יש בעיה עם סיכומי עשור: קוראים לה פרספקטיבה. הארכיונים של כלי התקשורת ברחבי הגלובוס מתפקעים מרוב כתבות המבקשות לחתום תקופה, אך לא תמיד מה שנדמה מסעיר או מהותי בזמן אמת, הוא מה שנזכור עד שייחתם העשור הבא. תמיד קיים סיכון שיום אחד מישהו יישב בדירתו על הירח, יקרא את המילים האלה ויצחק. העולם דוהר הלאה ללא הרף, ואנו מנסים להישאר על האוכף. ובכל זאת, להלן ניסיון זהיר לסמן את התופעות הבולטות בעולם הספרות בעשור האחרון. לכל אחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, היה בסיס כבר בעשורים קודמים, אך בשנים החולפות הן הפכו מטרנדים שוליים לתופעות שמגדירות את השוק. יותר מכל, בסוף העשור הזה, כשאנחנו מדברים על "ספר" כבר לא תמיד ברור למה אנחנו מתכוונים.
להתראות, אוזני חמור: הספרים האלקטרוניים מאיימים להשתלט על השוק
השנה 2010. רגע לפני טיסה לחו"ל, אתם עומדים מעל המזוודה, מגרדים בראשכם ושוקלים איזה ספר לקחת עמכם לחו"ל. אולי עדיף לקחת שלושה, בשביל שיהיה אפשר לבחור בהמשך? ומה לגבי המשקל, לא חבל על הגב? תשע שנים קדימה, 2019. במכשיר אחד, בין אם זה קורא ספרים אלקטרוני, מחשב לוח או סתם סמאטרפון – אתם יכולים לשאת איתכם מאות ספרים, לכל מקום, אפילו לאנטרקטיקה. לגב התחתון - שלום.
על אף שהרומנטיקנים מדברים בערגה על ניחוח הנייר, אי אפשר להתכחש ליתרונות העצומים הגלומים בקריאה מהסוג החדש. בארץ, חנות הספרים האלקטרוניים הגדולה ביותר כיום היא עברית. המנכ"ל גיא בן נון מספר על גדילה של עשרות אחוזים במשתמשים משנה לשנה מאז אמצע העשור, ועל יותר מ-1.3 מיליון הורדות של האפליקציה בסך הכל. על קצב ההתפשטות המהיר של התופעה מעידה גם העובדה שבכל שנה מאז 2017, 23 אחוז מהלקוחות מדווחים שזו השנה הראשונה שבה הם קוראים ספרים דיגיטליים. בנוסף, כשליש מהלקוחות מעידים שהם קוראים לפחות ספר דיגיטלי אחד בשבוע. הסטטיסטיקה גם מלמדת אותנו על הסיבות לפופולריות ההולכת וגדלה של הפורמט: הקוראים מעידים שהסיבה העיקרית לקריאת ספרים מקוונים היא הזמינות שלהם והקלות שבה אפשר להשיגם: בהתאם, חלק גדול מהקוראים הם דוברי עברית שחיים בחו"ל.
ספונג'ה עם קפקא: ספרי השמע נולדים מחדש
ענף ספרי השמע נהנה מפריחה אדירה. מחקר שפורסם החודש על ידי מכון פיו מראה שהאודיבוקס, לצד הספרים האלקטרוניים, מתחילים לנשוף בעורפו של הספר המסורתי. לפי המכון, מאז 2011 נרשמה בארצות הברית ירידה של שישה אחוזים בכמות קוראי הספרים, בעוד שמאז 2015 נרשמה עלייה של שישה אחוזים במספרת המאזינים לספרים שמע. לא פלא, אם כן, שסלבס מהשורה הראשונה כמו ג'ייק גילנהול וקולין פארל מתיישבים באולפן ומקליטים ספרים של סקוט פיצ'גרלד וג'יימס ג'ויס, בהתאמה. ואם תהיתם, ספרי השמע חוצים סוגות ותקופות: בחנויות תוכלו למצוא כותרים חדשים לצד יצירות מופת קלאסיות, מותחנים נמרצים לצד ביוגרפיות מהורהרות, ספרי ילדים ורומנים אירוטיים. במקומות נמוכים יותר ברשימות רבי המכר, תוכלו אף למצוא ספרים שנכתבו מראש אך ורק לצורכי הקלטה – מבלי שהודפסו בשום שלב.
