רשימה אינסופית של סרטים, ספרים, מחזות, אלבומים וסדרות טלוויזיה עסקו במשך השנים בחיי היומיום של אסירים - מה מרגיש האיש מאחורי הסורגים? למה הוא מתגעגע? מה הכי חסר לו? האם הוא מבלה את מרבית זמנו במחשבות על העתיד והחופש הבלתי מושג? או שמא דווקא מתעקש להיאחז בזיכרונות מהעבר, שמיטשטשים ודוהים עם הזמן? סטודנטים מהמרכז האקדמי לעיצוב ויצו חיפה הגיעו לכלא שאטה שבעמק חרוד כדי למצוא את התשובות - ולהפוך אותן ליצירות אמנות.
"יומן הכלא"
(דימה ניקיטין, אור-לי דקל ושגב וקנין)
הפרויקט המיוחד נערך במסגרת "סיפור, קול, תמונה" - קורס בשיתוף שירות בתי הסוהר (שב"ס), במהלכו נפגשה מדי שבוע קבוצה של 11 סטודנטים מהמחלקה לאמנויות הצילום והמסך עם אסירי עולם בספריית הכלא, שם הם למדו יחד קולנוע, סאונד וצילום. בין לבין הם שוחחו על החיים, ניהלו יומנים אישיים וחלקו חוויות ומחשבות, בהשראתם יצרו לבסוף הסטודנטים סדרת סרטים קצרים, שאוגדה תחת השם "מחברות הכלא".
"תהיתי מה העבירות שהם עברו - בהמשך זה כבר לא העסיק אותי"
לפני בואם למתקן הכליאה, עברו הסטודנטים מספר שיעורי הכנה, בהם קיבלו הסבר על מערכת הכליאה וקראו בכתבי פילוסופים כמו מישל פוקו ועמנואל לוינס. "שוחחנו על האחריות החברתית שלנו", מספרת תאיר זרגרי, אחת הסטודנטיות בקורס, "דיברנו הרבה על הומניות, על היחס שלנו לאחר". הם הבינו כי עליהם לראות את האסירים כבני אדם שלמים - עם עולם רגשי, עם דמיון, עם זיכרונות.
בביקורם הראשון ערכו להם המנחים סיור במקום, והציגו בפניהם את האגפים השונים. זרגרי נזכרת שהופתעה ממה שראתה: "אגף החינוך לא נראה כמו כלא. הוא ממוקד שיקום - יש בו חדר כושר, פינת חי, ספרייה. זה דמה יותר לבסיס צבאי". לאחר מכן הם עברו טבילת אש ראשונית, כשהמנחים הפגישו אותם עם שני אסירים שסיפרו להם את סיפורם.
הדעות הקדומות של הסטודנטים על הכלא והיושבים בו החלו אט-אט להתפוגג. בכלא שאטה כלואים אסירים פליליים ברמה חמורה ואסירים ביטחוניים, אך על מנת ליצור מפגש שוויוני המנחים לא העבירו לסטודנטים מידע מפורט על העבירות שבגינן נאסרו, למעט שאלו אינן עבירות מין או אלימות במשפחה. "בהתחלה תהיתי מה יכולות להיות העבירות", מודה הסטודנטית ענת וסרמן, "אבל בהמשך העמיקה ההיכרות וזה כבר לא העסיק אותי".
6 צפייה בגלריה
"למדתי מהאסירים שלפעמים בדבר הכי פשוט ולא מתחכם יש יופי". אילוסטרציה
(צילום: אביגיל עוזי)
על אף ההיערכות המוקדמת, למפגש הראשון בין הסטודנטים לבין האסירים הגיעו שני הצדדים כשהם מתוחים וחשדנים, וניכר ריחוק מובן ביניהם. "ההיכרות היחידה שלנו עם דמות האסיר הייתה מסרטים הוליוודיים", הסביר דימה ניקיטין, סטודנט נוסף בתוכנית, "זה עורר פחד והתרגשות, אפשר היה להרגיש את המתח באוויר".
