אפשר להתווכח על מידת האטרקטיביות שלה, אבל "החנות שיש בה הכל" שעלתה אמש (ב', כאן) היא ללא ספק הסדרה הכי משונה שמשודרת כרגע בטלוויזיה שלכם. מסוג הסדרות שלוקח לך כמה דקות טובות של צפייה כדי להבין אם אתה מחבב אותה או לא. לא שהפרומואים שלה תרמו לעניין - המסקנה שעלתה מהם היא שמדובר בעוד קומדיה לא מזיקה במקרה הטוב. אף אחד לא הכין אותי למיוזיקל סאטירי שמקים לתחייה את פיתולי האונות של התסריטאי עוזי וייל (בשיתוף המוזיקאי שלום גד והבמאי איתן צור, ששיתף עימו פעולה ב"החמישייה הקאמרית" וב"המשרד"), את הדמויות שלו מהטור האחורי שפורסם בשנות ה-90 ואת הנטייה שלו לומר דברים בוטים במטרה להתריס או לשבור את כלוב הזכוכית הקונספטואלי שאנחנו חיים בו, תלוי את מי שואלים.
מתוך "החנות שיש בה הכל"
(באדיבות כאן)
ואולי העובדה שמדובר במגרש משחקים נטול נוסחה מוכרת הופך את "החנות שיש בה הכל" לכר פורה, שעליו וייל יכול לשחרר את כל הפנטזיות שלו. המוכרים שלו עובדים במחלקות השונות - החל ממחלקת מתנות רומנטיות דרך מחלקת חלל, מחלקת מתח ומסתורין וכלה במחלקות לדברים קטנים מדי, גדולים מדי ודברים בגודל הנכון. הם מנהלים מערכות יחסים עם הקונים, עם מנהל החנות (חי מאור) בינם לבין עצמם ועם הבעלים של החנות, תאומים שוודים בשם אריקסון ויוריקסון (עידן אלתרמן ואבי גרייניק). הם מנהלים דיאלוגים מדוברים ומדי פעם פוצחים בשיר, לא תמיד מסיבה נראית לעין, וכולם משרתים בדרכם את הצורך של וייל להטיח רעיונות מחאתיים בפרצופו של הצופה.
הצילום האסתטי, האלמנטים המוזיקלים והעדינות במשחק מתנגשים חזיתית בחריפות העוזי ויילית, ואם תסכימו להשאיר את המסננים בכניסה - צפויה לכם חוויה סוריאליסטית אבל גם מציאותית להכאיב. נכון, הסאטירה של וייל לא תמיד מקורית בבחירת המטרות שלה (כן, פדופיליה זה רע וצרכנות זה קקי) אבל הבועה הפנטסטית שהוא יצר שוות ערך לטבילה מרעננת במים קרירים באמצע המדבר. הפרק הרביעי (מבין ארבעה שנשלחו לביקורת), שמחזיר את דן בן אמוץ (או בשמו בסדרה, דן רגב) בגילומו של שי אביבי לימינו כדי שיתמודד עם השינויים החברתיים שהפכו אותו לפרסונה נון-גרטה (ועל הדרך גם יעביר עליהם סוג של ביקורת) הוא שילוב מענג של בידור ואמירה.
וייל לא מפחד לעצבן וכל חברה - מתקדמת, מודעת ושוויונית ככל שתהיה - צריכה גם אחד כזה. כשזה נעשה בהקשר הנכון ומעודן על ידי אלמנטים שמרככים את העטיפה אבל לא מקהים את המסר, הכתיבה שלו גם הופכת אפקטיבית יותר אצל משתמשי הקצה. חיזור בן ארבע שנים אחר גופי שידור הביא אותו בסוף אל תאגיד השידור הציבורי, שהימור על פרויקטים כמו "חזרות" או "קופה ראשית" (שצולמה באותו האנגר שבו צולמה "החנות") הוכיח שהוא מוכן לפנות מקום גם למוצרים נישתיים כביכול, גם בלי ההבטחה שיהפכו ללהיט. אז נכון, אולי לא כל אחד ימצא את מה שהוא מחפש ב"החנות שיש בה הכל", אבל אם יש צדק בעולם - יהיו לה מספיק קונים כדי שתישאר בסביבה.
