על פי המודל שהגה זיגמונד פרויד, קיימים חמישה שלבים להתפתחות הילד: מהשלב האוראלי בתחילת חיי התינוק, דרך השלב האנאלי, הפאלי והחביון, ועד לשלב הגניטלי שמסמן בשלות מינית, או במילים אחרות - בגרות. אם להתבסס על המודל, הפקת "המנדלוריאן" הייתה אמורה כבר להתפתח, להתקדם ולעמוד על הרגליים בשלב זה של העונה השנייה לסדרה המושקעת והמדוברת, שמטילה ביצי זהב עבור דיסני פלוס. למרות פתיחה מבטיחה, אחרי חמישה פרקים של העונה הנוכחית אפשר כבר לאבחן שהיא תקועה עדיין בשלב הראשוני.
קשה לחשוב על מערבון החלל שיצרו ג'ון פאברו ודייב פילוני במונחים של פסיכולוגיה התפתחותית, אבל לא מן הנמנע שאת תהליך הכתיבה מלווה איזה מומחה לגיל הרך מטעם דיסני. מישהו שיעכב את הגדילה של העלילה, שכאילו מאיימת כל רגע לפרוץ לטריטוריות של הומור שחור ואימה מעולם המבוגרים. ואומנם, סדק קל שצץ בשריון הנוצץ של "המנדלוריאן" עורר זעקה רועשת בקרב המעריצים.
זה קרה בפרק השני של העונה השנייה, כשבייבי יודה, היצור החמוד והאהוב על כולם, כמעט והכחיד זן שלם של חייזרים במו ידיו ופיו. הוא אמנם קטן וירוק וקיים כסימן רשום בספר הפטנטים של תאגיד דיסני, אבל בייבי יודה אינו קרמיט. מה שמנחה אותו היא תאוותו לביציה של גברת דמוית צפרדע ששכרה את שירותי המנדלוריאן כטייס תובלה. היא נחושה להציל את השושלת שלה ולהתאחד בצד אחר של הגלקסיה עם בן זוגה, שיפרה את הביצים ויגדל את צאצאיהם העתידיים, בעוד שבייבי יודה נחוש לזלול אותן.
הפרק המדובר - "הנוסעת", שמו - כלל הרפתקאות בחלל וביבשה, אולם מה שהכתיב את הביקורת הקשה נגדו הייתה ההסתערות החוזרת ונשנית של בייבי יודה על צנצנת הביצים של ליידי פרוג, שנראתה בעיניו הצעירות והתמימות כקוויאר. מנגד, בעיני רבים מהצופים נתפס התקף הגרגרנות שלו כרצח עם - והיוצרים הואשמו בחוסר אחריות ואכזריות. המנהל האמנותי של לוקאספילם, פיל שוסטק, הגיב למחאה והבהיר ש"הביצים של ליידי פרוג לא מופרות, כמו ביצי התרנגולת שרבים מאיתנו נהנים לאכול". עם זאת, הוא הודה כי "תרנגולות אינן ישויות מודעות ואכילת הביצים על ידי 'הילד' (כינויו הרשמי של בייבי יודה, א"ב) מטרידה במודע לצורך האפקט הקומי". אגב, כאילו כדי לפתור את הבעיה המצפונית של בייבי יודה - או אולי לעורר אותה מלכתחילה - בפרק השלישי יתרת הביצים מופרות ובוקעים מהן ראשנים. עכשיו "הילד" כבר לא רוצה לאכול אותם, אלא לאמצם כחיות בית. כמו ג'ו אקזוטיק לגיל הרך.
ואכן, מעשה השטות הזה של בייבי יודה מטריד לצורך השתעשעות אינפנטילית, או אולי עניין חינוכי של דחיית סיפוקים, אבל האם מישהו חשב לעומק על ההשלכות המחרידות בקרב הצופים האדוקים, המבוגרים והמרצינים (אולי קצת יותר מדי) של "מלחמת הכוכבים" ככלל ושל הסדרה בפרט? זה לא נראה כך בסדרה, שכאמור תקועה עוד בשלב האוראלי שלה ושרויה באובססיה מוזרה למאבקים של "לאכול ולהיאכל". בפרק הראשון המנדלוריאן עצמו נבלע על ידי דרקון חול עצום ממדים רק כדי לפוצץ את דרכו החוצה. בפרק השני יודה זולל ביצים, ואילו בפרק השלישי הוא עצמו משמש כפתיון לדג ענק שמסתער עליו בחדווה. בפרק הרביעי הוא גונב מילד אחר את ארוחת העשר שלו ומכלה אותה. אתם בוודאי מבחינים בדפוס: על פיו של בייבי יודה יישק דבר ב"המנדלוריאן" - בגלל שהוא חמוד, תמים וילדותי, ולא בגלל שהוא עוזר לקדם את העלילה ליעד מתוחכם קצת יותר (אלא אם הגילוי בפרק החמישי ששמו האמיתי הוא גרוגו נתפס בעיניכם כתפנית מסעירה).