על אף שספרי השמע הראשונים הוקלטו בארצות הברית כבר בשנות ה-30 של המאה שעברה, רק בעשור החולף הם הפכו מתחביב אליטיסטי ללהיט היסטרי. מומחים נוהגים לייחס את התופעה למספר סיבות: לצד הקלות שבה אפשר להשיגם (בדומה לספרים אלקטרוניים), נדמה שהמאפיין המרכזי המבדיל בין ספרי שמע וספרים כתובים הוא האפשרות להאזין להם באופן סימולטני. כלומר, בעוד שקריאה היא פעולה שדורשת ריכוז, מעורבות פעילה ויישור של המבט - לספרי שמע אפשר להאזין גם בזמן שמטגנים חביתה, יוצאים לרוץ או מנגבים אבק. על פי נתונים שפורסמו במגזין TechGuide, למעלה מ-70 אחוזים מהמאזינים באודיובל (החנות הגדולה בעולם לספרי שמע, בבעלות אמזון) נוהגים לעשות זאת במקביל לניקיון או התעמלות. בעידן שבו אנחנו שוקעים באוקיינוס אינסופי של תוכן, אנחנו רוצים לעמוד בקצב ולנצל כל שנייה. אין לנו רגע דל.
זה רק אנחנו, או שנהיה פה חם? הרומנים הרומנטיים יוצאים מהמסתור
בעוד שהאקדמאים בחוגים לספרות ממשיכים להתפלמס על יצירתה של טוני מוריסון, שהלכה לעולמה השנה, או לדון בכתביהם של פטר הנדקה ואולגה טוקרצ'וק, שזכו השנה בפרס נובל לספרות, בכיסא שלידכם בקרון הרכבת יושבת מישהי שקוראת בשקיקה את "חמישים גוונים של אפור". ואם לא אותו, אז אולי אחד מחיקוייו הרבים. אם פעם אנשים קראו סיפורי זימה בחדרי חדרים, מתחת לשמיכה ובכריכה עטופה – היום הסאדו מאזו כבר הפך לבון טון. בלי להתנצל, בלי לגמגם – ועם הרבה דגדוגי נוצות.
סדרת "חמישים גוונים" של אי אל ג'יימס, נולדה בכלל באינטרנט, כספרות מעריצים לסדרת ספרים אחרת, "דמדומים". הוצאה לאור אוסטרלית זיהתה את הפוטנציאל העצום, רכשה את הזכויות, וכמה שנים לאחר מכן כבר אפשר לדווח על מכירות של למעלה מ-150 מיליון עותקים ברחבי העולם, תרגומים ליותר מ-50 שפות וסדרת סרטים תחת אותו מותג. בינתיים, גם הוצאות ספרים גדולות ומבוססות הבחינו לאן הרוח נושבת, ונאלצו להצטרף למשחק. ברקע הוויכוחים נמשכים: האם הדבר מעיד על מגמה פמיניסטית, או דווקא מנציח סטראוטיפים בעייתיים לגבי יחסי גברים ונשים? האם זהו שלב הכרחי למען הישרדותו של עולם הספרות, או אחד מרגעי השפל? כך או כך, המספרים מדברים בעד עצמם.
פחות זה יותר: הספרים הקצרים כובשים את ישראל
במחצית השנייה של המאה הקודמת, אין ישראלי שלא הכיר את "ספריית תרמיל" - סדרת ספרוני כיס שהוציאה משרד הביטחון, ושהגישה ספרות קלאסית לקהל הרחב, במחיר שווה לכל נפש. המשותף לכל היצירות: קוצר היריעה. מאז הספקנו להיפרד מהספרונים הקצרים, להתמכר לרומנים, ואז לקבל מחדש את הספרים קטני הממדים, בגרסה עדכנית. לפחות במחוזותינו, זוהי אחת מהתופעות המגדירות של העשור.
נדמה שאת הבשורה נשאה הוצאה "זיקית" זצ"ל. אחרי שהתפרקה, דרכה נמשכה עם היורשות - הוצאת "תשע נשמות" של אוריאל קון ו"לוקוס" של שירה חפר, אבל הן ממש לא היחידות. עוד ועוד הוצאות מציעות ספרים מיניאטוריים ומעוצבים להפליא, חדשים או ישנים, עם הבטחה שקשה לעמוד בפנייה: יצירות שתוכלו לגמוע תוך יום. מבחינת הקוראים, מדובר בחוויה מאיימת הרבה פחות מאשר התחייבות לספר מונומנטלי כמו "2666" של רוברטו בולניו, ולא פעם מדובר בפנינים ספרותיות של ממש, גם כאלו נשכחות, שהוצאות מרכזיות יותר לא היו מעזות להדפיס. בשולי הדברים ניתן להצביע גם על ספרי המתנה, שדחפו את הטרנד אל הקצה: כזהו, לדוגמה, הספרון "אלו הם מים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, שלקחו הרצאה ידועה מאת הסופר דיוויד פוסטר וולאס, שכבר הודפסה בעבר כחלק מקובץ, וארזו אותה כספר בפני עצמו.
