הוא פרצוף חדש פה, והוא מגלם את כיילב ניקולס, חייל לשעבר עם טראומות משירותו ואם גוססת, המתפרנס מביצוע שירותים מפוקפקים במסגרת אפליקציה המתווכת בין לקוחות וטיפוסים שיהיו מוכנים לבצע דברים כאלו עבורם. באחת מהמשימות המוטלות עליו הוא פוגש בדולורס – וסביר להניח שהקשר הנוצר ביניהם ישמש את יוצרי "ווסטוורלד" נולאן וג'וי בהעמדת קונפליקט עתידי מול דולורס, כאשר האמפתיה שלה לבן אנוש אחד תעמוד בדרכה למחיקת האנושות כולה.
וישנם פרצופים חדשים נוספים מלבד קאסל ופול, כמו ג'ון גלאגר ג'וניור ("חדר החדשות"), טומי פלאנגן ("ילדי האנרכיה"), לנה וויית' ("מומחה לכלום") ופום קלמנטיף ("שומרי הגלקסיה 2"). הדם החדש בקאסט, לצד פתיחת הסיפור לעולם האמיתי, זה שמחוץ לפארק, מצביע על כוונותיהם הברורות של נולאן וג'וי: איתחול של "ווסטוורלד", אחרי האכזבה של עונתה השנייה שלא הלכה לשום מקום.
וזה עובד, לפחות ברמת העניין המחודש. פתאום, התחושה הרבה פחות קלאוסטרופובית. פתאום אתה אשכרה יודע – או חושב שאתה יודע, וגם זה סוג של שיפור – מה האג'נדה של גיבורי "ווסטוורלד", מה הם רוצים לעשות ואיך הם מתכננים לעשות את זה. וזה מרענן ומשמח, ומחזיר איזושהי חיות לסדרה שבאמת כבר כרעה תחת עומס עלילתה הסבוכה, רבת הדמויות בעלות המניעים העמומים. יש פה אנרגיה חדשה ותחושה של כיוון, וזה דבר טוב.
מאידך, עד מהרה ניכר כי נולאן וג'וי פשוט לא מסוגלים להתאפק, בעיקר ברמת שלל סימני השאלה החדשים שהם מעלים לגבי טיב המציאות שמחוץ לפארק של דלוס. האם היא אמיתית, או שמא מדובר בסוג של סימולציה אחרת? ומה בדיוק רוצה אותו מיליארדר נכלולי? והדמות הזאת שאחריה אנו עוקבים כבר חצי פרק, האם היא באמת מי שאנו חושבים שהיא? או שזה בסך הכל גוף מארח לתודעה אחרת? מי הוא מי, לעזאזל?
וכך, עוד במהלך הפרק הראשון של העונה השלישית, אנו מוצאים את עצמנו ברגרסיה קשה לכל אותן מחלות מוכרות של "ווסטוורלד", הנובעות כולן מהצורך המתמיד של נולאן וג'וי להיות חכמים יותר מצופיהם. והרצון שלהם לעשות זאת מובן, אפילו נחוץ. אנו רוצים סדרות שמפתיעות ומאתגרות אותנו, בטח שבעידן עם שפע טלוויזיוני. הבעיה נוצרת כאשר ה"חכמים" הופך ל"מתחכמים", כאשר היומרה לתעתע בצופה הופכת לחשובה יותר מהצורך לשמור על תשומת ליבו. עונתה השלישית של "ווסטוורלד" מתחילה באופן הרבה יותר קולח וישיר מקודמתה, וגם בהמשך משמרת את מגמת השיפור הזאת. אבל נולאן וג'וי פשוט לא מסוגלים להתחייב באופן מספק לאיתחול הזה, וככל שהעונה המתקדמת, זה יותר ניכר.
בצד החיובי, לגמרי שווה להתעכב לרגע על הלוק המהמם של העונה החדשה, עליה נשפכו ככל הנראה דליים על גבי דליים של דולרים. היציאה מגבולות הפארק של דלוס פתחו מגרש משחקים חדש בפני נולאן, ג'וי וקאדר הבמאים המתחלפים של "ווסטוורלד", והם עושים איתו דברים מרשימים בטירוף מבחינה וויזואלית. הסטים עצומים, האפקטים המיוחדים מבוצעים ברמה קולנועית לחלוטין, והניואנסים הקטנים של כל העושר הטכנולוגי והעיצובי הזה רק מחזקים את האפקט האימרסיבי ועוזרים לבסס חזון ברור ומובהק של העתיד הקרוב. בעונה השלישית, הספקטקל שמציעה "ווסטוורלד" הוא כנראה המרשים ביותר שתמצאו על המסך הקטן כרגע – ורק בזכות עצמו כבר מהווה סיבה לצפייה.
לו רק הייתה הסדרה עצמה עומדת ברף הגבוה שמציב העולם המשכנע שבראה. אבל זה פשוט לא קורה, למרות ההבטחה המחודשת, למרות השינוי שעברה. מתישהו – עוד במהלך עונתה הראשונה – וויתרה "ווסטוורלד" על הערך שמבדיל בין סדרות דגולות באמת וכאלו שהינן בידור בלבד, למרות יומרותיהן. מתישהו, היא נתנה לסיפור הסבוך שלה להוביל אותה, להבדיל מאשר לתת לדמויותיה לעשות כך. וכמו "המארחים" עצמם, אותם אנדרואידים של תאגיד דלוס, גם היא כבר כלואה בלופ של שיעבוד לסיפור הזה, כלי ריק בשירותו של משהו גדול ממנה.
