בשיר הנושא של אלבומו החדש, "מקולקל", מתאר זאב טנא אדם זקן שהגוף מתחיל לבגוד בו. הוא לא זוכר שמות, מתעצבן משטויות, אחד שלא מבין מה מגניב ולא תמיד מגיב - "חסר מזל" במילותיו. "זה שיר שבא להקל על האדם שפוגש את הזקנה", אומר טנא שבגיל 73 מודע היטב לשחיקת הגוף אבל מתייחס לכך בהשלמה והבנה. "זאת מכה לא קטנה אבל כל אחד צריך להתמודד איתה אם הוא זוכה לזה".
"מקולקל" הוא אלבומו ה-11 של זאב טנא, מהאמנים המוערכים והפורים בסצנת הרוק האלטרנטיבי הישראלי. גוף העבודה שלו מרשים עוד יותר נוכח העובדה שמדובר באמן שהגיע אל המוזיקה כמעט במקרה ושההופעה הראשונה שלו מול קהל התקיימה כשהיה כמעט בן 40. "המסע שלי הוא באמת יוצא דופן", הוא מודה, "לא היה שום רמז בתחילת דרכי שזה מה שיהיה".
היית מאמין לפני 30 שנה שהיום יהיו לך כבר 11 אלבומים?
לא. ממש לא. לא, לא, לא. בכלל לא. נקודה. חוץ מרצון לזעוק בקול גדול מחאה פוליטית, לא היה לי שום דרייב. לא חשבתי שיש לגיטימציה לאחד כמוני לשיר שיר אהבה, אבל הרגשתי שיש לגיטימציה לשיר שירי מחאה. הגדרתי את עצמי כאנטי זמר, שצורח מתוך מצוקה ומועקה ומתוך תסכול עמוק. מישהו אמר לי 'ככה לא שרים' ועניתי 'ככה אני שר!' גם לכלב לא אומרים 'ככה לא נובחים'".
באלבום החדש טנא כבר לא צריך לצרוח ולנבוח. ההפקה של ימי ויסלר מהבילויים לקחה את עשרת השירים שכתב ועטפה אותם בעיבודים שנעים בין בלוז מלוכלך לאינדי עדכני וגם עידנה את השירה וההגשה של טנא. "באחת הפגישות עם ימי הוא אמר לי: 'עד היום ניסית להגיע לאנשים ושרת חזק, אבל עכשיו כבר ברור שיש לך משהו להגיד אז פשוט תשיר בשקט ואנשים יבואו לשמוע'. אני מרגיש שהתקליט הזה הוא סוג של פריצת דרך עבורי".
הקריירה שלו היא דוגמה לעקשנות ולדבקות בכוחה של התשוקה. את המוזיקה הוא גילה רק באמצע שנות ה-20 לחייו ובמקביל לעבודתו כמהנדס מזון. "הרמז הראשון לכך היה דק מאוד. משום מה התחשק לי ללמוד גיטרה כי ראיתי שזאת פוזיציה טובה מול הבנות, אבל הייתי זייפן וגם לא ידעתי לשיר ולא הכרתי שירים", הוא נזכר. "ניסיתי ללמוד עם כמה מורים אבל משהו שם בפנים לא ויתר. בדרך הגעתי גם לשלמה יידוב שניסה ללמד אותי את השירים שלו וגם זה היה קטסטרופה. בעצם, השיעור אצלו תמיד נגמר בזה שהוא היה נותן לי לשיר ואז מתחיל לצחוק כשזייפתי".
המעבר מתלמיד גיטרה לאמן של ממש התרחש כשטנא התחיל לנגן את השירים שכתב בעצמו. "עד היום אני לא יודע לנגן שירים של אף אחד חוץ מהשירים שלי", הוא מסביר, "אבל העסק התחיל להתפתח ונהיו לי מספיק שירים כדי לעשות אלבום". לקראת השקת האלבום, בשלהי שנות ה-80, הגיעה גם ההופעה הראשונה. "אשתי ארגנה לי מסיבת הפתעה ועיני חשכו כשראיתי במה קטנה ואת הנגנים שהקליטו איתי את האלבום כבר מוכנים להופיע. שרתי איזה שיר או שניים ואני לא זוכר מזה כלום כי שתיתי לפני כן די הרבה רק כדי שאוכל לעלות לבמה".
אלבומו הראשון, "טנא והזאב", שוחרר מעט אחר כך, אך לא הצליח מסחרית. "התחלתי להבין שיש בעיה, שאני צריך למצוא את המקום שלי, שאני לא יכול לפעול בעולם המוזיקה הקונבנציונלי כי אין עדיין מקום לזמרים כמוני בעולם הזה". הקלטה אחר הקלטה, אלבום אחר אלבום, הוא מצא את הקול הבלתי מתפשר שמאפיין רק אותו, ואת הצעקה שבערה בו.
