לא פלא שזה נראה כאילו 1 באפריל הקדים השנה. "רד הוט צ'ילי פפרס מודיעים שאנחנו נפרדים מהגיטריסט שלנו בעשר השנים האחרונות, ג'וש קלינגהופר", נכתב בעמוד הלהקה באינסטגרם בחודש שעבר. ואז, אחרי כמה מחמאות ובחוסר פרופורציה בין היקף הטקסט לגודל האירוע, הגיעה הפצצה: "אנחנו גם מודיעים, בהתרגשות אמיתית ובלב מלא, שג'ון פרושיאנטה חוזר ללהקה".
מאותו רגע, כל מי שאיכשהו נקלע לצומת דרכים עם אחת הלהקות הפופולריות בעולם, לא משנה באיזו תקופה ולכמה זמן, עבר משפשוף האוזניים לצביטת הלחי, מהודעות "זה נראה כמו מתיחה" ועד "לא, זה לגמרי קורה", מצעקה מופתעת לצרחה של שמחה: ג'ון פרושיאנטה הוא שוב הגיטריסט של רד הוט צ'ילי פפרס. איך מסבירים למה פיסת אינפורמציה כזאת מסוגלת לעורר כל כך הרבה רגשות? גיטריסט הלך וגיטריסט שב. הלהקה עצמה לא התפרקה, לא הופיעה עם סולן אחר, לא חדלה להוציא אלבומים. פרושיאנטה הוא אפילו לא אחד מהאבות המייסדים שלהם.
הכל נכון. אבל איתו ובלעדיו זה לא סתם "לא אותו דבר". וכדי להבין את זה, פשוט צריך להקשיב: לצ'ילי פפרס איתו ובלעדיו, וגם לצד השני של המטבע: פרושיאנטה עם הצ'ילי פפרס ובלעדיה. בייחוד כשהחבורה בהרכב הקלאסי הודיעה בשבוע שעבר שהיא כבר עובדת על אלבום חדש והראשון מאז Stadium Arcadium מ-2006.
ההימור הנכון
בגיל 18 ג'ון אנתוני פרושיאנטה היה עוד נער אמריקני עם גיטרה וחלום. הוא נשר מבית הספר ועקר מניו יורק ללוס אנג'לס, בתקווה למצוא שם את הקריירה שחיפש בתור מוזיקאי. באותה תקופה, הצ'ילי פפרס שנוסדו בלוס אנג'לס היו הרכב מוערך ובעייתי: כמה מחבריה השקיעו יותר בצריכת סמים מאשר בקידום הלהקה. זאת לא מליצה: מתוך 5,000 הדולרים שניתנו ללהקה כמקדמה להפקת אלבומם השלישי, הגיטריסט הלל סלובק והמפיק קית' לוין החליטו לשים בצד 2,000 לטובת תקציב ההרואין והקוקאין.
פרושיאנטה הלך להופעות ואפילו יצר קשר עם סלובק, ישראלי לשעבר שגר בארצות הברית מגיל חמש. אלא שההתמכרות של סלובק הלכה והשתלטה על הכישרון שלו. למרות ניסיונות גמילה חוזרים ונשנים, הוא נכנע להרואין ומת ממנת יתר. פרושיאנטה לא היה הבחירה הראשונה להחליפו, אבל ההיכרות העמוקה שלו עם הרפרטואר של הלהקה שכנע את שני המייסדים: הסולן אנתוני קידיס והבסיסט פלי, שנאבקו בשיניים על הישרדות הלהקה המתפוררת (גם המתופף עזב) - הוא ההימור הנכון. כשפרושיאנטה קיבל את הבשורה, הוא השתולל, במובן הכי פיזי של הביטוי: "רצתי ברחבי הבית וקפצתי עם הרגל על הקירות", סיפר ל-VH1, "נשארו סימנים".
אבל אם מישהו ציפה לקבל ילד אסיר תודה, שרק יהנהן וינגן, הוא התבדה די מהר. פרושיאנטה אהב את הלהקה, אבל לא הצטרף אליה כדי לחקות את סלובק. הוא התאהב בווייב האקסטטי של הצ'ילי פפרס, במיוחד בהופעות המוקדמות, אבל שאף לפתח ולגוון את הצליל שלה, שנטה לחיבור מלהיב ומקורי בין Fאנק למטאל. כבר באלבום הראשון איתם, Mother's Milk, התגלעו ויכוחים בינו לבין המפיק, מייקל בינהורן. באלבום הבא, עם ריק רובין, זה כבר עבד טוב יותר. ואכן, Blood Sugar Sex Magik מבליט את המקום הייחודי של פרושיאנטה בתוך הלהקה. מול הבס הדומיננטי של פלי וצבע הקול היפהפה של קידיס, פרושיאנטה קיבל מרחב ביטוי לכישרון העצום שלו: היה בו את הסקסיות של ג'ימי הנדריקס ופרינס, לצד העגמומיות של דיוויד גילמור. הוא זרם עם הצד הפרוע של הלהקה, אבל ייסד את היכולת הנהדרת שלה לעמוד לרגע ולהרהר, רצוי מתחת לגשר.
