בבניין המקיף את חצר הרדיו ברחוב הלני המלכה 21 שבירושלים מסתיימות בקומה השלישית מדרגות האבן המסותתות, שגילן עולה על 100 שנה. מכאן והלאה, המדרגות הלולייניות הן פלדה מחוספסת ומטפסות עד לקומה האחרונה. כשאתה ניצב על הרמפה העליונה, חשוף לרוח הנושבת בפניך, מתגלית משמאל, פתאום וללא התראה, מזרחה של העיר. בשיפוליה, מדבר יהודה. ביום שקוף, צלול מאבק הבנייה, אומרים שניתן להבחין בפס כסף דק באופק - רמז לים המלח. באמצע, כמו מונחת על כף היד, מזהיבה כיפת הסלע. אתה מתבונן ולא מאמין. כל ההיסטוריה היהודית מאז אברהם אבינו וכלה בחורבן הבית השני מתמצת כאן ממש. ואילו לצד ימין - דלת זכוכית אטומה ומאחוריה מתועדת ההיסטוריה היהודית הישראלית, הצעירה יותר, בת 100 שנה בערך. זו הסרטייה של קול ישראל.
על אף שהמקום היה דחוס ולא מאוורר, ואבק וריח הסרטים המגנטיים הישנים גירו את האף, את העיניים ואפילו את הגרון, אהבתי לשוטט ולשהות בסרטייה - אוצר בלום של הקלטות היסטוריות והיסטוריה של הקלטות. כמו ארכיאולוג, אתה יורד שכבות שכבות בתוך זמן בלתי נראה וכמו צוללן אתה נמשך למטה למעמקי חור כחול, שיכור מהעושר הגנוז בחדרים האטומים. בתוך תחמוצת ברזל הדבוקה לרצועת פלסטיק דקה, נמצאים סרטונים המכילים מאות אלפי שעות מוקלטות - דברי הימים של אקטואליה שתם זמנה, מידע מתחומים שונים, מוזיקה קלאסית ותיעוד של הזמר הישראלי לדורותיו.
החל משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80 יזם קול ישראל, באמצעות עורכיו, הקלטות של שירים עבריים. ביוזמה זו נכללו שירים שחודשו וקיבלו לבוש עדכני, יחד עם שירים חדשים שהוזמנו אצל מלחינים וכותבי תמלילים מקצועיים. המטרה: למלא את הרפרטואר הישראלי הדל עם הקמת רשות השידור. כל אלו תועדו ונשמרו היטב במחסני ארכיון ההקלטות.
כיוון שרציתי לגוון את תוכניות הפזמונים שערכתי בזמנו, שחררתי את החומרים הישנים-חדשים מאותו אוצר כלוא שאיש כבר לא התעניין בו. ההמרה הדיגיטלית הפכה אותם לזמינים לשידור ומציאות נדירות לא חסרו שם. זכרתי, לדוגמה, כי בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, יהורם גאון ודליה אורן הקליטו באולפנים גרסת כיסוי לשיר "הייתי נער" (ביצוע מקורי – להקת הנח"ל). על המדף, בסמוך לאותו ביצוע מיוחד, מצאתי קופסת סרטון אחרת מאותו הסשן. על המדבקה נכתב: "שם השיר: כיפה אדומה. המלחין: יאיר רוזנבלום. המילים: אבי קורן. המעבד: אלכס וייס. שרה: דליה אורן".