לסטיגמות והדעות הקדומות שריחפו מעל התווסף רובד נוסף שהיווה אתגר: האסירים שפגשו היו ערבים ודרוזים, בעוד הסטודנטים ברובם יהודים. "בחנו אחד את השנייה ואת המקום", מוסיפה וסרמן. "זה בכל זאת בית כלא - רוב האנשים לא חווים אותו מבפנים בחייהם. הסיטואציה של כניסה לעולם הזה והניסיון להבין ולפענח אותו יצרו מתח". עם זאת, הסקרנות והאמפתיה עימן הגיעו הסטודנטים למפגש עזרו להוריד את מפלס הלחץ. "בהתחלה היו חומות", היא משחזרת, "אבל לאט לאט, בהפסקות של המפגשים, ניהלנו שיחות חולין והצלחנו להיפתח יותר אחד לשני. המפגשים נהיו יותר ויותר נוחים ואינטימיים".
"במחברות של האסירים היה משהו מטלטל"
בכל מפגש הם ישבו במעגל. בביקורים הראשונים הם נהגו לצפות יחד בסרטים, כמו "הנער" של צ'ארלי צ'פלין, שמספר על היחסים בין נווד לבין ילד שפגש ברחוב ואימץ ("הם ממש התרגשו מהסרט", נזכר ניקיטין). במפגש השלישי הסטודנטים והאסירים קיבלו מחברות ששימשו להם כיומנים, בהם כתבו חוויות מהיומיום לצד סיפורי ילדות.
אותם יומנים קיבלו עם הזמן יותר ויותר מקום במפגשים, כשהם מקריאים זה לזה את מה שכתבו, וכך פותחים צוהר לתחושותיהם ולחוויות אישיות מחייהם. האסירים כתבו על זיכרונות מעברם - על המשפחה שבה גדלו ועל זו שהקימו, על הגעגועים לחופש ולנורמליות, וגם על המציאות בכלא. "כשנחשפתי למחברות של האסירים היה בזה משהו מטלטל", מספרת זרגרי. "זה יכול להיות סיפור על אסיר שמנסה ללמוד בתא לבגרות עם מנורה קטנה, והוא יודע שהוא מפריע לחבריו לתא, אבל הוא נמצא במעין קונפליקט כי הוא גם רוצה להשלים בגרויות ולהתקדם. תוך כדי הוא מתאר איך הוא נשאב לתוך ההיסטוריה, ומגלה הרבה דברים חדשים - על מלחמות, אימפריות ואירועים - ומתרגש מזה. זה מכניס לאווירה של החיים בכלא".
עם הזמן, זרגרי מצאה מכנה משותף בכל המחברות: אבהות. לדבריה, האסירים הרבו לשתף בקשייהם להיות אבות מרחוק. "אחד מהם קרא לעצמו 'אבא טלפוני'", היא מספרת, "הוא כתב איך שני הילדים שלו מתקשרים אליו ביחד בשיחת ועידה כשהם רבים כדי שישלים ביניהם". היא זיהתה כי האסירים מוצאים דרך האבהות את החיוניות שלהם - היא מחזקת אותם ונותנת להם טעם לחיים,כוח להמשיך.
נושא אחר שזרגרי זוכרת שעלה במפגשים ומצא ביטוי במחברות הוא עניין שפת האם - האסירים בחרו שלא להשתמש בערבית, אלא דווקא בעברית. "בכלא לא משתמשים בערבית ספרותית", היא מסבירה, "והם פשוט שכחו איך להשתמש בה". היא מספרת כי גם במפגשים עלה נושא שפת האם, הקשר שלה לזהות ומשמעות השכחה של שפת האם הכתובה.
