כמה שבועות לפני ששנת 2018 נגמרה, קיבל ג'ף וילבוש שיחה מסקרנת מהסוכנת שלו, שסיפרה לו שהוזמן לפגישה סודית בשכונת קרויצברג שבברלין. "הם רוצים שחקן שמדבר יידיש", אמרה, והאינסטינקט הראשון שלו היה להשיב: "את בטוחה?". וילבוש, שחי אז בגרמניה כבר שבע שנים, לא לקח בחשבון שמישהו יקרא את האותיות הקטנות בקורות החיים שלו, איפה שבין היתר מצוינת גם יידיש כשפת אם.
צמד הכותבות אנה וינגר ואלכסה קרולינצקי לא ידעו לגמרי מה עומד מאחורי השחקן הגרמני הצעיר, שהכירו מסדרות כמו Bad Banks ו"המתופפת הקטנה". כשנפגשו בנר השני של חנוכה, הן סיפרו לו על סדרה שהן עובדות עליה ועוקבת אחר אסתר שפירו, צעירה חרדית מקהילת סאטמר שבברוקלין, שרגע לאחר נישואי השידוך ליעקב (ינקי) מחליטה להימלט לברלין וליצור לעצמה חיים חדשים. בריאיון ל-ynet מביתו בברלין, וילבוש משחזר את הרגע שבו נפל לו האסימון. "עצרתי אותן ואמרתי, 'זה נשמע כמו הסיפור של דבורה פלדמן'. הן אמרו שעליו זה מבוסס והסבירו לי על חסידות סאטמר וסיפרו שצריך ללמוד יידיש, ואמרתי להן שאין צורך - כי זה גם הסיפור שלי. הן היו בהלם".
"המורדת", שעלתה לפני שבוע לנטפליקס, היא עיבוד טלוויזיוני לספרה של פלדמן מ-2012 באותו השם, שמבוסס על חייה של הסופרת האמריקנית-גרמנייה בת ה-33. וילבוש, שצעיר ממנה בשנה, נתקל לראשונה בספר לפני מספר שנים וגילה כמה הוא קרוב אליו. בגיל 13 הוא כבר ברח מהבית ומהקהילה החרדית הקיצונית בירושלים, נותק מהמשפחה ויצא למסע ארוך של חיפוש עצמי, שלרבות הימים הוביל גם אותו לגרמניה.
בסדרה הוא מגלם את מוישה לבקוביץ', בן דודו הסורר של ינקי (עמית רהב), שמוטלת עליו המשימה למצוא את אסתר (שירה האס) בברלין ולהחזיר אותה. בתמורה, מבטיח הרב, אלוהים יסלח למוישה על חטאיו ויסדר את כל הבעיות עם אשתו וילדיו. מתברר כי כמו אסתי, גם הוא עזב את הקהילה למען העולם החילוני, אך הסתבך וחזר בבושת פנים. "יהודי, גם אם חטא, הוא יהודי", מרגיע אותו הרב, ושולח אותו למשימת חילוץ שבה כל האמצעים כשרים. וילבוש מכיר היטב אנשים כמו מוישה - עסקנים שתפקידם להשיב למוטב חברי קהילה ש"איבדו" את דרכם. אך במקרה שלו, הם כשלו כישלון חרוץ.
"לא נחשפנו למה שקורה בחוץ, זה היה האקסטרים של האקסטרים"
הוא נולד ב-1987 בחיפה בשם יפתח וילבושביץ, בן בכור להורים שהיו בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה - בחירה שהפתיעה את אלה שהכירו את משפחת וילבושביץ המפורסמת והחילונית. סבא רבא שלו היה משה וילבושביץ, יזם סוציאליסט שפיתח את הלחם החי והמרגרינה, אחיו היו גדליהו ונחום, מחלוצי התעשייה המודרנית והבנייה בישראל, ואחותם הייתה מניה שוחט, ממייסדות ארגון השומר.
"ההורים שלי חזרו בתשובה כשהייתי ממש תינוק, אז גדלתי לתוך זה", הוא מספר. "אבל רק כשעברנו למאה שערים והצטרפנו לפלג הכי חרדי בירושלים, הכל הקצין אפילו יותר. ההורים שלי מאוד רצו להיות חלק מהחרדיות, ובגיל שבע גם שינו לי את השם לישראל, כי יפתח היה חילוני מדי וצחקו עליי".
