מיתוסים נולדים לא פעם משיבוש מכוון או מקרי של עובדות היסטוריות בשילוב יחסי ציבור טובים ודוברים משכנעים. זה נכון כאשר חוזרים לקרבות עקובים מדם שהכריעו מלחמות, וזה תקף לא פחות בכל הנוגע לפסטיבלי מוזיקה. לו הייתם שואלים את האדם הממוצע מהו פסטיבל הרוק הגדול והחשוב בהיסטוריה, סביר להניח שהתשובה שלו תהיה וודסטוק. אם אותו אחד צבר את זיכרונותיו המוזיקליים במהלך שנות ה-80, ייתכן שהוא יענה כי לייב אייד ראוי לתואר הזה. ככל הנראה שני הצדדים לא לגמרי טועים. אבל מי שיחפור קצת יותר לעומק עשוי לגלות כי פסטיבל המוזיקה שבאמת מצדיק את התואר הזה התקיים בכלל במקום אחר ובזמן אחר, או ליתר דיוק - בחמשת הימים האחרונים של חודש אוגוסט, 1970, באי וייט (Isle of Wight) הסמוך לחופי בריטניה.
הפסטיבל, שהתקיים השבוע לפני 50 שנה, מעולם לא נהנה מיחסי ציבור גדולים כמו אלו של וודסטוק או לייב אייד, לא אז וגם לא היום. אמנם צעירי בריטניה התרגשו שהם סוף-סוף יוכלו לחגוג כמו באמריקה, אך תושבי האי הקטן, שרובם היו פנסיונרים שהחזיקו בעמדות שמרניות, פחות התלהבו. אחד מהם אף איים לקדם את הבאים ברובה טעון. אך הקהל שעמד לשטוף את האי לא נבהל. גם לא המארגנים, שכבר צברו ניסיון עם שני הפסטיבלים הצנועים שערכו באי בשנתיים שקדמו לו. באחד מהם אפילו חברי הביטלס הסתובבו בזמן שבוב דילן הופיע על הבמה.
בפעם השלישית המארגנים כבר חשבו בגדול. הם האמינו שיגיעו חצי מיליון איש והכול יתנהל למופת. בפועל, נהרו במעבורות מאה אלף יותר מהצפוי, האוכל והמים שנמכרו בחנויות שעל האי אזלו במהרה, 1,200 תאי השירותים שהוצבו בשטח הפסטיבל לא הספיקו ל-600 אלף הישבנים שהזדקקו להם, ולמרות נוכחות השוטרים בשטח, התנשא מעל הפסטיבל ענן מריחואנה כבד. הבלגן אכן היה גדול, אבל זו לא הייתה קטסטרופה. אפילו מעשי ביזה המוניים שקורים לא פעם בפסטיבלים לא נרשמו.
כשחוזרים לסיפורי הימים ההם, עוברים שוב על העובדות ועל המספרים, ובעיקר - מקשיבים למוזיקה שנוגנה בו, מגלים מיד כי פסטיבל האי וייט הוא זה שראוי להתהדר בתואר פסטיבל המוזיקה החשוב בהיסטוריית הרוק, ולא רק כי הגודל קובע. בניגוד לוודסטוק, שהפך לחינמי רק כי המארגנים התקשו להשתלט על נהרות האנשים שזרמו אליו, הארגון של הבריטים עבד טוב יותר. אפילו מזג האוויר התחשב בחוגגים, והשדות שנקצרו קודם לכן לא הפכו לנהרות של בוץ כפי שקורה לא פעם בפסטיבלים מסוג זה. גם התוכנית הכלכלית של המארגנים הציעה מתווה הוגן לקהל ולאמרגנים, כחלק מלקחי וודסטוק - יומיים של הופעות חימום בחינם, ואחריהן שלושה ימים מלאים עם כוכבי-על בתמורה לשלושה פאונד בלבד. היום קשה לקנות בסכום הזה כוס קפה בלונדון, אבל גם ב-1970 זה היה סכום מגוחך שכל צעיר חובב מוזיקה לא התקשה לשלם אותו. ועדיין, המחיר הנמוך לא מנע התפלחויות המוניות של קמצנים כרוניים ושל קבוצות אנרכיסטיות (ולא חסרו כאלו באירופה של סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז) שדרשו שכל המוזיקה תהיה בחינם. אמנם חלק מהאמנים שהשתתפו בפסטיבל תמכו רעיונית באותם צעירים, אך על התשלום להופעה הם לא הסכימו לוותר ודרשו לקבל אותו מראש, עדיף במזומן. לפחות המארגנים לא פשטו את הרגל.