מחברות האסירים הופכות לסרטים קצרים
המפגשים עם האסירים ועם סיפורי חייהם היו פעמים רבות אינטנסיביים וטעונים, ועוררו בסטודנטים תחושות קשות. בעזרת שיחות שניהלו הם עזרו זה לזה לעבד את החוויות, ולקראת סוף התהליך הסטודנטים החלו ליצור את עבודות הסיום. בשל האיסור להכניס לכלא מצלמות או מכשירים אחרים מלבד מכשירי הקלטה, הסטודנטים נאלצו להסתפק בתיעוד קולי וכתוב, ויצרו בעצמם את המרכיב החזותי בסרטיהם.
עבודתה של ורסמן, "בבת עיני", עסקה בעולם הילדות, וביחסים בין האסירים לבין הוריהם. לשם כך, היא הצמידה חלקים מההקלטות לקטעי וידאו ותמונות סטילס שצילמה לפני תחילת הפרויקט, כמו תמונות של ילדים משחקים בשכונה, אנשים בשוק ותמונות אווירה בשחור-לבן של מה שנראה כמו עיירת פיתוח. "העדפתי שלא יהיו מסרים ברורים כדי שהצופה ייצא עם תחושה שהוא לא ממש הבין מה הוא ראה אבל בכל זאת זה עשה לו משהו", היא מסבירה. "היה לי חשוב להשמיע מנעד של קולות", היא מסבירה. "היה שם מגוון שיצר עניין עבורי - גם מבחינת גילאים, וגם מבחינת רקע וחוויות".
"בבת עיני"
(ענת וסרמן)
זרגרי השתמשה גם היא בהקלטות כפסקול לעבודת הווידאו שיצרה עם סטודנטית נוספת. "השמענו הקלטה של אסיר שמספר על חופשה שלו", היא מספרת. "הוא מתאר כמה פחד לקלח את הילדים שלו, ואיך הוא מתגבר על החששות". קטע הווידאו המוצג קשור באופן עקיף לסיפור שנשמע: השתיים מצאו אותו בערוץ היוטיוב של בית הספר בבית ג'אן שבו למד אותו אסיר, ובחרו להציג קטע מתוך הפסקה פעילה, שבה מפעיל יוצר בועות סבון והילדים מולו מתלהבים. הן קראו לסרט "בועות" כדי להדגיש את החיבור המעניין בין חוויית המקלחת המשפחתית שמתאר האסיר ברקע לבין הסרטון.
גם ניקיטין ושותפיו לפרויקט התכוונו להשתמש בהקלטות כחומרי גלם ולהפוך אותן לשירי ראפ - אולם זה לא עבד, אז לבסוף גם הם בחרו ליצור סרט קצר. מכיוון שהקורונה הפסיקה בפתאומיות את הביקורים בתום שמונה מפגשים, הסטודנטים לא הספיקו לקרוא לאסירים את מכתבי הפרידה שלהם, וסרטם של ניקיטין ושותפיו היה ניסיון ליצור מעין תחליף לכך. בסרט מתואר שיעור קולנוע שמעביר ניקיטין לאסירים, אך החומר הנלמד מקבל משמעות חדשה כשהוא מראה שלתסריטים קולנועיים יש מבנה דומה למעגל החיים שלנו.
"בועות"
(תאיר זרגרי ומישל בוגינסקי)
זרגרי, בשונה מרוב הסטודנטים, יצרה בנוסף לעבודת הווידאו פרויקט נוסף בשם "שפת אם, חוק האב" - הפעם דווקא בתחום התקשורת החזותית. אחרי שקראה את מחברות האסירים פעמים רבות, היא בחרה ליצור בעצמה שלוש מחברות חדשות - כל אחת מהן מאירה צד אחר במחברות שכתבו האסירים.
