בשנת 1980 החל הדוקומנטריסט הניו-יורקי אלן ברלינר לגזור בקפידה תצלומים שהופיעו בעמודי העיתון האהוב עליו, ה"ניו-יורק טיימס". עם השנים הלך האוסף וצמח, התצלומים נערמו והצהיבו, וברלינר אחסן אותם בקופסאות קרטון כשהם מקוטלגים לפי קטגוריות שונות ומשונות כמו "יד", "אוחז", "כתיבה", "עיראק", "עיניים מושפלות", "תשבץ" - וחיכה לרגע המתאים לעשות בהם שימוש ולהפיח בהם חיים.
במקביל, בדוכן העיתונים בקולומבוס אבניו ברחוב 81, שעד לפני עשור נמכרו בו 600 עותקים יומיים של העיתון הוותיק, נמכרים היום, מדי יום, פחות מ-15. אחד מהם הוא העותק שברלינר רוכש. וכשנשיא אמריקני אחד, עכשיו כבר לשעבר, החל לקרוא לעיתונות "אויב העם" ואף קרא לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי ה"הניו יורק טיימס" באחד מנאומיו ההזויים, ברלינר הבין שהגיעה העת לעשות את "מכתב לעורך".
"במהלך יצירת הסרט טראמפ ניצח בבחירות. הוא התחיל לדבר על פייק ניוז ולתקוף את התקשורת. חופש העיתונות היה בסכנה וזה ניכר בסרט", אומר ברלינר בריאיון ל-ynet לרגל הקרנת סרטו בפסטיבל דוקאביב שיפתח מחר (ה'). "אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת ב-2016, זה היה סרט שונה".
למעלה מ-7000 תצלומים, כולם התפרסמו ונגזרו מגיליונות העיתון לאורך העשורים, מופיעים בסרט, וכמה סצנות בו מורכבות מקולאז' של תמונות שיוצרות תחושה של חוויה חיה ותנועה. אין ספק, זוהי יצירה וירטואוזית וייחודית, קודם כל מבחינה זו, של קולנוע העוסק בצילום, במקרה זה העיתונאי. אבל החיוּת הזו מחפה כמובן על תחושה אחרת לגמרי: סופו של עידן, מותה המתקרב של העיתונות המודפסת. התצלומים שבהם הקיף עצמו ברלינר במשך השנים, שקד על איסופם ושמירתם, הם כמו ניסיון שלו להאט את תהליך הגסיסה הזה. מה שמוביל, כמובן, אל השאלה המתבקשת הבאה.
מה יקרה ביום שבו תגיע אל דוכן העיתונים הקבוע שלך ותגלה שלא מוכרים בו יותר עותקים של "ניו-יורק טיימס"?
"היום הזה הולך ומתקרב", משיב ברלינר בתוגה. "והקורונה האיצה את התהליך הזה, כי במהלך השנה ומשהו האחרונה, כשאנשים נאלצו להישאר בבית ולא לצאת, כבר לא יכולת לקנות עיתון. הייתה אומנם התעניינות רבה בחדשות, אבל יותר ויותר אנשים קיבלו את החדשות שלהם מהרשתות החברתיות וממקורות אונליין. המגיפה לא הייתה טובה לעיתונות המודפסת".
"מכתב לעורך" בנוי כסרט-מסה הפונה אל צופה עתידני. כזה שירצה לדעת כיצד התעדכנו פעם מאות מיליוני אנשים בנעשה בעולם. העתיד הזה, כאמור, אינו כה רחוק מבחינת ברלינר. אבל זהו גם, ובעיקר, סרט שבא מאהבה לעיתונות המודפסת, לריח של עיתון טרי ולדיו שנמרח על האצבעות. לרשרוש הדפדוף בדפים, ולאיכות הגרעינית, לא ממש חדה, של התצלום המופיע על עמוד אחד שכתבה בעמוד השני מתמזגת בו. וזהו גם הספד ל"ניו-יורק טיימס", העיתון הטוב בעולם שלזכותו רשומים יותר פרסי פוליצר מאשר לכל עיתון אחר.
"זהו מכתב ויזואלי או פואטי", מסביר ברלינר את כותרת סרטו, ואחרי שאני מציין בפניו שלתומי סברתי שמדובר בסרט על מדור מכתבים למערכת של העיתון, הוא מרחיב: "כיוון שאני גם העורך של הסרט, זהו מכתב שהגרסה הצעירה שלי כותבת למי שאני עכשיו, 40 שנה אחרי שהתחלתי לאסוף את התצלומים. זה כאילו שאני מדבר אל עצמי. מי יודע, אולי זה מכתב שאני אקרא אם אחיה בעוד עשרים שנה או משהו כזה. אבל זה לא מכתב תלונה או אי הסכמה עם דעה כפי שמכתבים לעורך הם בדרך כלל".