ללא הבדל דת, גזע ומין: הקוראים נותנים הזדמנות לקולות נוספים
זהו סוד גלוי שהקאנון של הספרות המערבית מורכב בעיקרו מקבוצה אחת: "גברים לבנים מתים" (בהשראת כותרת ספרו של אבנר שץ). מהמינגוויי ועד הסה, מדיקנס ועד טולסטוי – משייקספיר ועד להודעה חדשה. אומנם תמיד פעלו בזירה גם נשים ואנשים ממוצאים מגוונים, אך תמיד הם נשארו בשוליים. אם אתם סקפטיים, שימו לב לנתון הבא: נכון לשנת 2019, מתוך 116 זוכי פרס נובל לספרות, 15 בלבד היו נשים. בנוסף, מתוך כלל הזוכים, רק שלושה היו שחורים.
כבר מזמן היה ברור שזו בעיה - התודעה הפוליטית לא נולדה אתמול - אבל נדמה שרק בעשור החולף נרשם צעד משמעותי בכיוון הנכון, והשער נפתח בפני כולם. על פי האתר LitHub, מתוך עשרת הספרים הנמכרים ביותר בארצות הברית בעשור האחרון – שמונה נכתבו על ידי נשים. זה נתון מרשים, גם אם לא תמיד אלה היו ספרים שזכו להכרה מצד הביקורת (הרשימה כוללת בין היתר את סדרת "חמישים גוונים" ואת "משחקי הרעב"). אבל גם בקרב הביקורת, בחזית היוקרתית יותר של עולם הספרות, נרשם שינוי – אליס מונרו, מרגרט אטווד ואלנה פרנטה (פסבדונים) זוכות למעמד שבעבר היה שמור לגברים בלבד, וסופרים ומשוררים כמו טא-נהאסי קואטס וזיידי סמית' האפרו-אמריקניים זוכים להכרה ולפרסים, לא פעם על יצירות שנוגעות בעצבים החשופים של חוויית האפליה. ההתעוררות החשובה הזו מספקת גם אפשרות לחזור לספרי עבר של סופרים כמו ג'יימס בולדווין וטוני מוריסון, ולעשות תיקון בכל הנוגע למקומם ההיסטורי. ב-2019 כבר ברור שהספרות שייכת לכולם.
פסיחה, חצי פסיחה: השירה העברית חיה ובועטת, בערך
הכל בחיים יחסי. על אף שבסניפים רבים של רשתות הספרים הגדולות מדפי השירה נעלמו כליל, באופן מצער, ויש שיגידו שאפילו מכעיס, סצנת השירה בישראל הוכיחה בעשור האחרון שהיא יודעת לייצר עניין וסערות משלה, ושהיא אינה נחה לרגע. כתב העת "הו!" של דורי מנור המשיך להתרחב, גיליון אחרי גיליון, ולחשוף בפנינו משוררים חדשים ושאפתניים;"מעין" של רועי צ'יקי ארד המשיך לחשוף אותנו לפואטיקה של היומיום; ו"דחק" של יהודה ויזן נתן משקל נגד עם קו מסורתי בהרבה. במקביל, "הבה להבא" של עודד כרמלי וחבורתו פרץ לזירה, עם עיסוק מסקרן בפוסט-הומניזם וסגידה לוויליאם בלייק. וחזינו, כמובן, גם בתופעה המעוררת של ארס פואטיקה, שיזמה עדי קיסר, ושהוציאה מתוכה שורה של משוררים בולטים ומבטיחים, שיצאו לכיוו שונים ומגוונים. כל אלו ורבים אחרים גרמו לכך שכיום, בתל אביב ובירושלים מתקיימים ערבי שירה כמעט באותה תדירות שנערכות מסיבות.
בינתיים גם בפייסבוק, נדמה שכולם, אבל כולם, התחילו לכתוב או לצטט שירה. ייתכן שהרשתות החברתיות – שמתאימות במיוחד לטקסטים קצרים, הן אלו שנתנו זריקת מרץ לתופעה מלכתחילה. ראוי להזכיר גם את בנות הדודות החורגות של השירה, שזכו גם הן לתשומת לב רבה בעשור החולף בישראל – שירת הגרפיטי (ניצן מינץ היא השם הבולט ביותר בז'אנר), וכן הספוקן וורד, שנע אומנם בין שירה לסטנד אפ, אבל בהחלט מציע חזון לצורה ספרותית חדשה, קומניקטיבית יותר וכן, גם ויראלית.