איך זה היה להיות חלק מחסידות כזאת כילד?
"הייתה המון קנאות ואנטי ציוניות, האקסטרים של האקסטרים. לא נחשפנו לשום דבר ממה שקורה בחוץ. לא ידעתי מה זה טלוויזיה, וגם כשביקרנו את סבא וסבתא בחיפה בתור ילדים כיסו אותה. למדתי בזמנו ליד שוק מחנה יהודה, וכשהיינו רואים את הטלוויזיות בחנויות היינו מציצים ומיד ממשיכים ללכת, שלא יראו".
אבל ההורים של וילבוש ראו הכל. "היה המון לחץ בבית, ובתור הבכור מבין עשרה אחים - לא היה פשוט. הייתי ילד מאוד אנרגטי וסקרן", הוא מעיד על עצמו, "שאלתי את אבא שאלות על קיום ודברים כאלה, והוא היה נלחץ". הסקרנות הביאה לחיכוכים גם בחדר בו למד, שם סבל מאלימות שעוררה לחצים נוספים אצל הוריו. וילבוש הרגיש שהוא נשבר, ובגיל 12 ברח מהבית בפעם הראשונה - צעד שהביא גם להצטלבות ראשונה בין סיפורו לזה של דבורה. "ההורים שלי התחילו לדבר עם כל מיני מוישה'ז, שרק הפכו את המצב לגרוע יותר. העבירו אותי מחדר לחדר, שם היו מרביצים מבוקר עד ערב, וגם שמו אותי אצל משפחה אומנת".
בגיל 13, אחרי שעבר בין מסגרות נוספות, ברח וילבוש שוב מהבית. הוא עבר לגור בדירת חדר קטנה מאחורי חנות ירקות, וכפי שהוא מתאר זאת, "חווה דברים שילד לא אמור לחוות". כשהוריו גילו שמצא לבסוף מפלט אצל דודיו החילוניים, הם יצרו קשר עם מוישה אחר, שהציע לדוד למצוא פתרון עם הרווחה. "אני מגיע לחדר של עובדי רווחה חרדיים, שאוסרים על דוד שלי להיכנס וצועקים עליי שאני שקרן כשסיפרתי שהרביצו לי. לאחים שלי אמרו שאסור לדבר איתי. זה היה מאוד כואב, אבל בדיעבד אני מבין שזה נובע מאמונה אמיתית שמגנים עליהם".
מפני מה?
"כשילדים רואים חילוני שטוב לו הם עלולים לרצות גם. אבל גם כשנראה שטוב, לפעמים הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ואתה מרגיש שסוף העולם מגיע. יש כאלה שלצערי מתאבדים, כמו חיה ולרשטיין (שיצאה בשאלה ושמה קץ לחייה בפברואר האחרון, נ"ב). בגיל 13 התקשרתי להלל, האגודה ליוצאים לשאלה, אבל האישה בטלפון אמרה לי 'אני ממש מצטערת, אתה מתחת לגיל 18, אני חייבת לנתק את הטלפון'. מדינת ישראל זנחה אותי כילד. למרות שבדיעבד אני יודע שבהלל ניסו לבדוק מה קורה עם ההורים שלי, וזה גם כנראה הטריגר שגרם להם לעזוב את הארץ אחרי שנתיים. הם פחדו שעוד ילדים יברחו להם".
לאחר שהמשפחה עזבה את הארץ היא ניתקה איתו את הקשר. הוא באותה תקופה, ומבלי לדעת כלל שעזבו, כבר התגורר עם בני משפחה בחיפה, והחל להשלים מאפס את כל מקצועות הלימוד ונחשב לתלמיד בולט. משם הוא עבר לפנימייה למחוננים בכפר סבא, ואת כיתה י"ב עשה אצל דוד שלו במודיעין. באותה שנה, גם הגיעה לאוזניו שמועה לגבי מקום הימצאה המעודכן של משפחתו: מנצ'סטר שבאנגליה. שיחת טלפון מפתיעה גם אישרה את השמועות, כשאחותו בת ה-17 התקשרה בפתאומיות. "אסרו עליה להזמין אותי לחתונה שלה, והיא הציבה תנאי שתתחתן רק אם יתנו לנו לדבר. אז היא התקשרה, ובמשך שלוש דקות רק בכתה. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שהייתי בקשר עם מישהו מהם".