מזה למעלה משלושה עשורים יוצר ברלינר סרטים תיעודיים שמתמקדים בעיקר במשפחתו. סרטו "זר אינטימי" (1991) הביא את סיפורו של סבו מצד אמו, יוסף קסוטו, איש מסתורין שבילה מרבית חייו ביפן. בסרטו הבא, אולי המוכר ביותר, "לא עסק של אף אחד" (1996), הוא התעמת עם אביו בניסיון להבין את זהותו היהודית שלו-עצמו; ואילו ביצירת המופת שלו, "בן דוד רחוק" (2012), הוא תיעד את מפגשיו עם דודנו, אדווין הוניג, חוקר ומתרגם של ספרות ספרדית שמצבו הבריאותי הולך ומתדרדר בעקבות מחלת האלצהיימר. בכל סרטיו עוסק ברלינר בסוגיות של זהות בכלל וזהות יהודית בפרט, והם בנויים כקולאז' קולנועי המורכב מפיסות ארכיון, סרטים ביתיים, תמונות משפחתיות והקלטות. ברלינר הוא אספן כפייתי של חומרים ויזואליים וקוליים, ואלה מוצאים את דרכם באופנים מקוריים לסרטיו התיעודיים.
סרטו הנוכחי, שהושלם עוד ב-2019, והוקרן בפסטיבלים בינלאומיים רגע לפני פרוץ הקורונה, ממשיך את המסע הזה בעקבות הזיכרון, שהוא אישי וקולקטיבי, פרטי והיסטורי. בה בעת, הסרט עצמו, כמו תצלומי העיתונות שבו, נהפך לזיכרון של עידן הולך ונעלם.
"עיתון יומי הוא מאגר של זיכרונות וסיפורים", אומר ברלינר. "תצלום עיתונאי הוא כלי של זיכרון היסטורי. במשך 40 שנה, הקפתי את עצמי ביקום שלם של זיכרונות כאלה שקטלגתי ביותר מ-1600 קטגוריות. זוהי דרכי להבין את העולם. כאשר הגעתי לשלב שבו רציתי לעשות את הסרט, התחלתי לחשוב על הדימויים במונחי ההיסטוריה שלי. כיצד אני טווה את עצמי אל התצלומים האלה, מספר סיפורים אישיים, ומשתף דעות אישיות ואת יחסי לחדשות, לעולם ולהיסטוריה. בכל סרטיי אני משתמש בחיי כמעבדה. אלה הם דיוקנאות של בני משפחה, ובכולם משולבים תצלומים מ'ניו-יורק טיימס'. זו אובססיה".
כמה זמן לקח לך לעבור על כל התצלומים שבאוסף שלך, ומה משך אותך לתצלום זה ולא אחר?
"אלה שאלות קשות. ישנן יותר מ-7,000 תמונות בסרט אבל במחשב שלי סרקתי יותר מ-12,000 כדי לעשות את הסרט. אני מתקשה לנקוב במספר התצלומים שמתוכם הם נסרקו. אולי פי עשרה או עשרים. אתה יכול לומר שזה היה אינסוף. יש לי חיבה לסוגים מסוימים של תצלומים. למשל, כשחשבתי שיהיה חלק בסרט שיעסוק במחול התחלתי לשים לב לתצלומי מחול. אם היה תצלום של מישהו קורא עיתון ידעתי שזה מעניין אותי. ההחלטה איזה תצלום לגזור ולשמור השתנתה במהלך השנים. בעבר, כשהיו שני תצלומים משני צדי הדף הייתי צריך לבחור אחד מהם, אבל כשהחלטתי לעשות את הסרט, במשך שש או שבע שנים נהגתי לרכוש שני עותקים של ניו-יורק טיימס. לימדתי את עצמי לעשות את הסרט תוך כדי יצירתו. תצלומים שלא הקדשת להם תשומת לב לפתע הופכים לחשובים ביותר. מטפורה מושלמת למחשבה שניסיתי להביע".