חוזרים על עצמם - במקום לחזור למקורות
"המנדלוריאן" נולדה מתוך הרחם של זיכיון "מלחמת הכוכבים", אבל היא איננה צאצא ישיר של האב הקדמון ג'ורג' לוקאס. הסדרה אומנם נסמכת על היקום שברא על המסך הגדול, אולם אלה פאברו ופילוני שהביאו אותה לחיים בבית גידול אחר - דיסני פלוס, פלטפורמת הסטרימינג של תאגיד הבידור הענק. למרות שסיפור הרקע של הדמויות משופע בתהפוכות שלטוניות בצל קריסת האימפריה האפלה, קורותיו של המנדלוריאן (או דין דג'ארין, בשמו האמיתי) והטראומות שהוא נושא מעברו, העלילה כולה מכוונת לסוגיות ההתפתחות האישיות של התינוק והדרכה הורית למי שהופך לאב המאמץ שלו מרצון או מהכרח. למרבה האכזבה, ככל שעובר הזמן מפרק לפרק, מתבהר למעריצי "מלחמת הכוכבים" הוותיקים כי "המנדלוריאן" היא תוכן לילדים במסווה של סדרה למבוגרים. וככזו היא שבה וחוזרת על עצמה. כל פרק עומד בפני עצמו, עם הרפתקה שקשורה לאיזו משימה מקומית ארעית שכוללת חיסול מפלצת או מיגור נבל כזה או אחר - והלאה ליעד הבא.
יש ב"מנדלוריאן" מתח סמוי בין הילד, גרוגו התמים שנחשף לקשיים שמביאים איתם חיי היומיום המסוכנים בגלקסיה, לבין המבוגר שהוא חוסה בצלו - המנדלוריאן הקשוח שמוצא עצמו מתרכך בקרבת הייצור חסר האונים שלצדו. ההישג הגדול ביותר של היוצרים הוא הדרך בה הם מגבשים קשר אינטימי אמין בין היצור החמוד עם העיניים מלאות ההבעה לגיבור המשוריין הנוקשה וחסר הפנים (על פניו, פדרו פסקל לא חייב להתייצב לצילומים והוא יכול לספק לדמות את קולה אפילו בזום - כמו ההסדר של ג'יימס ארל ג'ונס ודיוויד פראוז המנוח במקרה של דארת' ויידר). עם זאת, בהתאם למורשת "תוכן לכל המשפחה", קווי העלילה נוטים יותר לטובת הבייבי שלוקח את מירב תשומת הלב, למרות שהמנדלוריאן הוא הגיבור הרשמי של הסדרה. ברוח זו, כל פרק עומד בפני עצמו - במקום ובזמן אחרים, אבל על פי אותה מתכונת:
1. המנדלוריאן מחויב למצוא בית חם ובטוח לגרוגו
2. הוא סוגר עסקה שתקדם אותו בדרך ליעד, בתמורה לשירות מסוכן כזה או אחר
3. אבל המשימה שלקח על עצמו מסתבכת
4. המשימה מוכתרת בהצלחה, אבל זה רק צעד אחד - וצעד נוסף יופיע בפרק הבא
האם אנחנו אמורים להמשיך ככה מפרק לפרק, כשהחוטים הנקשרים הולכים ונפרמים בין לבין? כל ההתרחשויות שרירותיות בעודנו צפים בחלל של אי בהירות לגבי המצב הפוליטי בגלקסיה, אחרי נפילת הקיסר פלפטין ב"שובו של הג'דיי". אם כוננה רפובליקה חדשה תחת האימפריה, איפה היא? ההתייחסות היחידה לרשות החדשה היא שני טייסים בחלליות X-Wings. ברקע אנחנו יודעים שיש עדיין כיסי התנגדות של האימפריה, עם או בלי פלפטין, אבל איך ייתכן שהפעילות של אותם נאמני משטר ממשיכה ללא הפרעה כצבא חמוש היטב ומתוחזק היטב, הכופה עצמו על אחרים?