את אלכס וייס, אחד מגדולי המעבדים בזמר העברי, הכרתי אישית. עבדתי איתו בהקלטות שהרדיו יזם. לפעמים בגלל עיסוקיו הרבים (מפיק מוזיקלי, מלווה זמרים ומנגן בהצגות והקלטות) קרה שלא הספיק להכין בזמן את העיבודים שנדרש להם. אז נחשפתי לכישרונו הגדול: הוא היה מגיע כשעתיים לפני תחילת ההקלטה (שנערכה בדרך כלל ב"בית המורה" בתל אביב), מצמיד כמה שולחנות של בית הקפה שבכניסה לאולם, פורס על המשטח שנוצר את דפי התווים הריקים, וללא פסנתר או כלי נגינה אחר - רושם בזריזות את העיבוד המצוין, כשכל צליל נשמע בראשו בלבד. בסיום כתיבת הפרטיטורה, עוד היה מעתיק את תפקידי הכלים השונים בכתב רהוט ויפה להפליא כמו גרפיקאי, ואני עומד לידו מרותק ומשתאה.
איש מבדח ממוצא הונגרי היה אלכס וייס. חוש ההומור שלו בא לידי ביטוי גם בנגינתו וכמובן בעיבודיו, כשהיה צורך בכך. הקשיבו ל"הייתה לו דודה בחדרה" (בביצוע אריק לביא) או "מכופף הבננות" (בביצוע אריק איינשטיין) ותיווכחו בעצמכם. עיבוד מעניין נכתב לשיר "שבת המלכה", גם הוא בביצוע אריק איינשטיין. כיוון שהטקסט חייב אווירה חגיגית ומקודשת, אלכס ציטט את הפתיחה מפוגה של באך. בשיר לא מוכר של צמד דרום "צהריים" (מ.כספי / מ.אגסי) הוליך אלכס וייס ביודעין ובשובבות את הכינורות מ-Days of Pearly Spencer של דיוויד מקוויליאמס, ובתור בדיחה הוא הציב את הפתיחה של Isabelle של שארל אזנבור כאינטרו ל"כיפה אדומה".
אותה הגברת בשינוי אדרת
במוצאי יום העצמאות 1969 אירח המשורר אבי קורן חברים בביתו, וכולם צפו בהתרגשות בפסטיבל הזמר והפזמון ששודר לראשונה בטלוויזיה. תוך כדי נשנוש, ניסו לנחש מי יזכה הפעם במקום הראשון. גם הם, כמו צופים אחרים, סברו שהזוכה יהיה שיר מספר 7 - "בלדה לחובש" (א. נצר / ד. אלמגור) בביצוע יהורם גאון. עוד פיצוחים ועוד כוס קפה ועוגיות, ושיר רדף שיר. לשיר מספר 9 הזמין המנחה, יצחק שמעוני, זמרת צעירה העונה לשם רבקה זוהר. שם השיר: "על כפיו יביא". מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום. שקט באולם. הקהל נדרך. המנצח נתן את האות, הקשתנים החלו ופתאום באחת - אבי קורן קפא בביתו מול המסך. מה זה? האם אוזניו הטעו אותו? הרי הפתיחה נשמעה כלקוחה משיר שלו! עוברת עוד שנייה ורבקה זוהר מתחילה: "ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר". עכשיו הוא היה בטוח שזה השיר שלו, אפילו ידע להמשיך באוזני המסובים את המנגינה של השורות הבאות. אבל מה קרה למילותיו? ומאיפה צץ הקטע החדש הנוסף? כשהשיר הסתיים, על רקע מחיאות הכפיים שנשמעו מהטלוויזיה, בתימהון ובהתרגשות סיפר אבי לנוכחים שזו "כיפה אדומה" שכתב עם חברו יאיר רוזנבלום. אלא שהערב, השיר נשמע על נושא אחר לגמרי. הייתכן?
נכון שהיה זה הפסטיבל הראשון (והאחרון) ששיריו הוזמנו ממחברים מקצועיים, אבל נכונה גם העובדה שתקנון התחרות שלל השתתפות של יצירה שפורסמה ברבים (כולה או חלקה), ועוד בשידורי הרדיו. כששאלתי את המפיק והעורך הראשי של הפסטיבל, במסגרת סדרת תוכניות שערכתי בשנות ה-2000 המוקדמות, מדוע התקבל לפסטיבל השיר "על כפיו יביא", על אף שהיה ממוחזר ו"רק" עבר שיפוץ, התחמק הוא בתשובה של "לא ידעתי". אז הזכרתי לו שחתימת כתב ידו מתנוססת בגאון על טופס הפקת ועריכת ההקלטה של לא אחר מהשיר "כיפה אדומה".