הרגשת שננטשת מאחור?
"להיפך, הייתי בתחושה שאני נטשתי אותם. זה לא היה פשוט. השנים בהן לא ידעתי איפה הם ונאסר עליי לדבר עם אחים שלי היו הדבר הכי קשה שעברתי. היינו מאוד מלוכדים כמשפחה, גם אם באיזשהו מקום זה היה 'אנחנו נגד ההורים', כי תמכנו אחד בשני ברגעים הקשים. היום אני מחייך, אבל היו תקופות שהרגשתי שהלב שלי נשבר לרסיסים".
"השוטרים שאלו אותי 'למה אתה גר בשכונת התקווה?', פתאום ראו אותי כילד אירופאי ולא כילד רחוב"
וילבוש סיים תיכון ועל אף שכבר מלאו לו 18, הוא לא שמע מצה"ל. רק כשהיה בדרכו לחו"ל, גילה שכמו רבים אחרים - גם אותו לא שכחו. "עיכבו אותי, ואז התברר ששלחו צווים לבית בירושלים מבלי שידעתי. נפגשתי איתם, סיפרתי את הסיפור שלי, והם אמרו שהם מצטערים לשמוע והחליטו לשים את התהליך על הולד. אז בגיל 18 וחצי עברתי להולנד, והתחלתי ללמוד תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת אמסטרדם".
מבין כל המקצועות דווקא כלכלה?
"כל הזמן הזה נלחמתי לסיים את הבגרויות והייתי במצב הישרדות. רציתי לבנות לעצמי בסיס והיו לי הרבה שאלות על כסף ועוני, זה מאוד עניין אותי".
בשנת 2008, וילבוש בן ה-21 נהנה מהלימודים ואפילו שאב סיפוק מה-וי שסימן עם הפיכתו ל"ילד חרדי שמסיים תואר ראשון באחת האוניברסיטאות הנחשבות באירופה", כפי שהוא מתאר זאת. אבל המחשבות על החברים שנותרו בארץ והפכו בינתיים לחיילים לא הניחו לו. "היו לי פתאום רגשות אשם שעזבתי הכל - את המשפחה, את המדינה ואת העם שלי. הבנתי שאני צריך לסיים את התואר ולחזור לארץ. למרות שבאותה תקופה כבר חזרתי לקשר עם כמה אחים, וידעתי שההחלטה הזאת עלולה לגרום שוב לנתק. אבל הסתקרנתי לדעת מאיפה מגיעים הסיפורים של אבא שלי, שהיה במלחמת הלבנון הראשונה, בזמן שאני יושב ונהנה בהולנד".
"המורדת" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
באוגוסט 2009, הוא שב לארץ וגויס לשירות חובה בצה"ל, הוכר כחייל בודד והחל לשרת בהנדסה קרבית. וילבוש, שמאלן בדעותיו, חלם לתרום למדינה ו"להביא את השינוי מבפנים", אבל החזרה לישראל הייתה עבורו טראומתית מדי ולבסוף הוא השתחרר אחרי ארבעה וחצי חודשים. הוא חזר להולנד כדי לעשות תואר שני בכלכלה וב-2010, עם סיום הקורסים, חזר שוב לישראל והפעם התמקם בשכונת התקווה. הודות לחברה שהייתה לו אז, הוא גם נחשף לראשונה לאהבה חדשה: אמנות.