בשנים האחרונות צפינו במספר סרטים בולטים שהאדירו את מקומה וחשיבותה של העיתונות המודפסת. כאלה היו זוכה האוסקר "ספוטלייט" (2015), על תחקיר הבוסטון גלוב שחשף ניצול מיני של ילדים בצמרת הכנסייה הקתולית המקומית; "העיתון" (2017) של סטיבן ספילברג על חשיפת מסמכי הפנטגון על-ידי וושינגטון פוסט; ולאחרונה גם הסרט הדוקומנטרי הרומני "קולקטיב" (2019) על עיתונאי שנאבק בשחיתות במערכת הבריאות במדינה. גם אם סרטו של ברלינר אינו פועל בטריטוריה של העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה והמערכות השלטוניות – הוא, כמוהם, מצדיע לעידן שבו הייתה זו בשיא כוחה. אבל הטון שלו מלנכולי הרבה יותר. כאילו היה סרטו הספד, מהסוג שמתפרסם במדור ההספדים המיתולוגי של העיתון האהוב עליו.
"העיתונות מזדקנת וכך גם אני", אומר ברלינר. "הייתי צריך להסתגל לעידן הדיגיטלי. אני עדיין נמשך לצילום הגרעיני, הרך והמטושטש, להבדיל מהצילום הדיגיטלי הבהיר והקר". התצלומים האלה מופיעים בסרט מחוץ להקשר המיידי שלהם, הזמן, המקום, הכתבה והכותרת שליוו אותם, וכתוצאה מכך הם צוברים משמעות חדשה, מפתיעה. המעברים המהירים ביניהם יוצרים תחושות של גודש, תשישות, כאוס. אלפי התצלומים נהפכים ליצירה אמנותית שונה.
בשתי הזדמנויות נפרדות, המוזכרות בהרחבה בסרט, ברלינר עצמו חש כאילו הוא עצמו חלק מהחדשות: כאשר חווה את אירועי הטרור של 11 בספטמבר, וכאשר הותקף בגז מדמיע במהומות באיסטנבול אליהן נקלע כאשר הגיע לשם לרגל הצגת סרטיו, ב-2013. "במקרים האלה הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סוג התצלומים שאני אוסף".
מה לדעתך יחשוב אדם מן העתיד על העיתונות המודפסת אחרי שיצפה בסרט שלך?
"זו שאלה מצוינת. ישנם דברים שהם חלק בלתי נפרד מהחוויה שלי, אבל לבן שלי איליי בן ה-17 אין שום קשר אליהם. טלפון חוגה, למשל. יש לי כמה כאלה באוסף, אלה אובייקטים יפהפיים, ואני אוהב במיוחד את הסאונד שעושה החוגה, בעיקר אם מחייגים את הספרה 0 כל הדרך. חלק מהמילים והמחשבות שלי בסרט מכוונות אליו ואל הדור שלו. זה 'ממנטו מורי' של העיתונות המודפסת לדור העתיד ממישהו שאהב את זה. בעבר, נהגתי להביא לחברים ביום הולדתם עותק של 'ניו-יורק טיימס' מהיום שבו הם נולדו. כך העולם הרגיש ותפקד באותו יום. ציון זמן. אנשים בעתיד יהיו ספקניים שכך אכן אנשים קיבלו את החדשות שלהם, באמצעות צרור של עמודים מודפסים, מהודקים ומקופלים".
"מכתב לעורך" פונה לעיתים לכיוונים מפתיעים, כמו לקראת סופו של הסרט כאשר ברלינר מתייחס לפיוט הימים הנוראים "ונתנה תוקף" ("מי יחיה ומי ימות / מי בקצו ומי לא בקצו / מי במים ומי באש / מי בחרב ומי בחיה"), אגב מונטאז' המורכב מתצלומים שבהם נראים אנשים קוראים עיתונים מודפסים בשפות שונות. הסרט מתאר כיצד הרוטינה של גזירת התצלומים נהפכת לאובססיה ומשם – למשימה של יצירת הסרט. בסופו של הראיון אני נזכר שבעצם שכחתי לשאול את ברלינר איך הגיבו ב"ניו-יורק טיימס" לסרט שלו, אבל אולי זה בעצם לא משנה. העיתון כאן הוא רק משל. זהו סרט ששואל איך מתבוננים בתצלומים ודרכם בעולם. יכול להיות שהצופה מן העתיד יראה בברלינר טרחן מיושן, שאינו מסוגל להתנתק מטקסים קבועים ולהתרגל להתעדכן בחדשות בזמן אמת על בסיס לחיצה על רפרש. אבל זו בדיוק מהותו של הסרט. פרידה מחבר יקר, כזה שליווה אותך כל בוקר, רגע לפני שיצאת לפגוש את העולם.