במחברת אחת אספה את המילים שהאסירים כתבו ומחקו. "זה התחבר עבורי לכתיבה בשפה שאינה שפת האם, כתיבה שהיא כאילו לא נכונה", היא מתארת. המחברת השנייה נגעה בנושא האבהות. "לקחתי משפטים עם המילה 'אבא'", היא אומרת, "כמו 'בוקר טוב, אבא', 'אבא שלי דואג לי', 'אבא, אני מתגעגע אליך', וגם 'אבא שלי ארב לי', 'אבא שלי קשר אותי'. זה נגע בי מאוד". הקו המחבר בין האבהות שחוו האסירים - בין אם היא נעימה או פוגענית - לבין זו שהם מנסים להעניק לילדיהם ריתק אותה: "אסיר אחד כתב איך אבא שלו ארב לו כשהוא חזר מאוחר הביתה כדי להכות אותו, ואחר כותב איזה אבא גאה הוא לילדים שלו. באמצעות האבהות שלהם, הם מנסים לעשות תיקון".
במחברת השלישית אספה זרגרי את האותיות מכתב היד של האסירים וסידרה אותן בשורות. "זה מתייחס ללימוד כתיבה", היא מסבירה, "מלמדים אותנו לכתוב את אותה אות הרבה פעמים עד שזה נקלט". אחרי שסידרה את האותיות בצורה מלאכותית על המחברת – הן יצרו הקשרים חדשים: "גיליתי שהחזרה על האות ו"ו נראית כמו סורגים והשורה של האות שי"ן יצרה גדר תיל - והתענגתי על זה תוך כדי העבודה. ה'ששש' התחבר עבורי גם להשתקה".
"למדתי שלפעמים בדבר הכי פשוט יש יופי וכנות - זה שינה אותי כאמנית"
האסירים, כאמור, טרם צפו ב"מחברות הכלא", שכן המפגש המשותף האחרון נדחה בשל הקורונה. "אולי הם יצפו בלעדינו", אומרת וסרמן. "מעניין אותי מאוד מה הם יחשבו על זה". לדבריה, התהליך חולל שינוי בתפיסות שלה. "העבודה המשותפת עם האסירים פתחה לי את המחשבה, ואני מאמינה שכאמנית אני מחויבת לפעול במקומות הנסתרים והרחוקים, להגיב למציאות שסביבי, ולא להישאר בתוך הבועה של עצמי".
ניקיטין אומר כי התהליך גרם לו לתפוס אחרת את מושג החופש. "אנחנו מקבלים את המילים 'חופש' ו'חופשה' כמובנות מאליהן", הוא אומר, "אבל עבור האסירים שפגשנו - שמרצים עונשים ארוכים מאוד - זה עולם ומלואו". הוא מסכם את החוויה: "הם קראו מהמחברות דברים אישיים מאוד ורעדו להם הידיים, וזה ריגש אותי מאוד. הבנתי שכל אדם הוא סיפור, ובכל אדם אפשר למצוא דברים מעניינים. אני ממליץ לכל אמן ויוצר לעבור תהליך כזה".
זרגרי מספרת כי ההיכרות עם האסירים השפיעה על הגדרתה העצמית כאמנית. "בתור סטודנטים לאמנות אנחנו הרבה פעמים מתאמצים להוציא דברים טובים, חדים, מעניינים, גדולים, עם קונספט", היא אומרת. "למדתי מהאסירים שלפעמים בדבר הכי פשוט ולא מתחכם יש יופי, אמת, כנות. זה שינה את סגנון הכתיבה שלי". השינוי הזה, לדבריה, משתקף כבר במחברת שלה, שבתחילתה היא מזהה כתיבה שמתאמצת להיות "יפה", "מעניינת", "כמו שירה" – ובהמשך נהיית פשוטה, בסיסית ותיאורית יותר.
לדברי השב"ס, גם האסירים עברו תהליך משמעותי. ליאת גלילה, קצינת חינוך מחוז צפון בשב"ס, סיפרה כי "חשיפת האסירים לאמנות הקולנוע באמצעות עיבוד לסיפור חייהם האישי והמשפחתי הוא כלי שאפשר ביטוי סימבולי של קולות מוחלשים ומושתקים, ויש לכך כוח מרפא אדיר".
