הלילה הראשון שלי לבד בים הקריבי
בארבע אחרי הצהריים נרגעה הרוח. לא ראיתי כלום, רק מים ושמיים, לא היו לי שום נקודות התייחסות, ולכן עברו יותר משעתיים עד שהבנתי שהרפסודה מתקדמת. אבל בפועל היא התחילה לנוע בקו ישר מרגע שעליתי עליה, הרוח הדפה אותה במהירות גדולה יותר ממה שהייתי יכול להכתיב לה בעזרת המשוטים. אבל לא היה לי שמץ של מושג לגבי הכיוון שלי וגם לא לגבי המיקום. לא ידעתי אם הרפסודה מתקדמת אל החוף או עמוק אל תוך הים הקריבי. האפשרות השנייה נראתה לי סבירה יותר, כי מעולם לא האמנתי שהים יכול להשליך אל היבשה משהו ממרחק כזה, בוודאי לא משהו כבד כמו אדם על רפסודה.
בשעתיים הראשונות עקבתי במחשבה אחרי המסלול של המשחתת, דקה אחר דקה. חשבתי שאם הם הודיעו בקשר לקרטחנה הם בטח מסרו את המיקום המדויק שבו קרתה התאונה, ובאותו רגע שלחו מטוסים ומסוקים לחלץ אותנו. חישבתי ומצאתי שתוך פחות משעה המטוסים יגיעו, ואראה אותם מסתובבים מעל הראש שלי.
באחת בצהריים התיישבתי ברפסודה לבדוק את האופק. שחררתי את שלושת המשוטים והכנסתי אותם פנימה, בהמתנה לרגע שבו יופיעו המטוסים ואחתור אליהם. הדקות היו ארוכות וטעונות. השמש צלתה לי את הפנים, ושרף לי בגב ובשפתיים, שהיו סדוקות מהמלח. אבל באותו רגע לא היה לי צורך באוכל וגם לא במים, הצורך היחידי שלי היה שיופיעו כבר המטוסים. והייתה לי תוכנית: כשאראה אותם מופיעים אנסה לחתור אליהם ואחר כך, כשיהיו מעליי, אעמוד ברפסודה ואאותת להם עם החולצה. כדי להיות מוכן, כדי לא לבזבז אפילו רגע, פתחתי את הכפתורים בחולצה והמשכתי לשבת על המעקה ולסרוק את האופק לכל הכיוונים, כי לא היה לי שום מושג מאיפה יופיעו המטוסים.
בינתיים השעה כבר הייתה שתיים. הרוח המשיכה ליילל, ויחד עם היללה שלה המשכתי לשמוע את הקול של לואיס רנחיפו: "תחתור לכאן, חבר." שמעתי אותו ברור לגמרי, כאילו הוא שם, במרחק שני מטר, מנסה להגיע למשוט. אבל אני ידעתי שכשהרוח מייללת בים, כשהגלים מתנפצים על הצוקים, אתה ממשיך לשמוע את הקולות שאתה זוכר. ואתה שומע אותם בלי הפסקה, עד שהם מוציאים אותך מדעתך: "תחתור לכאן, חבר."
בשלוש התחלתי להתייאש. ידעתי שבשעה הזאת המשחתת כבר עוגנת במזח של קרטחנה. החברים שלי שמחים על החזרה, עוד כמה דקות הם יתפזרו ברחבי העיר. אבל הייתה לי תחושה שכולם חושבים עליי, והמחשבה הזאת עודדה אותי ועזרה לי לחכות בסבלנות עד ארבע. גם אם לא הודיעו בקשר, גם אם הם לא קלטו שנפלנו למים, הם בטח שמו לב ברגע שעגנו, כשכל הצוות צריך לעלות לסיפון. זה בטח קרה בשלוש, לכל המאוחר; ואז בטח הודיעו מיד. גם אם המטוסים התעכבו מאוד בהמראה, תוך פחות מחצי שעה הם יהיו בדרך למקום התאונה. אז בארבע, או הכי מאוחר בארבע וחצי, הם יופיעו מעל הראש שלי. המשכתי להשקיף אל האופק, ואז הפסיקה הרוח והרגשתי שעוטף אותי רחש כביר ועמום. רק אז הפסקתי לשמוע את הצעקה של לואיס רנחיפו.