אולם שם גם נזרע המאבק הפנימי, שיוביל את פרושיאנטה לעזוב ולחזור, ואז שוב לעזוב ושוב לחזור.
מהיג חדש
ההתפוצצות של הצ'ילי פפרס לכדי אימפריית מכירות והופעות תפסה את פרושיאנטה לא מוכן. הוא הצטרף להרכב משולח רסן וגילה איך נראים החיים כשיש לך התחייבויות מפה ועד סוף המילניום. הלחץ הכריע אותו והוא נטש בדיוק בשנייה שהכל היה אמור לקרות. ולקח איתו את כל הצרות שמגיעות עם להקה שסוחבת שובל ארוך של בעיות בצבע לבן. בלוס אנג'לס הוא לא התקשה למצוא פרטנרים חדשים להתמכרות האיומה שלו. ריבר פיניקס למשל, שגמר בדיוק כמו סלובק.
הטרגדיות סביבו לא מנעו ממנו להמשיך. אבל בד בבד, פרושיאנטה התחיל לפתח את הצד הכי מעניין ברזומה שלו: קריירת סולו של אלבומי לו-פיי, הפקות צנועות ואנטי-תזה מוחלטת לצ'ילי פפרס. ב-1994 הוא הוציא את Niandra Lades and Usually Just a T-Shirt, שבו הפגין לראשונה את יכולותיו ככותב וכמבצע. אלה רק הלכו והשתכללו עם השנים, מה שטיפח את הדיסוננס בין פרושיאנטה של להקה ענקית ופרושיאנטה שמקליט אלבומים בעלות של תקציב הקייטרינג.
האלבום השני, Smile From The Streets You Hold, כבר היה קריאת מצוקה של נרקומן אדוק, שהולך על הקרח הכי דק שמפריד בין החיים והמוות. קולו סדוק, לפעמים אפילו משתעל. בדיעבד, פרושיאנטה הודה כי הוציא את האלבום כדי לקבל כסף שישמש אותו לקניית סמים. הבושה על כך שמכר את האמנות שלו כדי לצלק עוד יותר את הזרועות האומללות שלו, הובילה אותו לבסוף להוריד את האלבום מהמדפים (בשירותי הסטרימינג אי אפשר למצוא אותו). וב-1998 הוא נכנס סוף סוף לגמילה. כשיצא ממנה גילה שהוא אומנם נקי, אבל הצ'ילי פפרס לא נגמלו מהנטייה להיכנס למשברים אסטרטגיים: דייב נבארו, הגיטריסט שהחליף אותו, פוטר. פלי נסע לביתו של פרושיאנטה וביקש ממנו להצטרף. פרושיאנטה הפעם לא זינק על הקירות. הוא פשוט בכה מאושר. כשניגב את הדמעות כולם נכנסו לאולפן. הם יצאו משם עם להיטים, כסף ומנהיג חדש.
סדקים בגן העדן
Californication הוא הרגע שבו רד הוט צ'ילי פפרס קשרו סופית את גורלם ההיסטורי עם פרושיאנטה. הסטייל שלו, דיסטורשן פסיכדלי ושימוש מבריק בהרמוניות קוליות, תפס יותר ויותר נפח. אחרי הרעשת פתיחה צ'ילי פפרסית מסורתית, All Around The World, הגיע תורם של הריפים שחרטו את האלבום בזיכרון: הפתיחה של Scar Tissue ו-Otherside, הסולו של שיר הנושא והסיום מחמם הלב של Road Trippin'. בזכות החזון של פרושיאנטה, צ'ילי פפרס הפכה בו זמנית ללהקה יותר מגוונת וגם יותר קליטה. היא חרגה מהמסלול של בס-תופים-סולן-קופץ והתפתחה לכדי גוף עגול ומעניין.