אני מניח שלו היה זה קורה היום, הדרך לערכאות הייתה קצרה. מאידך, בגלל מעשה לא אתי, כביכול, זכינו בשיר כל כך יפה עד שישנן קהילות בחו"ל שאימצו אותו (בגרסת יאיר רוזנבלום ויורם טהרלב) כחלק בלתי נפרד מזמירות שולחן השבת שלהם, מבלי שידעו על הרקע של "כיפה אדומה".
גולן ישיר לנו סולו
לקראת פסטיבל הזמר והפזמון ב-1970 החלטנו שלושה חברים, שמעון ספיר ("ברחוב הנשמות הטהורות"), לואי להב (שעתיד להתפרסם כמפיק מוזיקלי מבוקש) ואני, לנסות את מזלנו בשליחת שיר. היות ולי כבר היה שיר מן המוכן, החלטנו להתפצל. שמעון הביא את מילותיו ל"בעיר הזאת שלום" (כולם בטוחים שהעיר היא ירושלים, בעוד שהמשורר התכוון לעכו) ולואי החל לעבוד על מנגינה. תקנון התחרות חייב את הצגת המוזיקה אך ורק בתווים (רק שנה לאחר מכן הגיעה הקידמה לרשות השידור וניתן היה לשלוח גם קלטות) והיות ולשלושתנו לא היה מושג איך עושים זאת, גייס לואי את חברו ג'ק הירש. ג'ק, שהיה נגן בס בלהקת פיקוד דרום, רשם את התווים וגם הצטרף ללואי בחיבור הלחן. מתוך שני השירים ששלחנו רק "בעיר הזאת שלום" התקבל. אך כאן החלה השתלשלות אירועים מוזרה.
לבקשת המחברים, הסכימה הנהלת התחרות שיגאל בשן ישיר את "בעיר הזאת שלום". גם יגאל הסכים. נכתב עיבוד, אפילו נערכה הקלטה, ואז במפתיע הודיע בשן שהוא יורד מהשיר ורוצה לבצע שיר אחר ("ילדות" – ד. עמיהוד / א. אורן). ההנהלה נעתרה (יגאל בשן כבר היה כוכב, ולכוכבים מתרצים). כך או כך, השיר "בעיר הזאת שלום" - שמביני דבר ראו בו זוכה בטוח - הועבר ל"צמד דרום" (דני גולן וציון צדוק). את העיבוד כתב שמעון כהן, קומפוזיטור ומעבד בעל שם עולמי, שליווה את הזמר העברי כמעט מראשיתו, והיה ידוע כי רבים מהזמרים שזכו במקומות הראשונים הצליחו בזכות עיבודיו ("בלדה לחובש", "ליל סתיו" ועוד). גם העיבוד המצוין של "בעיר הזאת שלום" עבד היטב על השומעים, עד שאמרו שעם פתיחה כזו - בה הקרן תוקעת, החצוצרות מצטרפות, תופי המלחמה מדרדרים, הכינורות מייללים - צריך לברוח מיד למקלט (ממ"ד עדיין לא היה אז). המתח רק הולך ומתגבר בקרשנדו, ובשיא - מוכרחים לקבל את הפרס. אך לא! בחזרה הכללית שנערכה בבוקר יום העצמאות תש"ל ציון צדוק, חצי "צמד דרום", חש לפתע ברע ודני גולן נותר לבדו לשיר סולו. "בעיר הזאת שלום" לא זכה מפני שעוצמתו, שבאה לידי ביטוי דווקא בשני קולות, פחתה. אך מכאן ואילך הוכר דני גולן כזמר סולן.