הלילה הגדול
בהתחלה היה נדמה לי שאי אפשר בשום אופן להיות שלוש שעות לבד בים. אבל בחמש, כשכבר עברו חמש שעות, היה נדמה לי שאני יכול לחכות עוד שעה אחת. השמש התחילה לרדת במערב, גדולה ואדומה. ואז התחלתי להבין איפה אני. עכשיו ידעתי מאיפה יופיעו המטוסים: הפניתי את צד שמאל לשמש והסתכלתי ישר קדימה, בלי שום תנועה, בלי להזיז את המבט אפילו לרגע, בלי להעז למצמץ, לכיוון שבו הייתה אמורה להיות קרטחנה לפי החישוב שלי. בשש כאבו לי העיניים. אבל המשכתי להשקיף. גם אחרי שהחשיך המשכתי להשקיף, בסבלנות עקשנית וקשוחה. ידעתי שבשעה הזאת אני לא אראה את המטוסים, אבל אראה את האורות הירוקים והאדומים מתקרבים אליי עוד לפני שאשמע את רעש המנועים שלהם. רציתי לראות את האורות, ולא חשבתי על זה שבחושך הזה לא יראו אותי מהמטוסים. בבת אחת השמיים נהיו אדומים, ואני המשכתי להשקיף אל האופק. אחר כך הצבע התחלף בסגול כהה, ואני המשכתי להשקיף. כוכב ראשון עלה מצד אחד של הרפסודה, כמו יהלום צהוב, קבוע ומרובע, בשמיים בצבע יין. הרגשתי שזה סימן. ומיד אחר כך הלילה ירד על הים, חשוך ומתוח.
כשקלטתי שאני טובע בחושך, שאני כבר לא יכול לראות את כף היד שלי, הרגשתי קודם כול שאני לא אצליח להתגבר על הפחד. לפי רחש המים על המעקה ידעתי שהרפסודה ממשיכה להתקדם, לאט אבל בלי הפסקה. באותו רגע, כשהייתי מוקף בערפל, קלטתי שלא הייתי בודד כל כך בשעות היום. הייתי בודד יותר בחושך על רפסודה שלא ראיתי, אבל הרגשתי איך היא מחליקה בשקט על ים דחוס, שורץ חיות משונות. כדי להרגיש בודד פחות הסתכלתי על לוח המחוגים של השעון שלי. השעה הייתה עשרה לשבע. אחרי הרבה זמן — שעתיים, אולי שלוש — השעה הייתה חמישה לשבע. כשמחוג הדקות הגיע למספר 12 השעה הייתה שבע בדיוק והשמיים היו מלאים כוכבים. אבל לי היה נדמה שעברו כל כך הרבה שעות שכבר הגיע הזמן שתעלה השמש. בייאוש המשכתי לחשוב על המטוסים.
התחיל להיות לי קר. על רפסודה אי אפשר להישאר יבש אפילו דקה. גם כשיושבים על המעקה חצי גוף נשאר בתוך המים, כי תחתית הרפסודה תלויה כמו סל יותר מחצי מטר מתחת לפני המים. בשמונה בערב המים היו פחות קרים מהאוויר. ידעתי שבקרקעית הרפסודה לא צפויה לי סכנה מחיות, כי הרשת מרחיקה אותן. אבל את זה לומדים בבית ספר ובזה מאמינים בבית ספר, כשהמדריך ממחיש את הדברים על דגם ממוזער של רפסודה ואתה יושב על ספסל בין ארבעים חברים, בשעה שתיים בצהריים. אבל כשאתה לבד בים, בשמונה בערב ובלי שום תקווה, אז נראה לך שאין שום היגיון במה שאמר המדריך. אני ידעתי שחצי גוף שלי שקוע בעולם שלא שייך לבני האדם אלא לחיות הים, ולמרות הרוח הקפואה שהצליפה בחולצה שלי לא העזתי לזוז מהמעקה. לפי מה שאמר המדריך זה המקום הכי פחות בטוח על הרפסודה. ובכל זאת, שם הרגשתי הכי רחוק מהחיות: החיות הענקיות המסתוריות ששמעתי כשחלפו ליד הרפסודה.
בלילה ההוא היה לי קשה למצוא את העגלה הקטנה, שנעלמה במערבולת מבולבלת ואין־סופית של כוכבים. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים. בכל רחבי השמיים היה קשה למצוא נקודה ריקה אחת. אבל מרגע שאיתרתי את העגלה הקטנה לא העזתי להסתכל לשום מקום אחר. אני לא יודע למה הרגשתי בודד פחות כשהסתכלתי על העגלה הקטנה. בקרטחנה, כששחררו אותנו מהבסיס, היינו יושבים לפנות בוקר על גשר מַנְגָה, רמון אררה היה מחקה את דניאל סנטוס, ומישהו היה מלווה אותו בגיטרה.
