ארבע סופרות וסופר אחד יושבים ברגעים אלה מתוחים, איש איש בסלונו, וסופרים את הדקות. זו לא רק הקורונה, אלה לא בהכרח הבחירות: בתחילת השבוע הבא יוענק לאחד מהם פרס ספיר, החשוב ביותר בעולם הספרות המקומי. לצד מענק בסך 150 אלף שקלים, שמחלק מפעל הפיס, יתהדר הזוכה בתואר הזוכה המכובד, וסביר להניח שייהנה גם מזינוק בלתי מזיק במכירות.
אם טרם הספקתם לקרוא – הייתם עסוקים מאוד השנה, אנחנו יודעים, איננו שופטים – השורות הבאות יסייעו לכם להדביק את הפער ולערוך היכרות עם חמשת המועמדים הסופיים. זאת בתקווה שכבר בסוף השבוע הקרוב, עם הבידוד שנכפה על כל המדינה, תספיקו לשים את ידיכם על אחד מהם, לצלול אל מעמקיו, ולאמץ לכם כותר מועדף – הסוס שלכם במרוץ הפרוזאי.
"מחר ניסע ללונה פארק" מאת אילנה ברנשטיין (הוצאת כנרת זמורה ביתן)
על מה המהומה: "מחר ניסע ללונה פארק", ספר קולח, משעשע לפרקים גם אם משרה מועקה, מגולל בגוף ראשון את ייסוריה של אם לילדה ולילד, בירושלים החורפית של שנות ה-80. "אישה קשת יום" יהיה תיאור רפה למאבק היומיומי של המספרת, שעיקרו נפשי-פנימי, ושבא לידי ביטוי בפעולות הקיום הכי בסיסיות שיש, מתחזוקת הבית ועד הטיפול בילדים. היא מבטיחה להם לונה פארק, ויודעת שלא תוכל לקיים. הם דורשים את אהבתה, אך היא כלואה בתחום החנוק שבין קור רוח וקוצר רוח.
כבר מן העמודים הראשונים מתברר לקוראים כי הילדים משמשים כקן חרדותיה הנידחות של המספרת - אישה שאם היו מזמנים אתכם לחקירה משטרתית, ספק אם הייתם מעידים עליה כנורמטיבית. ובכל זאת, האופן שבו היא נותנת הצצה רחבה ובלתי מתווכת לנפשה, מאפשר לבוא לקראתה, אפילו ברגעי הבעתה. לאורך הספר היא הולכת ומאבדת אחיזה בחייה, ואף מסמנת לרגעים אפשרויות של אלימות. נדמה שלא הוצגה בעברית תמונה כה מערערת וחריגה של אימהות מאז "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום.
ציטוט לדוגמה: "קריירה! אמרתי בקול רם. היה למילה הזאת טעם של אתר נופש. הרגשתי אותה על הלשון. חשבתי על הילדים שלי, ועל המצב שהם הביאו יחד איתם. מיום שהם נולדו נהפכתי בעצמי לילדה קטנה. יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה".
המועמדת והפרס: בשביל ברנשטיין תהיה זו המועמדות הראשונה לפרס ספיר.
אם תזכה, תוכלו לומר בשיחת הסלון: "הוועדה עשתה בחירה מרשימה ונועזת, כשהעניקה את הפרס לסופרת שמעזה לגעת בפרות הקדושות האחרונות של התרבות הישראלית – המשפחה, והאימהות בפרט. מלבד זאת, אחרי 30 שנות פעילות ספרותית ו-12 ספרים, הגיע הזמן שברנשטיין תקבל את ההכרה שהיא ראויה לה".