עוד באותו הנושא:
אבל עזבו את הכסף ואת האנשים – הסיפור העיקרי היה ונותר המוזיקה. בעוד פסטיבל וודסטוק היה חגיגה של פולק מהול ברוק פסיכדלי, זה שבאי וייט הציע לבאים בשעריו את אחד הפלייליסטים המגוונים בהיסטוריה, כזה ששווה לרוץ ולחפש ברשת גם היום. בגזרת הג'אז, מיילס דיוויס בשיא תקופתו החשמלית מיד אחרי אלבום המופת Bitches Brew, עם קית' ג'ראט וצ'יק קוריאה הצעירים על הקלידים; אמרסון לייק ופלמר, הסופר-גרופ הראשונה בז'אנר הרוק המתקדם (זה שיככב לאורך הסבנטיז וייעלם בסיומן), ערכה בו הופעת בכורה לצד להקת ג'טרו טול הצעירה; מעולמות הרוק האנרגטי הופיעו קקטוס האמריקנית שמוכרת היום בעיקר לעכברי חנויות התקליטים, Free הבלוזית הבריטית, ולהקת שיקגו שהייתה אחרי אלבום בכורה מבטיח ומקיים; מתחומי הפולק היו אלו לאונרד כהן, אז עדיין משורר-מזמר בתחילת דרכו וג'וני מיטשל, שאמנם כתבה שיר על פסטיבל וודסטוק, אך לא הופיעה בו; קריס קריסטופרסון, שהפך גם לכוכב קולנוע בהמשך העשור ייצג את הקאנטרי; ואפילו ייצוג למוזיקת עולם היה שם, בדמות ז'ילברטו ז'יל הברזילאי.
חלק לא מבוטל מהמשתתפים כיכבו בקיץ הקודם בוודסטוק ביניהם, ג'ואן באזז, ג'ון סבסטיאן והרכב הפ'אנק סליי אנד דה פמילי סטון. הפסטיבל כלל גם לפחות להקה חשובה אחת שדפקה נפקדות מפוארת מוודסטוק - הדורז, באחת ההופעות האחרונות שלה. את שיא הפסטיבל סיפקו עוד שתי אגדות רוק שיכלו להשוות בין מה שהתרחש בצפון ארצות הברית ב-1969 לדרום בריטניה של 1970: ג'ימי הנדריקס, שנתן את ההופעה האחרונה שלו בהחלט על אדמת בריטניה, כשבועיים לפני מותו המוקדם מדי, וחברי דה הו, שהיוו את שיא הפסטיבל עם סט שארך ארבע שעות וכלל ביצוע מלא לאופרת הרוק "טומי".
3 צפייה בגלריה
ההופעה האחרונה שלו בבריטניה. הנדריקס בפסטיבל Isle Of Wight
(צילום: Evening Standard/GettyimagesIL)
אחרי חמישה ימים "שהרעידו את בריטניה", כלשון עיתוני התקופה, הפסטיבל נחתם עם ביצוע של זמר הפולק ריצ'י הייבנס (עוד יוצא וודסטוק) ל-Here Comes the Sun אל מול זריחת השמש. שנה אחרי וודסטוק וכשסתיו 1970 כבר ניצב בפתח, כבר לא היה זכר לתמימות של שנות ה-60. בשנות ה-70 עולם הרוק הפך לעשיר וציני, אך בעיני רבים גם למגוון יותר. הפסטיבל באי וייט היווה את אקורד הפתיחה הרשמי שלו. במבחן המיתוס, וייט אולי הפסיד לוודסטוק, אבל לעומתו, הוא עדיין איתנו. השנה הוא נדחה בגלל הקורונה, אך התוכנית האמנותית ל-2021 שכבר פורסמה מבטיחה חגיגה כל-בריטית עם פריימל סקרים, סופרגראס, הפי מאנדייז, אול סיינטס ואחרים.