כשישבתי שם על מעקה האבן תמיד מצאתי את העגלה הקטנה איפשהו מעל פסגת פּוֹפָּה. בלילה ההוא, על מעקה הרפסודה, הרגשתי לרגע כאילו אני על גשר מנגה, כאילו רמון אררה לידי, שר עם הגיטרה, וכאילו אני רואה את העגלה הקטנה מעל פסגת פופה. חשבתי שבשעה הזאת מישהו משקיף אליה בקרטחנה, כמו שאני משקיף אליה בים, והמחשבה הזאת גרמה לי להרגיש פחות בודד.
הלילה הראשון שלי בים היה ארוך עוד יותר כי לא קרה בו כלום, ממש כלום. אי אפשר בכלל לתאר לילה על רפסודה, כשלא קורה כלום ואתה מת מפחד מהחיות, ויש לך שעון זרחני שאתה לא יכול להפסיק להסתכל בו אפילו לדקה. בלילה של 28 בפברואר, הלילה הראשון שלי בים, הסתכלתי בשעון כל דקה. זה היה עינוי. מרוב ייאוש החלטתי להוריד אותו, להכניס אותו לכיס כדי לא להסתכל כל הזמן מה השעה. כשלא יכולתי להתאפק יותר, השעה הייתה עשרים לתשע. עוד לא הייתי רעב וגם לא הייתי צמא, והייתי בטוח שאוכל להחזיק מעמד עד למחרת, כשיבואו המטוסים. אבל חשבתי שהשעון יוציא אותי מדעתי. במצוקה איומה הורדתי אותו מהיד כדי להכניס אותו לכיס, אבל כשהחזקתי אותו חשבתי פתאום שהכי כדאי לזרוק אותו לים. היססתי רגע. ואז נבהלתי: חשבתי שאהיה בודד יותר בלי השעון. שוב שמתי אותו על היד והמשכתי להביט בו, דקה אחרי דקה, כמו שהסתכלתי באופק אחרי הצהריים בהמתנה למטוסים, עד שכאבו לי העיניים.
אחרי חצות הרגשתי שמתחשק לי לבכות. עוד לא ישנתי אפילו רגע, אבל גם לא ניסיתי. בדיוק כמו שחיכיתי לראות את המטוסים באופק אחרי הצהריים, עכשיו חיפשתי באותה תקווה אורות של ספינות. שעות ארוכות סרקתי בעיניי את הים השקט, העצום והדומם, אבל לא ראיתי שום אור חוץ מאור הכוכבים. לקראת הזריחה גבר הקור, והיה נדמה לי שהגוף שלי זוהר, שכל השמש של אחרי הצהריים הצטברה לי מתחת לעור. בקור הכול שרף לי יותר.
כבר בחצות התחילה לכאוב לי ברך ימין והרגשתי כאילו המים חדרו לי עד לעצמות. אבל אלה היו תחושות עמומות. לא חשבתי כל כך על הגוף שלי, אלא על האורות של הספינות. וחשבתי שבתוך הבדידות האין־סופית הזאת, בתוך כל הרחש האפל הזה של הים, אם רק אראה אור של ספינה אחת אני אצעק צעקה שתישמע בכל מקום.
אור של בוקר
הבוקר לא עלה לאט, כמו ביבשה. השמיים נהיו חיוורים, הכוכבים התחילו להיעלם, ואני המשכתי להסתכל רגע בשעון ורגע באופק. התחלתי לראות את הים. עברו שתים עשרה שעות, אבל זה לא נראה לי אפשרי. לא ייתכן שהלילה יהיה ארוך כמו היום. צריך לעבור לילה בים, כשאתה יושב על רפסודה ומסתכל בשעון, כדי לדעת שהלילה ארוך הרבה יותר מהיום. אבל פתאום מתחיל לעלות הבוקר, ואתה עייף מדי להבין שעולה הבוקר.