כל סיפורי הרקע הללו, שמהווים תשתית נרטיבית לעולם של "מלחמת הכוכבים", כמעט חסרי חשיבות פה וההתייחסות אליהם משוללת היגיון עלילתי. הסדרה "מלחמות המשובטים", שהגיעה השנה לסיומה בעונה שביעית בחסות דיסני פלוס, נשענה על התככים והמזימות הפוליטיים בגלקסיה, והייתה חתרנית ואפלה. כסדרת אנימציה היא התחפשה לתוכן ילדים, בעוד שהמקרה של "המנדלוריאן" הוא הפוך - וזה מאכזב, לפחות עבור מי שמחפש בה קצת מורכבות ותעוזה.
ביצי הפתעה למיטיבי הלכת
כדי לתחזק את העלילה המקוטעת והסיפורים הפשוטים והארעיים שעומדים במרכז כל פרק, פאברו ופילוני משאילים אינספור ציטוטים ורפרנסים שבכל זאת אמורים להחניף למעריצים הנאמנים של "מלחמת הכוכבים" ולחובבי קולנוע ככלל. אלו הם ביצי ההפתעה שאנחנו הצופים המבוגרים אמורים לזלול. בין הדמויות המוכרות מהיקום של "מלחמת הכוכבים" שצצו לרגע בהופעות אורח או כדמויות משמעותיות, אפשר להזכיר את הנבל הנערץ על דור הוותיקים בובה פט (בגילומו של טמורה מוריסון שהופיע בתפקיד אביו, ג'נגו פו, בסרט "מתקפת המשובטים"), המורדת בו קטאן מסדרת האנימציה "מלחמות המשובטים" שיצר פילוני (בגילומה של קייטי סאקהוף), וכמובן אבירת הג'דיי אסוקה טאנו (בהופעה מרהיבה של רוזריו דוסון), חניכתו של אנאקין סקייווקר מ"מלחמות המשובטים" וחביבת הקהל הצעיר שעומדת במרכז הפרק החמישי ששודר בסוף השבוע האחרון.
אבל הרענון שהביאה איתה העונה השנייה היא דווקא מחוות ליצירות קולנועיות אחרות, מחוץ לקאנון הנרחב של "מלחמת הכוכבים". בפרק הראשון של העונה, המתרחש בכוכב המדברי טטואין, המנדלוריאן נחלץ לטובת תושבי עיירה החיים תחת אימת דרקון ענק שחי מתחת לפני השטח, ויותר ממזכיר את תולעי החול בסרט "חולית" של דיוויד לינץ' (1984). בפרק השני מנדו, בייבי יודה וליידי פרוג מתרסקים על פני כוכב קפוא ובו מערה שמפוזרים בה גלמים. גרוגו הסקרן (והגרגרן, כך למדנו) בוחן אחד מהם כשפתאום בוקע ממנו בייבי עכביש. זוהי מחווה ברורה ל"הנוסע השמיני" של רידלי סקוט מ-1979 (בהמשך, נבחין ביצור דמוי תמנון שיעטוף את פרצופו של בייבי גרוגו כאילו היה ג'ון הרט בסרט האימה המד"בי הקלאסי ההוא).
ברייס דאלאס הווארד, שהופקדה על בימוי הפרק השלישי, הטמיעה בו את סצנת נחיתת החירום מ"אפולו 13" שביים אביה רון הווארד, רק הפעם עם המנדלוריאן כקברניט עם חללית הרייזור קרסט שלו. הפרק הרביעי היה רצוף שחזורים כמעט מדויקים לסצנות מ"תקווה חדשה" ו"שובו של הג'דיי". בפרק החמישי ניכרת הנוכחות של סרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה שהשפיעו מאוד על ג'ורג' לוקאס, אבל לצפות בדמותה של שליטה אכזרית כשהיא ניצבת מעל לחומות עירה, ולאחר מכן כשהיא מענה נתינים בחוצות העיר, מזמן זיכרון קרוב יותר ובלתי נמנע מימי מלכותה של סרסיי.
אלה הממתקים שמספקים לנו יוצרי "המנדלוריאן" שאמורים להשאיר אותנו רעבים. זה אולי מספק אם גם אתם תקועים בשלב האוראלי. לצפות לבשלות המינית של "משחקי הכס" יהיה מוגזם, אבל הגיע הזמן שגם בדיסני יגדלו ביצים, ולא כאלה למאכל.
