כולנו זוכרים, בהנחה שכבר נולדנו אז ועמדנו על דעתנו, איפה היינו כשצפינו ב"דוסון קריק" בפעם הראשונה. כלומר איפה היינו בחיים, זאת בכל זאת הייתה סדרה של שש עונות. אני הייתי עדיין יותר מושבניקית מעירונית אבל עם פז"ם של כמה שנים בתל אביב. התחלתי לעבוד במקום שתמיד חלמתי עליו (ברדיו), בעבודה שלא חלמתי עליה מעולם (במזכירות בכניסה). כל החיים היו לפני, מאחורי ומצדדיי, ו"דוסון" השתלבה בהם בצורה מושלמת, כי היא היתה קולית במידה, מאוד מודעת לעצמה ולא התביישה בנטיות הסבוניות שלה אלא חגגה אותן בתבונה - כל מה שרצינו לחשוב על עצמנו באותה תקופה.
"דוסון קריק" - פתיח
"דוסון קריק" עלתה לאוויר בסוף המאה הקודמת עם יחסי ציבור של סדרה לנוער מתבגר, אבל זה לא הפריע לי, בחורה באמצע שנות ה-20 לחייה, להתמכר אליה לחלוטין. בדיעבד, אפשר להבין למה. אם זה מדבר כמו סדרה של ארון סורקין ומתנהג כמו "מלרוז פלייס" בוונציה עם שלל סירות שטות, אז כנראה שזאת לא סדרה לבני 15, למרות מה שניסו לגרום לנו להאמין. היא סיימה את המשמרת הראשונה שלה אי שם בשנת 2003 ועכשיו היא עולה בנטפליקס (בגרסת המקור, תודה לאל, ולא באיזה חידוש מגוון אתנית) - בדיוק בזמן כדי לחזור אליה ולהבין אם החברים מקייפסייד עומדים במבחן הזמן, עשרים שנה מאוחר יותר, או שדור שלם שוב עומד להתאכזב ולהתנכר לשנות נעוריו. ואם גם אתם הסתבכתם עם מציאתה בפלטפורמת הסטרימינג - החליפו את שפת הממשק לאנגלית. אין בעד מה.
אז קודם כל כן, זה מחזיק. "דוסון" הביאה לחיינו את מה שנחשב אז למוזר ולא אמין, להלן בני נוער שמתחכמים, מאבחנים את עצמם ואת המבוגרים סביבם כאילו בלעו דוקטורנט לפסיכולוגיה ומשתמשים בדבר המדהים הזה שנקרא אוצר מילים. היום זה עובר מבלי שזה יצרום לאיש, אבל בזמנו זאת הייתה אחת הטענות הנפוצות נגד הסדרה, או אחד ממחוללי הקסם שלה - תלוי את מי שואלים. התכונה הזאת מצילה את "דוסון" ממלכודת הארכאיות גם 20 שנה אחרי. הדמויות שלה עדיין שנונות, הטקסטים יושבים להם בפה מצוין וגם אם בעונה הראשונה יש משהו תמים ונערי בהרפתקאות הרומנטיות שלהם - זה הולך ומשתפר, כלומר הולך ומתבגר - בעיקר כשפייסי (ג'ושוע ג'קסון) עובר לקדמת הבמה במקום דוסון (ג'יימס ואן דר ביק, דה לורד אוף חננה), ומנהל עם ג'ואי (קייטי הולמס) רומן שהותאם לדרישות הצופים.
הדבר השני הכי בולט בצפייה חוזרת ב"דוסון" הוא כמה היא הייתה נועזת, בטח יחסית לסדרת מתבגרים. בתקופה ההיא, נוער בסדרות התמודד בעיקר עם סוגיות כמו דייטים לנשף או התמכרות לגלולות קפאין, ואז מגיעה "דוסון" וכבר בסצנה הראשונה - בום, ג'ואי מציינת ביובש שלא כדאי שהם ימשיכו לישון יחד כי גדלו לה כבר ציצים ושלדוסון יש פין, והרבה ממנו. כמה סצנות אחר כך פייסי מתנשק עם המורה שלו לאנגלית ומתחיל לנהל איתה רומן, ג'ן (מישל וויליאמס) מסבירה לסבתא שלה שהיא אתאיסטית ודוסון מספר לג'ואי כמה פעמים ביום הוא מאונן. משולשים רומנטיים מתהווים לפני שמישהו מספיק להגיד "פיתגורס" וכולם מחליפים בני זוג כי מה עוד יש לעשות בעיירה הקטנה והמימית שהיא קייפסייד. כן כן, קווין ויליאמסון לא בא לפה כדי לעשות את "ספינת האהבה". תהיו בטוחים שכמות כזאת של דרמה נועזת, שהייתה מפרנסת יפה גם כמה עונות של "שושלת", מצליחה לעמוד בקצב של הסדרות שאתם רגילים אליהן היום, וכן, גם בקלאס.
אז נכון, זה בכל זאת סוף הניינטיז. לאף אחד אין טלפונים ניידים ובטח שלא חכמים. אין רשתות חברתיות, אין אפילו סמסים. כדי להודיע לדוסון משהו ג'ואי צריכה להגיע לנהר, להיכנס לסירה כמו איזה ויקינגית, לחתור, להגיע אליו הביתה, לטפס בסולם ולהיכנס לחדר שלו מהחלון. אבל מכל בחינה אחרת - הדרייב, התשוקה, הכריזמה והאינטליגנציה - "דוסון" עובדת יותר מלא מעט סדרות חדשות. היא עדיין מניעה רגשית, ואני רוצה להאמין שזאת לא הנוסטלגיה שמדברת מגרוני, אלא העל-זמניות של סדרה פופית, קלילה, שנונה ומשוחקת היטב (לפחות ברוב העונות שלה). אפילו היעדרו של שיר הפתיחה המוכר הופך לבלתי מזיק בעולם שבו "דלג על הפתיח" היא המנטרה החדשה. בכל מקרה, אם מישהו שואל, טים פייסי לנצח.