ההצלחה, כמובן, גרמה לפרושיאנטה לחפש מקומות קיצוניים יותר, שפרת מזומנים כמו צ'ילי פפרס לא יכולה להרשות לעצמה. ב-2001 הוא הוציא אלבום סולו נוסף, To Record Only Water For Ten Days, שבו המסתורין והאבסטרקטיות נשמעים כמעט כהתרסה למעמדה של הצ'ילי פפרס וגם למעמדו שלו, שהלך והתחזק: בשני האלבומים הבאים של צ'ילי פפרס, By The Way ו-Stadium Arcadium, הוא כבר נתפס כמי שמעצב לבדו את הצליל של הלהקה, ולאט לאט מפשיט אותה מכל מה שהיה קודם. הריפים שלו המשיכו להדביק מאזינים כמו נגיף קטלני, מ-Can't Stop ועד Zephyr Song, מ-Dani California ועד Universally Speaking.
לא כולם בלהקה אהבו את זה: החיכוך בין פרושיאנטה לפלי הלך והתגבר, ונדרשה שיחה קשה בין השניים כדי להבהיר את המצב. בסביבות 2004 פלי אף היה על סף נטישה של הלהקה אותה הקים, אבל לבסוף נמלך בדעתו. זה לא הפריע לו להשליך בקבוק על עיתונאי אנגלי, טום בראיינט, ששאל אותו על הדינמיקה בתוך הלהקה. "מזל שלא הספקתי להגיע לקטע שבו קידיס כתב בספר שלו שהוא שכב עם אחותו", כתב אחר כך בראיינט.
בינתיים פרושיאנטה פרח, כשהשיא הגיע ב-2005-2004 המופלאות. לצד האלבומים וההופעות עם צ'ילי פפרס, פרושיאנטה הצליח לסחוט את כל המיצים היצירתיים שלו עם סדרת אלבומי מופת חשופים וכובשים, שהכתירו אותו גם כאמן סולו מהשורה הראשונה. תוך חצי שנה בלבד הוא שחרר שישה (!) פרויקטים, וכל אחד מהם רק העצים את המיתוס סביבו. הבולט שבהם היה The Will to Death, יומן מסע מהפנט של נפש פצועה ותאבת הישרדות. "אני לא יכול לחכות לחיים", הוא צעק ב-A Loop. וזה כנראה היה הרמז, שמשהו בקרוב עומד להשתנות.
מייג'ור ג'ון
הפרישה השנייה של פרושיאנטה מהצ'ילי פפרס הגיעה ב-2009, ואפשר בהחלט לתאר את הסיבה כ-"תחושת מיצוי". לא רק של הלהקה וההצלחה שלה, אלא גם של סגנונו האישי. הוא פנה למוזיקה אלקטרונית קשה לעיכול - וגם לא מוצלחת במיוחד - ופחות או יותר נעלם. כותרת שהוצאה מהקשר תיארה אותו כמי שפרש ממוזיקה "כי אין לי קהל", אבל פרושיאנטה התנער ממנה וגער בעיתונאי. ולמרות זאת, מבחינת העולם נדמה שאבד הקשר עם תחנת החלל פרושיאנטה. הקטעים ששחרר זכו לתהודה אפסית (די בצדק, למרבה הצער).
במקביל, גם צ'ילי פפרס חזרו למצב של טייס אוטומטי. ג'וש קלינגהופר, שהחליף את פרושיאנטה בלהקה (לפני כן הם שיתפו פעולה בכמה פרויקטים), הוא גיטריסט יעיל ומיומן, אבל לא עמוד אש כמו שפרושיאנטה היה. אפילו פלי, שניהל קרבות שליטה עם פרושיאנטה, הודה שהלהקה איבדה חלק מהקסם שלה, ונאלצה לבנות אותו מחדש עם קלינגהופר. לפי שני האלבומים שיצאו יחד איתו, זה לא קרה עד עצם היום הזה.
ומכאן גם החדווה הגלויה לקראת קאמבק מספר שלוש וכנראה גם המפתיע מכולם. רגע לפני שפרושיאנטה חוגג 50, כשכולם כבר אחרי שלב הריבים הפנימיים והפומביים, השערוריות וההתמכרויות, פתאום יש תקווה שהניצוץ יחזור: לעיניים של פרושיאנטה ומשם לשירים של רד הוט צ'ילי פפרס. ועכשיו, נולדה סיבה לרצות להיפגש איתם שוב, ביחד ולחוד, באצטדיון או באוזניות. הרי מי יודע אם תהיה פעם רביעית.