"שלוש" מאת דרור משעני (הוצאת אחוזת בית)
על מה המהומה: דרור משעני כתב ספר שקשה להגדיר: הוא מתחיל כמו סיפור אהבה, מתפתל כמו מותחן, ובתום הקריאה מתבקש לחשוב עליו כיצירה היפר-ריאליסטית שעוסקת ביחסי גברים ונשים, בישראל של העשור החולף בפרט, ואולי יחסי הכוחות המגדריים בכלל, בכל מקום וזמן. זהו רומן ערמומי, שבשפה פשוטה מצליח לחדור תחת העור של הקורא ולהסעיר אותו. ספר שאפשר לקרוא מתחילתו ועד סופו ביומיים של נשימה עצורה.
במקרה של "שלוש" יש להיזהר מספוילרים למיניהם, אך אפשר לגלות שהספר נחלק לשלושה פרקים, שכל אחד מהם עוסק באישה אחרת. הראשונה היא אם גרושה עם בן, שמחפשת זוגיות חדשה. השנייה, אישה שהגיעה מארץ אחרת ותרה אחר מקום להשתייך אליו, והשלישית – ובכן, כאן כבר עדיף לשתוק. הדמויות מתהלכות בישראל המוכרת לנו, בבתי קפה ובאתרים מרכזיים, שלא מופרך שפקדתם בעצמכם, ממש לאחרונה, אך בתום קריאת 269 עמודי הספר, ייתכן שתסתכלו עליהם מעט אחרת. בנוסף, בעוד שסופרים רבים מתקשים לשלב את הטכנולוגיה העכשווית בספריהם – אצל משעני, סמטארפונים, מיילים ושיחות סקייפ נראים טבעיים ממש כמו עצים, ציפורים והתקפי חרדה, והסופר מראה כיצד גם הטכנולוגיה, כמו השגרה עצמה, עשויה להתגלות כמסוכנת.
ציטוט לדוגמה: "חברות מבית הספר, בעיקר הפחות קרובות, ניסו לברר אם היא מוכנה לשידוך. לא מעט גברים בסביבתן התחילו פרק ב', רובם אמנם גרוטאות, אבל פה ושם יש מציאות של ממש. אורנה דחתה את ההצעות. לאתר נוספו לא יותר משניים או שלושה פרופילים בשבוע, והיא נתקלה שוב ושוב באותן פנים ובאותם משפטים, שמנסים להסתיר בדידות מאחורי מילים יפות. 'לא מתפשר על פחות מאהבת אמת', 'מחפש שותפה למסע של החיים', 'גבר לא קונבנציונלי, אמיתי עד הסוף, בלי שקרים ובלי מסכות'. כולם היו מזויפים, לא רזים מספיק, או צעירים ממש, גברים בני עשרים ושמונה או שלושים שאורנה לא הבינה מה הם מחפשים שם, כפי שלא הבינה למה היא גולשת באתר אחת לכמה ימים, בלי כוונה אמיתית".
המועמד והפרס: דרור משעני נכלל ברשימה המועמדים הארוכה לפרס ספיר של שנת 2012 עם "תיק נעדר" וברשימה הקצרה של 2013 עם "אפשרות של אלימות".
אם יזכה, תוכלו לומר בשיחת הסלון: "בשעה טובה העניקה הוועדה את הפרס לדרור משעני, מהאמנים הגדולים ביותר בעברית בז'אנר שעדיין מקבל יחס מפלה בעולם הספרות המקומי - המותחן. משעני מוכיח שכאשר יודעים איך לגולל סיפור – בלי מליצה ובלי תיאורים משתפכים – אלא עם עלילה מורטת עצבים, ששועטת כל העת קדימה, אפשר ליצור ספרות גדולה, שפונה לקהל הרחב".
"שנות העשרים" מאת יערה שחורי (הוצאת כתר)
על מה המהומה: הממואר של יערה שחורי מגולל בגוף שני את סיפור חייה שלה – בערך. כבר בפתיחה היא מצהירה, בציטוט של סימון דה בובואר, ש"קשה מאוד לבחון את עברך בלי לרמות קצת". מרגע זה, יוצאת לדרך הרכבת הספרותית, וטסה בקצב קבוע, בין הרים של כנות וגבעות של רגש. המספרת מגוללת את אירועי העשור השלישי בחייה, בזרם תודעה שוצף וקוצף: מלשכת הגיוס אל צעדיה הראשונים בעולם השירה, בין אהבות ושברונות לב, בין מציאות ובדיה.