למעשה היה זה ההרכב השני במספר של "צמד דרום". במקור היו אלו דני גולן ורפי גרנות, ששרדו מצוות ההווי של פיקוד הדרום, ומכאן גם שמם. אנשי קול ישראל, שראו את השניים שרים במסיבת טקס חילופי האלופים, התרשמו מאוד מההרמוניה המוזיקלית והזמינו אותם להופעה ב"מועדון הזמר". מכאן הדרך להצלחה הייתה סלולה. הם הוזמנו להופעות ברחבי הארץ והקליטו מספר שירים ברשות השידור. אחד השירים נקרא "שתיקת אוהב" ונכתב בידי שני חיילים מלהקת השריון: דני הורוביץ על המילים ונורית הירש הצעירה על המוזיקה. השירים שהוקלטו הושמעו פה ושם, אך בעיקר אופסנו ונתקעו על "סרטון" בסרטייה של קול ישראל.
טורים נוספים של אברהם זיגמן:
פרח כתבתי לנורית
לפעמים היוצר חש באינטואיציה שיצירתו מוצלחת, על אף שבפועל אין לזה ביטוי - לכן הוא יעשה את כל מה שאפשר כדי להצדיק את הרגשתו. תקראו לזה מזל, תקראו לזה מקרה, אך השיר "שתיקת אוהב", שאמור היה לנסוק מעלה, אפילו לא התחיל להצמיח כנפיים. עובדה זו הביאה בשנות ה-60 את נורית הירש, מלחינת השיר, אז בראשית דרכה המקצועית, להיטלטל באוטובוס בשיאו של חורף גשום עד לקיבוץ כפר מנחם, רק כדי לפגוש את אורי אסף - איש חינוך במוסד "צפית" אשר בקיבוץ וכותב מוערך. יצירתו הינה בתחום המחזאות והשירה, אבל לקהל הרחב הוא מוכר כפזמונאי שרבות ממילותיו נכללות בקלאסיקה הישראלית. די אם נזכיר את "דבר אלי בפרחים" (דובי זלצר), "אותך" (יגאל גורדון), "כחולה כחלום" (נורית הירש), "כשהיינו ילדים" (משה וילנסקי) ועוד רבים ויפים. אולי הוא יצליח לכתוב מילים שיביאו את המנגינה של נורית למקומה הראוי?
לפנות ערב מצאה עצמה נורית, פסנתרנית מקצועית של מועדון "החמאם", במועדון "חברת הילדים" בקיבוץ. על יד פסנתר חצי-מכוון, הרגיל לאצבעות ידיים קטנות, היא ניגנה לצידו של אורי אסף, שהאזין בקשב רב ושרבט מילים תוך כדי. באותה השעה השתקפה מבעד לחלון המועדון שקדייה במלוא הדרה תחת קרני אור הירח. אורי חשב להכניס את השקדייה לשיר, אך כפי שנעמי שמר קראה לזה ה"דיקטטורה של החרוז" - המשורר ויתר, והשתמש במקום בחרוז "לילך". נורית ניגנה וחזרה, אורי כתב ומחק, העביר שורה, השלים בית, ולאט לאט נוצר חיבור קסום בין הצלילים למילים. וכך נולד "פרח הלילך", העתיד ללוות אותנו בזמר העברי עוד שנים רבות.
במסגרת עבודתי ברשות השידור ערכתי והפקתי ב-1993 מארז תקליטורים וכותרתו "ניגון עתיק". החומר שנכלל בהם היווה רק טעימה של הקלטות נדירות הנמצאות בארכיון קול ישראל. חשבתי שיהיה זה נכון להביא גם את גרסת הנעורים הראשונית של "פרח הלילך" ושל "על כפיו יביא" מתוך כבוד למחברים שלא זכו שיצירתם תהפוך לקלאסיקה. והמארז כולו? מזמן הפך לפריט נדיר בקרב אספנים וחובבי הזמר העברי. אולי כדאי שמישהו שם למעלה יתעשת וימשיך בהוצאת נכסי צאן הברזל.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