מבוסס על סיפור בדיוני: הסופרים הופכים לחברים הכי טובים של הטלוויזיה והקולנוע
סדרות או סרטים שמבוססים על סרטים אינם דבר חדש. למעשה, כבר לפני יותר ממאה שנים, ב-1915, הבמאי ד. ו. גריפית' צילם את סרט הראינוע "לידתה של אומה", שנחשב לשובר הקופות הראשון בהיסטוריה, ושתסריטו מבוסס על שני ספרים שנויים במחלוקת מאת תומאס קידסון ג'וניור. מאז, תעשיות הקולנוע והטלוויזיה לא הרפו לרגע מספרים, וידעו כיצד להשתמש בהם בימים המנומנמים של המוזות. אבל בשנים האחרונות קרה דבר דרמטי: מקשר שמזכיר יזיזות, הספרות והטלוויזיה עברו למערכת יחסים צמודה יותר, זוגית כמעט. כמה מהסדרות הגדולות של 2019-2010 התבססו על ספרים, ובמקום התסריטים המקוריים של "הסופרנוס" ו"הסמויה", צפינו בסדרות מעובדות כמו "משחקי הכס" ו"סיפורה של שפחה". באותה נשימה, אפשר להזכיר הצלחות מסחרחרות כמו העיבוד הקולנועי ל"נעלמת", או ניסיונות מוצלחים פחות, כמו "החוחית".
אז מדוע זוהי בעצם תופעה ספרותית, ולא תופעה טלוויזיונית גרידא? כי היא פועלת באופן הדדי: ברגע שהסדרות האלו מצליחות, הספרים שהולידו אותם חוזרים לתודעה – ובגדול. כך הפך ג'ורג' ר. ר. מרטין מאיש שמכירים בעיקר שחקני קטאן ודוברי דותראקית לאחד מהסופרים המוכרים ביותר בעולם, סלב לכל דבר ועניין, ובמקביל, מרגרט אטווד ניצלה את המומנטום ופירסמה השנה את "העדויות” (The Testaments), ספר ההמשך של "סיפורה של שפחה", שגם זיכה אותו בפרס בוקר היוקרתי. בהמשך השנה, אנחנו צפויים לראות כיצד המבול הזה נמשך, עם העיבוד שבראד פיט מפיק על פי "המטופלת השקטה", הגרסה של בארי ג'נקינס ל"מחתרת המסילה" וזו של ריס וויתרספון ל"שריפות קטנות בכל מקום". לא פלא, אם כן, שהתקבל רושם שסופרים בני ימינו כותבים מראש במחשבה שאולי מישהו יקנה את הזכויות על יצירתם, גם אם הם לא יודו בזה באופן פומבי. מבחינה כלכלית, לפחות, כל הצדדים מרוויחים.
צייר לי רומן: הרומנים הגרפיים זוכים סוף סוף להכרה
תקראו לזה קומיקס, תקראו לזה מנגה, תקראו לזה רומנים גרפיים – תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל הספרים המצוירים כאן כדי להישאר. סנונית מוקדמת הייתה "מאוס", יצירת המופת של ארט ספיגלמן משנות ה-90 – שעסקה בסיפור משפחתו של המחבר בימי השואה, והוכיחה שלא מדובר בז'אנר לילדים בלבד, אלא בסוגה שמציעה אפשרויות חדשות ומגוונת של סטורי-טלינג, עם נדבך נוסף. ובכל זאת, לקח עוד זמן מה עד שהרומנים הגרפיים זכו להכרה שהם היו ראויים לה.
התופעה המשמחת הגיעה גם אלינו לישראל. אחרי שנים של דשדוש ובלוני ניסוי ספרותיים, נפלו המחסומים. בין היתר אפשר לציין את "אנה פרנק – היומן הגרפי" של ארי פולמן ודוד פולונסקי, "הנכס" של רותו מודן, "במים" של תהילה חכימי ולירון כהן, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה, "צו 8" של גלעד סליקטר ונוספים. הרומן הגרפי The Divine של בועז לביא והאחים אסף ותומר חנוכה זכה להצלחה אדירה, היה רב מכר של הניו יורק טיימס ומועמד להוגו. הוא ורומן גרפי ישראלי נוסף, "חשבון של הנפש" של גיא לנמן ונמרוד פרידמן, אף זכו כל אחד בתורו בפרס היוקרתי לספרי מנגה של משרד החוץ היפני. והיד האוחזת במכחול עוד נטויה.