הקצב מהפנט, והלב נפתח בעקבות המילים של שחורי, נוהה אחריה במסעה. ברגישותה הגבוהה, המחברת נוגעת בשאלות של התבגרות ויצירה, עצמאות ומשפחה ומה שבינו לבינה: איך זה להיות צעירה, יוצרת, אישה. העולם התרבותי של שחורי נוכח מאוד ברפרנסים הרבים שמשמשים אותה, ושבו זמנית מלמדים דבר מה עליה, ומעגנים את הסיפור שלה בסיפור רחב יותר, גלובלי. לאורך כל הדרך היא נעה מהפנים אל החוץ וחזרה, ופורשת בפני הקורא את תובנותיה בנדיבות רבה.
ציטוט לדוגמה: "איפה שהוא בעולם, במרחק של רחוב או יבשת, יש סופרים, יש סופרות. הם יושבים סביב שולחן בבית קפה ומתווכחים ואחר כך כותבים. את שוקלת את האפשרויות שלך. קראת פעם על מישהי שהתקבלה לעבודה במגזין כי היא גדשה את מעטפת קורות החיים בכוכבי זהב גזורים. מישהי אחרת, קראת, שלחה תלתלי ערווה גזוזים. אלה סיפורים משנות השבעים. ההרפתקנות והזוהר, הפרובוקציה, נדמים לך גבוהים ושרירותיים כמו חוטי חשמלי. כן, לכל היותר תתחשמלי. אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהמו בתמורה לפתיחת הדלת."
המועמדת והפרס: זוהי המועמדות הראשונה של שחורי לפרס ספיר.
אם יזכה, תוכלו לומר בשיחת הסלון: "יערה שחורי, הסופרת הצעירה ביותר ברשימה – אך כבר עטורת פרסים, מתברגת לליגה של הגדולים ובצדק. בכתיבה שמצליחה להיות בו זמנית אינטימית ושופעת, היא מזכירה שגם סיפור פרטי מאוד, של נפש אחת, הוא בסופו של דבר סיפור על עולם ומלואו".
"בגד מאש" מאת מיכל בן נפתלי (הוצאת כתר)
על מה המהומה: הספר הנוגע ללב הזה, שמתאפיין ברכות רבה ובכאב - לרגעים על סף טירוף, מורכב משתי נובלות על יחסים סבוכים בין נשים. הראשונה, "בגד מאש" מספרת על סטודנטית שנכרכת בקשר יוצא דופן, עמוק וצמוד עם בעלת הדירה שהיא שוכרת בירושלים, המאבדת את מאור עיניה. השנייה, "שולי הספר", מספרת על אישה בת 45 שמאשפזת את עצמה מרצון יחד עם אימה הלוקה בדמנציה, בבית אבות.
שני הסיפורים נוגעים, כל אחד בדרכו, ביחסים אינטימיים בין נשים, שנוטים אל עבר הסימביוזה: דרך המפגשים נרשם ריקוד כפול של זיכרון ושכחה – כאשר העבר צף על מנת לשקוע שוב, בעוד שהכאב, התשוקות והפחדים נמסרים מדור לדור.