בערב כתבת שירים והופעת במועדונים וביום עבדת בתור מהנדס מזון, איך היה השילוב?
"את העבודה היומיומית כמהנדס מזון שנאתי אבל התברר שיש לי הרבה יכולות בקטע של פיתוח מוצרים. ההתפתחות כמפתח מוצרים ישבה מצוין עם העובדה שהתחלתי ליצור ולכתוב, כי האמינו שאני יכול ליצור פתרונות שהם מחוץ לקופסה".
לקראת סוף שנות ה-90 הוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה - להקים קו למוצרים מצופים שאינם קפואים, שנודע כ"מאמא עוף". "לא היה להם כלום, רק אולם ריק", הוא מספר, "הם שכרו אותי וקנינו את הציוד הנכון ותכננתי את האריזה, כל מה שצריך כדי להביא לעולם שניצל 'מצונן'. היו כל מיני בעיות בדרך, הקריספיות של הציפוי למשל, והייתה שם הרבה עבודת פיתוח. כיף גדול".
לצד ההצלחות, החיים של טנא כללו גם טראומות וטרגדיות שמצאו את דרכן אל השירים שלו. את השיר "אחותי" כתב על הרגע שבו סיפרה לו אימו שהוא לא בן יחיד והייתה לו אחות שנרצחה בשואה, כשהנאצים גילו את המקום שבו הסתתרה בארץ מולדתם, פולין. "בגיל די מבוגר, אמא שלי הראתה לי צילום ישן ואמרה לי שהיא עצובה כי זה יום ההולדת של אחותי, אבל אני ידעתי כבר מגיל קטן שזה משהו שמסתירים ממני".
איך גילית?
"לאבא שלי הייתה חנות לחלקי חילוף של אופניים ופעם הצטרפתי אליו לנסיעת עבודה בפתח תקווה. בעל אחת החנויות שפגש שאל אותו ביידיש אם אני הבן היחיד שלו ואבא ענה: 'לא, הייתה לו אחות שמתה במלחמה'. האוזן שלי הייתה כבר מיומנת ביידיש כי כל הסודות דוברו בשפה הזאת, אז קלטתי את מה שנאמר שם".
גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמלחמות מול מדינות ערב הפכו לנושא מרכזי ביצירה שלו - בשירים כמו "מזרח תיכון חדש" ו"ביירות", שארי פולמן לקח לפסקול הסרט "ואלס עם באשיר". וגם כאן, היה מימד ביוגרפי - במלחמת יום כיפור גויס טנא למילואים ולבקשתו הועבר לשרת באזור סיני. "רציתי להיות איפה שהאקשן, היינו גיבורים גדולים אז", הוא מסביר. "איך שהגעתי אמרו לי – אתה רואה את הגבעות האלה? הן מלאות בחיילים מצרים. היה ברור שזה מצב לא טוב, פחד אלוהים". טנא והחיילים הנוספים שהוצבו באזור התגוררו אז בביתנים ישנים של מחפשי נפט, כשמעל חגו מטוסי קרב.
"היינו עושים את המשמרת במגדל השמירה ואז יורדים לביתנים האלה ובאחת הפעמים היה לי רצון עז ללכת לשירותים", משחזר טנא את האירוע ששינה את חייו. "השירותים היו במצב קטסטרופלי אז ניגשתי לביתן הסמוך ואיך שהתיישבתי על האסלה שמעתי פיצוץ אדיר, עפתי ויצאתי מהר החוצה. הסתכלתי לצדדים וגיליתי שהביתן המקורי שלי חטף פגיעה ישירה וכל מי שהיה שם נהרג".
האסון השאיר את טנא מצולק וגם הפך את השקפת עולמו החברתית והפוליטית. "כמה ימים רעדתי והיו לי סיוטים וזה נותר בי כחלק מפוסט טראומה. חטפתי את השטוזה שלי. לא הייתי אומר שהייתי ימני לפני כן, הייתי מרכז-לאומי, אבל העוול התחיל לצרוח לי מול העיניים, והמלחמה הזאת ממש פוצצה לי את דרך החשיבה, כמו לרבים אחרים שפתאום קלטו שמלחמה היא לא דבר כיפי ושאנחנו לא גיבורים גדולים כמו שאנחנו חושבים". את הטראומה הוא תירגם לשיר המחאה "איפה טעינו" שזכה להצלחה בביצועו של אושיק לוי. מאז כתב עוד שירי מחאה רבים ונוקבים עוד יותר, שנבעו מהמצוקה שלדבריו הותירה בו המלחמה.
מהי המצוקה הזאת שאתה מדבר עליה?