"אבא שלה היה נמרוד פריד (כוריאוגרף ומייסד להקת המחול תמי, נ"ב). הייתי מנגן אצלו בסוזן דלל, והרגשתי שאני נמשך למה שהם עשו על הבמה. אז הוא אמר 'לך תעשה אודישן אצל יורם לוינשטיין'. הגעתי לשם, עשיתי שני מונולוגים ויורם הסתכל עליי ואמר 'אתה מאוד חמוד, קצת מפוזר, אבל יש משהו'. עברתי את השלב הראשון והייתי ממש חרא בשלושת האחרים, והוא בכל זאת לקח אותי. אבל החזרה לתל אביב והמגורים בשכונת התקווה - הכל היה טריגרי. פתאום גנבו לי את המחשב עם 80 אחוז מהתזה, והיה לי מוזר כשהשוטרים שאלו אותי 'למה אתה גר בתקווה?', פתאום ראו אותי כילד אירופאי ולא כילד רחוב". אחרי שנת לימודים אחת, הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך לגור בארץ ועזב.
"אם אני ואחרים כמוני סבלנו - ברור שלנשים קשה אפילו יותר"
ב-2011 וילבוש התחיל ללמוד משחק באקדמיית פאלקנברג שולה במינכן. "אני זוכר שלמבחני הקבלה הייתי צריך לכתוב מונולוג, אז כתבתי מכתב לאבא שלי שבו אני תוהה למה שלח אליי מישהו כמו מוישה". בשנה השלישית ללימודים, כשהפך לשחקן באנסמבל תיאטרון מינכן וקיבל משכורת קבועה, הוא החליט לעזוב את האקדמייה. במשך שנים הוא הופיע בתיאטרון ועשה תפקידים קטנים גם במסך הקטן, אך הפריצה הטלוויזיונית הגדולה הגיעה ב-2018 עם ליהוקו ל-Bad Banks, מותחן פשע גרמני מועמד לאמי שנמכר להולו ולנטפליקס, ותפקיד נוסף ב"המתופפת הקטנה", שם גילם טרוריסט גרמני, לצד כוכבים הוליוודים כמו פלורנס פיו ואלכסנדר סקארסגארד, וגם ישראליים כמו מיכאל מושונוב ודניאל ליטמן.
אם הוא חשב שתפקיד הטרוריסט הגרמני יהיה מאתגר, כשלוהק ל"המורדת" הוא הבין שיצטרך לגייס כוחות כדי להתמודד עם פצעים פתוחים מהעבר. "בואי נאמר ככה - יש סיבה שנעשיתי שחקן. זה הציל לי את הנשמה ואני משתמש בכל מה שעברתי כמו בארגז כלים. אבל 'המורדת' הציפה לי הרבה זכרונות, ומה שהכי הכאיב זה כשאסתי מתקשרת לבאבי (סבתא שלה, נ"ב) - והיא מנתקת לה בפנים. אני יודע איך זה מרגיש".
איך היה לגלם את מוישה?
"היה בזה משהו טיפולי, לשחק את מי שרדף אחרי. מוישה הוא מישהו שרוצה לצאת ובניגוד לאסתי לא מצליח, כי הוא מבוגר יותר וגם השדים שלו יותר מדי גדולים. יש בקהילה הרבה כמוהו שתקועים באמצע, עם משפחה וילדים ולא יכולים לעזוב. לכן מחתנים מאוד מוקדם. מוישה גם יודע כבר יותר מדי דברים על העולם, וזאת בעיה. בחברה החרדית מעודדים לא לנגוס מפרי עץ הדעת, כי אלה יכולים להיות חיים מאוד קשים. אבל אני שמח שגילמתי אותו, יש בו הרבה ניגודיות. הוא רודף ונרדף".
איזה תגובות קיבלת מאז? הייתה גם ביקורת?
"אני מקבל המון תגובות מאנשים שהיו רוצים לדעת עליו עוד. הרבה כתבו לי שהם אהבו לשנוא אותי, וזה מרגש אותי, שאנשים בכלל הרגישו משהו לדמות. אני גם רואה תגובות של אנשים שאומרים 'זה לא ככה'. אבל אני שואל - 'אולי זה לא ככה אצלכם?'. קיבלתי הודעות מאנשים שסיפרו כמה זה אמיתי, ומחוזרים בשאלה שאומרים שזה מרפא אבל גם מחזיר את הטראומה, למשל בסצנת החתונה. שהיא, אגב, משהו שאני לא מכיר מניסיון, אבל אני כן זוכר ששאלו אותי בגיל 13 אם אני רוצה אישה עם בטן ולא הבנתי".