זה מה שקרה לי בלילה הראשון על הרפסודה. כשהתחיל לעלות הבוקר כבר לא היה אכפת לי מכלום. לא חשבתי על מים וגם לא על אוכל. לא חשבתי על כלום עד שהרוח התחילה להתחמם קצת, והים נהיה חלק וזהוב. לא ישנתי שנייה אחת כל הלילה, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו אני מתעורר. כשהתמתחתי ברפסודה כאבו לי העצמות. כאב לי העור. אבל היום היה זוהר וחמים, ובאור הזה, ברוח שהתחילה לנשוב סביבי, הרגשתי ששוב יש לי כוח לחכות. ופתאום לא הייתי בודד בכלל שם על הרפסודה. בפעם הראשונה בעשרים שנות חיי הרגשתי מאושר לגמרי.
הרפסודה המשיכה להתקדם, לא יכולתי לחשב כמה התקדמה במשך הלילה אבל באופק לא השתנה כלום, כאילו לא זזתי סנטימטר. בשבע בבוקר נזכרתי במשחתת. שעת ארוחת הבוקר. חשבתי שהחברים שלי יושבים ליד השולחן ואוכלים תפוח. אחר כך יביאו לנו ביצים. אחר כך בשר. אחר כך לחם וקפה עם חלב. הפה שלי התמלא רוק והרגשתי התכווצות קלה בקיבה. כדי להרחיק את המחשבה הזאת שקעתי עד הצוואר בתחתית הרפסודה. המים הקרירים על הגב השרוף הקלו עליי ואוששו אותי. נשארתי שם הרבה זמן, שקוע במים, שאלתי את עצמי למה הלכתי לירכתיים עם רמון אררה במקום לשכב בדרגש שלי. שִחזרתי את האסון רגע אחר רגע והגעתי למסקנה שאני טיפש. לא הייתה שום סיבה שאהיה אחד הקורבנות: לא הייתי במשמרת, לא הייתי חייב להיות על הסיפון. חשבתי שהכול עניין של ביש מזל, ושוב הרגשתי קצת מצוקה. אבל כשהסתכלתי בשעון שוב נרגעתי. היום התקדם במהירות: השעה הייתה אחת עשרה וחצי.
נקודה שחורה באופק
העובדה שתכף צהריים גרמה לי לחשוב שוב על קרטחנה. חשבתי שלא ייתכן שלא שמו לב שנעלמתי. אפילו התחלתי להצטער על זה שהגעתי לרפסודה, כי לרגע דמיינתי שהחברים שלי חולצו ורק אני עדיין אבוד, כי הרפסודה נסחפה ברוח. ואפילו חשבתי שרק בגלל המזל הרע שלי מצאתי את הרפסודה.
לא הספקתי לפתח עד הסוף את הרעיון הזה; פתאום היה נדמה לי שאני רואה נקודה באופק. התיישבתי בלי להוריד את העיניים מהנקודה השחורה שהתקדמה אליי. השעה הייתה אחת עשרה וחמישים דקות. הסתכלתי בריכוז כזה שברגע מסוים השמיים התכסו בנקודות זוהרות. אבל הנקודה השחורה המשיכה להתקדם בקו ישר אל הרפסודה. שתי דקות אחרי שגיליתי אותה התחלתי לראות באופן ברור ביותר את הצורה שלה. כשהתקרבה פיזרה סביבה ניצוצות מתכתיים מסנוורים על רקע השמיים הכחולים והזוהרים. בהדרגה היא התחדדה בין הנקודות הזוהרות האחרות. הצוואר כאב לי, וכבר לא יכולתי לסבול את בוהק השמיים בעיניים. אבל המשכתי להביט: הדבר הזה היה מבריק, מהיר, והתקדם בקו ישיר אל הרפסודה. באותו רגע לא הרגשתי שמחה. לא הציפה אותי התרגשות. הרגשתי צלילות גדולה ושלווה עצומה כשעמדתי על הרפסודה והמטוס התקרב. הורדתי בנחת את החולצה. הייתה לי תחושה שאני יודע באיזה רגע בדיוק אני צריך להתחיל לאותת איתה. דקה, שתי דקות, עמדתי עם החולצה ביד וחיכיתי שהמטוס יתקרב עוד קצת. הוא התקדם ישירות אל הרפסודה. כשהרמתי את היד והתחלתי לנופף בחולצה שמעתי באופן ברור לגמרי מעל רעש הגלים את רעד המנועים שלו, שהלך והתגבר.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"סיפורו של ניצול", גבריאל גרסיה מארקס, תרגום: ליה נירגד, עם עובד, 132 עמודים