"משהו מאוד מאוד ברור, שאפשר להגדיר במילה אחת והיא הכיבוש. אני לא יכולתי ועד היום איני יכול להשלים עם זה. משהו בי חושב שזה נורא ואיום, קטסטרופה, בשבילנו, כבני אדם, להיות שייכים לעם שהוא כובש. עד היום אני מרגיש את זה בכל רמ"ח איבריי וזה עדיין הדרייב שלי. אין ספק שאם לא הייתה בי המחאה הזאת אז לא הייתי באלבום ה-11 וגם לא באלבום השלישי שלי".
מה דעתך על המצב היום?
"אנחנו הולכים מדחי אל דחי ואין לי מה להגיד חוץ מלהצטער שזה מה שקורה ולקוות שזה לא יימשך לנצח".
אתה לא נשמע אופטימי.
"יש בי אופטימיות מהסיבה שיש פה עוד אנשים נורמליים וכל עוד הם קיימים אז יש תקווה. צריך צדיק אחד וזה הכול, והצדיקים האלה קיימים. כרגע זה לא נראה באופק ולצערי אני חושש מימים מאוד קשים עד שנתעשת. אבל מתישהו זה יהיה חייב לקרות כי זאת הפרת איזון מוחלטת - אתה לא יכול לסגור על אנשים לנצח, מתישהו זה יתפוצץ".
אתה מאוכזב מכך שאין יותר אמנים שכותבים שירי מחאה?
"כן, אני די מאוכזב מזה, אבל דווקא לאחרונה אני שומע שירים כאלה בקרב החבר'ה הצעירים, גם בהיפ הופ וגם ברוק. אולי אין מספיק אבל יכול להיות שברגע שכן יהיו אז משם יבוא איזה פסטיבל וודסטוק כזה. אני נאיבי ואני גם שייך לדור שחווה את האופן שבו המוזיקה שינתה את העולם ואני מאמין גדול בכך שהמוזיקה יכולה לעשות שינוי".
המוזיקה עוד בוערת בזאב טנא וגם האלבום הבא כבר ממש מעבר לפינה. בגילו הוא יכול להתרווח על הספה ולנוח, בטח בתקופה שבה כל יציאה לרחוב עשויה להיות מסוכנת, אבל הוא לא מפסיק ליצור.
איך אתה מרגיש עם תהליך ההזדקנות?
"לפעמים טוב ולפעמים פחות טוב. שום דבר לא מובן מאליו בקטע הזה כי זה פוגש אותי כל הזמן. מספר הרמזים שהולכים ומתגברים הוא אינסופי עד שאתה מגיע למקום הזה שאין ממנו דרך חזרה, אבל אתה מפנים שזה תהליך טבעי ולא טרגדיה".
על המוזיקה שלו הוא עובד בשנים האחרונות בעיקר עם יוצרים צעירים שפועלים בשוליים כמו רייסקינדר וקוסטה קפלן. "אני לא צריך להיאבק יותר מול העולם", הוא אומר, "כי הרבה יותר קל לי לעשות את מה שאני עושה כשאני מוקף באנשים שאוהבים אותי, שטוב לי איתם".
היית רוצה להיות מוכר יותר ברחוב, מפורסם יותר?
"אני חייב להודות שפעם כן הרגשתי ככה, התבאסתי שאני לא מוכר יותר ושהייתי צריך להמשיך לעבוד ולהביא 20 אנשים להופעות שלי. אני חייב להודות שבשנים אחרונות זה השתנה, כנראה שעשיתי משהו שהביא אותי לתודעה של הרבה אנשים. לפפראצי אני לא חושב שאזכה אבל סבבה".
אתה רואה את עצמך כפורץ דרך, כמוביל של הדור הצעיר?
"מתגובות של אנשים שאני מקבל אז אומרים לי 'בזכותך' ו'הראית לנו את הדרך'. אני יכול להבין מאיפה זה בא ואני שמח על זה אבל עמוק בפנים אני לא מרגיש שאני פורץ דרך. מהמקום שלי אני רואה רק את הכמיהה לעשות משהו חדש, ליצור ולהתבטא".
רבים בדור שלי עדיין מחפשים את עצמם. יש לך אולי מסר לאנשים האלה שקשה להם להתמיד בדבר אחד ולא בטוחים עדיין שהם מצאו את התשוקה שלהם?
"יש לי צמרמורת מהשאלה. אני מזדהה עם הסיטואציה הלא פשוטה הזאת, אבל לילדיי תמיד אמרתי שיתמידו לעשות רק את מה שהם אוהבים גם אם יש לזה מחיר. אין שום טעם לחיות את החיים האלה אם אתה לא יכול לעשות את מה שאתה אוהב. לכל אחד יש תשוקה למשהו, ואם הוא כבר זיהה אותה, אז אסור לו לעזוב. זהו לדעתי המרשם היחיד שקיים לאנושות: לעסוק במשהו שאתה מחובר אליו".