איך זה הרגיש להיחשף לזווית הנשית?
"זה היה מאוד מעניין בשבילי. אני יכול לדבר רק מפרספקטיבה של ילד בן 13, כי מעולם לא הייתי חלק מהקהילה הזו כאדם בוגר, אבל אם אני ואחרים כמוני סבלנו - ברור שלנשים קשה אפילו יותר. אנחנו חיים בעולם שבו הנשים עדיין מופלות לרעה ובעבודה עם הבמאית יעל רונן (גרושתו של יוסף סוויד, שגרה ועובדת בימים אלה בברלין, נ"ב) אני מאוד נחשף לדברים האלה ולומד על גבריות רעילה. כולם ירוויחו אם זה ישתנה. גם חשוב לזכור שזה לא רק 'החרדים הפטריארכליים' - אלא דברים שקורים גם בעולם החילוני, הלא יהודי".
התחושות שוילבוש חש כלפי הקהילה החרדית היום הן די אמביוולנטיות. הוא מדבר בחשש, שלא ישתמע מדבריו שהוא נגדם. יותר מזה, הוא מרגיש שהוא רוצה וצריך להגן על הקהילה. "אתה רואה תקופות שבהן הנאצים גזרו לחרדים פאות אבל למרות הכל הם שמרו על המסורת ועל היידיש. יש הרבה דברים שאני חש נוסטלגיה כלפיהם. עם כל הכעס והביקורת שיש לי כלפי הקהילה - אני לא שונא אותה".
עם זאת, הוא לא מצליח להתעלם לחלוטין מהצדדים ההרסניים שבקהילה הסגורה. "אפשר לומר שכל עוד אתה ממשפחה די מיוחסת, לא הומו או לסבית, ומקבל שידוך מוצלח - זה יכול להיות המקום הכי טוב בעולם להיות בו, כשאתה עטוף כל הזמן על ידי המשפחה שלך. אבל אם אתה כן הומו או לסבית או באמצע, או רוצה לדעת יותר, או שהמשפחה שלך קצת אחרת משל האחרים, או ששמים אותך בשידוך עם מישהו שאתה לא אוהב - כאן מתחילה הבעיה. אצלם הכל שחור או לבן, זה או הכל או כלום. אז יש חרדים מאושרים, אבל יש גם חרדים עם סיפורים מאוד טרגיים".
איך אתה מגדיר את עצמך היום מבחינה דתית?
"היום אני חילוני ואני לא מאמין באלוהים, אבל כן יש נקודות רגישות. כמו הרגע שאתה בדבקות ושר איזה ניגון חסידי - זאת הרגשה שאני לא משחזר בקלות. אני יכול לשמוע שיר יפה או להיות ברגע של אקסטזה על הבמה - וזה רק יתחיל לדגדג את ההרגשה. לכן אני גם אוהב להיות בניו יורק וגם בארץ, אני אוהב להיות ליד זה. פה בגרמניה אם אתה לא חוגג בעצמך חגים - אתה לא מרגיש כלום. אז אני כן עושה את זה, בשביל החברה שלי אבל גם בשבילי, וזה משמח אותי".
ואכן, מי שבכל זאת הצליחה להחזיר אותו לשורשים היא בת הזוג שלו בחמש השנים האחרונות, השחקנית הגרמנייה אנה פלטן, אותה הכיר במהלך הלימודים. "היא מאוד רוצה לדעת על היהדות, וגם מדברת בעברית ואוהבת סיפורים על החסידות. וזה מה שקשה לי - שאני קרוע בין כמה שזה יפה לכמה קשים הדברים שעברתי והמחיר שלהם".
היא אומנם כבר שאלה את שם משפחתו ואף עונדת טבעת שקנה לה, אך החתונה בשלב זה עדיין רק בגדר דיבורים. "היום זה סטטוס קוו כזה, שאנחנו ביחד וטוב לנו. אבל לחשוב על חתונה זה לא קל - זה יהיה בלי ההורים שלי, בלי האחים שלי, אז איזו חתונה זאת תהיה? זה מעלה שאלות ומאוד מעציב. אני נוסע עם ההורים שלה לחופשה, שמזמינים אותי ונותנים לי הכל, וההורים שלי אפילו לא יודעים שהיא קיימת".