ציטוט לדוגמה: "נדברנו שאבוא אליה בארבע. היא צלצלה אליי קודם לוודא את דבר התשלום אבל סירבתי בתוקף לקבל שכר. התעקשתי שאלה חומרים שמעסיקים אותי בלאו הכי ושיש לנו עניין הדדי שאי אפשר לכמת אותו בכך. היא אמרה לי שאינה מוכנה בשום אופן לגזול מזמי והציעה שנחשוב על גמול אחר, אולי תקנה לי ספרים כבקשתי או שנלך יחד להצגות ולקונצרטים. לרעיון הזה נעניתי בלב חפץ. היא פתחה את הדלת עטלפית ותשושה, בקושי שמעה את שלוש דפיקותיי החרישיות, רטנה. כדי שאבין למה היא מלינה, הוסיפה כי באזור הזמן שהיא חיה בו שורר לילה לפחות פעמיים ביום, פולש לבקריה וטורף את שעות אחר הצהריים שלה כמו קצר חשמלי המפיל אותה למיטתי מובסת. השמיכה חרשה בפניה היבשות תלמים עמוקים".
המועמדת והפרס: מיכל בן נפתלי זכה בפרס ספיר בשנת 2016 על ספרה "המורה".
אם תזכה, תוכלו לומר בשיחת הסלון: "זכייתה השנייה של בן נפתלי בפרס ספיר, מקנה לה מעמד מיוחד בעולם הספרות הישראלי. כמו בזכייתה הקודמת, עם רומן הביכורים 'המורה', גם הפעם היא מוכיחה כי כאשר מפנים את הזרקור אל עבר נשים שנדחקו החוצה מן החברה, אפשר למצוא סיפורים מלאי עוצמה".
"נטל ההוכחה" מאת אילת שמיר (הוצאת עם עובד)
על מה המהומה: הרומן "נטל ההוכחה", השלישי של אילת שמיר, מספר על שני גברים: האחד הוא עורך דין מחיפה, יהודי כבן 60, שחווה משבר בחייו האישיים בעקבות פרידתו מאשתו. השני הוא נגר ערבי שעבד אצלו במשך השנים. כשהנגר מסתבך בתקרית אלימה, הראשון מתגייס לייצג אותו, בחינם.
העלילה מתרחשת לאורך שבוע ומעמידה על קו אחד את המישור האישי והמשפטי עם קטעים מתוך יומנו של החשוד בפשע. השפה הריאליסטית מכה בקורא, ולא מאפשרת לו לחמוק מהרלוונטיות של האירועים המתוארים למציאות חיינו. לכל אורך הרומן, שבה ועולה השאלה: האם זהו סיפור נקודתי או משל פוליטי? האם על שולחן הניתוחים ניצבת מדינת ישראל או נפש האדם?
ציטוט לדוגמה: "בכל ערב כשנכנס לבדו למיטה, חודשים ארוכים, נהג לסקור את האפשרויות לאחור וניסה להימנע מתשובה מוחצת. בעומק הלילה, כשנהמת הטיגריס הבנגלי נחלצה כמו רוח רפאים נואשת מבין סורגי כלובו המרוחק, הוא היה מתהפך על גבו ומביט בתקרה, כולו ער. לרגעים חשב לצלצל אל דפנה, להעיר אותה משנתה, לחקור אותה בלי רחמים חקירה צולבת, לתבוע בחזרה את כבודו. אבל אחר כך היה קם להשתין ושותה כוס מים ונמלך בדעתו. ואפילו אם אי פעם יצלצל חשב, הרי ברגע שישמע את קולה הסדוק, המוכר, התקיף גם מתוך שינה, לא ידע מה לומר הגוף עשה הגירה, אבל הנפש עוד לא, ואולי לעולם לא תעשה".
המועמדת והפרס: זו המועמדות השנייה של אילת שמיר, שנכללה ברשימה הקצרה לפרס עם ספרה "פסנתר בחורף" ב-2008.
אם תזכה, תוכלו לומר בשיחת הסלון: "במועמדות השנייה שלה, הוועדה עשתה חסד עם שמיר, והוכיחה שההתמדה משתלמת. הרומן הזה מזכיר לכל הסופרים, מתחילים ו-ותיקים כאחד, שאין הכרח לבחור בין האישי והפוליטי, להפך - הם כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה, ואין זה אפשרי להפריד ביניהם".