גיור זאת אפשרות שדנתם בה?
"חשבנו על זה ואפילו היינו אצל רב, אבל הוא אמר שגם אני צריך להיות בהליך של תשובה, וכשיצאתי משם פשוט פרצתי בבכי באוטו. הרגשתי שאני לא יכול יותר. אז הפסקנו בינתיים. אבל היא לומדת לכתוב, תולה לי בבית מזוזות. מה שנקרא - ברחתי מהקהילה כדי לחזור", הוא צוחק.
על משבר הקורונה בבני ברק: "הם לא עושים את זה בכוונה, הם באמת מאמינים שזאת הדרך"
את הימים האחרונים הוא מעביר כמו כולם בסגר בבית בברלין, במקום לעסוק בקידום התוכנית או להגיע לפרימיירות שלה ברחבי אירופה. ועם זאת, גם אליו הגיעו החדשות על הקהילה החרדית בבני ברק בצל משבר הקורונה. "היה חרדי ששלח הודעת וואטצאפ ביידיש ואמר: 'תסבירו להם, אין להם אינטרנט אז הם באמת לא יודעים ולא מבינים את סדר הגודל של הדברים'. הם לא עושים את זה בכוונה, הם באמת מאמינים שזאת הדרך, למרות שיש את העניין של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. אבל הם מסתכלים על זה לפי הלכות מלפני 200 שנה, ולא מבינים שזה לא תקף היום לווירוס החדש".
בימים אלה הוא עובד על מספר פרויקטים - סדרת דרמה בשם Wild Republic, סרט המתח Dawn Breaks Behind the Eyes בו יככב לצד בת זוגו, והצגה חדשה של יעל רונן בשם Never Again שעוסקת בשואה ובגרמניה. אך הוא לחלוטין מכוון גם לישראל. "הייתי מאוד רוצה לעבוד בארץ. אני חולם בעברית ואני מבין גם שהתמות האלה בסוף פוגשות אותי. הסיפור המשפחתי האישי שלי כולל שואה, ציונות והקמת מדינה, חרדיות וחזרה בתשובה ואז גם יציאה בשאלה - זה הסיפור הכי ישראלי בעולם, על כל גווניו".
מישהו מהמשפחה יצפה לדעתך בסדרה?
"רוב המשפחה לא יכולה לצפות בזה, אבל אני מניח שחלק יראו", הוא עונה בחצי חיוך.
אתה היום בקשר עם ההורים?
"קצת, בזכות אחותי שהיה לה מאוד חשוב, אז התקשרתי אליהם. בשלוש-ארבע השנים האחרונות הם כן ניסו, לפחות אמא שלי, ודווקא בשבילי זה הרגיש מאוחר מדי. אבל בשביל אחותי אמרתי שננסה. עכשיו כשהם במנצ'סטר וחלק מחסידות סאטמר פחות קיצונית מזו שבירושלים, משהו נרגע אצלם. אז נפגשנו ודווקא אמא שלי אמרה 'אולי צריך לכתוב על זה ספר'. מה אני אגיד, לא קל אבל גם לא משעמם להיות ג'ף וילבוש".
למרות סיפור החיים הלא רגיל, נשמע שאתה לא מרחם על עצמך.
"אני מרגיש שיש לי מזל והעולם מאיר לי פנים. רציתי להצליח והצלחתי. אבל אני מקבל אלפי הודעות מאנשים שכותבים לי את סיפור העזיבה האישי שלהם וזה לא קל. אני בורכתי בחוסן נפשי, אבל מה עושה מי שאין לו? המערכת צריכה להשתנות. היא אומנם מאוד עוזרת אבל ידיה כבולות בכל מה שנוגע לאנשים שזקוקים לעזרה בגילאים צעירים יותר. זה עניין של מזל וגורם לי לחשוב שלנו, כחברה, יש אחריות לדאוג לחלשים שאין להם יכולת. אומרים 'אתה יכול לעשות כל מה שרק תרצה' - אבל זה לא נכון. לא כל אחד יכול לעשות כל דבר, ולא כל מי שלא מצליח הוא 'דפוק'. צריך לעזור להם".
