היו זמנים באנטוליה (2011)
סרט העשור! יצירת המופת הגדולה של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי נפתחת ברצח שאינו נראה, וממשיכה בחיפוש משטרתי לילי אחר הגופה שאחד משני הרוצחים אינו זוכר היכן הטמינו אותה. זהו סרט מסע אל הלא-כלום שבבסיסו היפוך מתוחכם של הנרטיב הבלשי – לא גילוי מי-שעשה-את-זה, אלא חיפוש עקר אחר חוסר המשמעות הקיומי הגלום במושג "גופה". התעלומה האמיתית פה אינה חקירת הרצח אלא ההוויה האנושית בכללה. נהוג להשוות את סרטיו של ג'יילאן לכתבי צ'כוב, אולם בעבודה זו הוא נושק לספרות הגדולה של דוסטוייבסקי.
"היו זמנים באנטוליה" - טריילר
אהבה (2012)
אחד מסרטי האהבה הכי גדולים בתולדות הקולנוע. לא בתפיסה הרומנטית-סנטימנטלית של המושג, אלא מתוך הכרה במהותו ההומניסטית העמוקה ביותר – זו שצצה ברגע שמפניו כולנו חרדים. ז'אן לואי-טרינטיניאן ועמנואל ריבה, שניים מהאייקונים הבולטים של הקולנוע האירופי המודרני, מגלמים בסרטו זוכה דקל הזהב והאוסקר של מיכאל האנקה האוסטרי זוג נשוי הנאלץ להתמודד עם תוצאות השבץ המוחי שבו לקתה האישה. זוהי דרמה אינטימית המשלבת בין חמלה ואכזריות, ותובעת מאיתנו להביט היישר, כעדים מיוסרים, בתהליך חדלונו ההדרגתי של האדם. סרט מופלא על דרך כל בשר ועל מה שנותר אחרי שהכול נגמר – הרגש החמקמק הזה שבשם הסרט.
הסוס מטורינו (2011)
סרטו האחרון, לפחות על פי הכרזת הבמאי, של בלה טאר ההונגרי חותם קריירה קולנועית מסעירה שראשיתה בריאליזם חברתי נוקשה ואחריתה ביצירות מופשטות המהרהרות באמצעות דימויים עזים ושוטים ארוכים, משתהים, על הקיום האנושי, מוסר, עברה הטראומטי של הונגריה וקריסת הקומוניזם. סרט זה עוקב אחר עגלון קשיש ובתו, החולקים את חייהם בשתיקה מעיקה ובריטואלים יומיומיים – זאת, במהלך ששת הימים האחרונים לפני קץ העולם. בלה טאר הוכיח ביצירת המופת הזו שהוא היה, אכן, אמן הקולנוע האחרון.
אור ירח (2017)
יצירה כנה ומרגשת שעניינה תהליכי עיצובה של זהות, כאן זהותו של גבר הומוסקסואל שחור. סרטו זוכה האוסקר של בארי ג'נקינס פועל בתוך טריטוריה תודעתית-למחצה, והוא משלב בין ריאליזם חמור ופיוט יפהפה. הסרט מצטיין במבנה נרטיבי שונה, העובר בין שלוש תקופות בחייו של צעיר שחור משכונת מצוקה במיאמי, וכתוצאה מתאפשרת לנו התבוננות אינטימית ומרגשת בזהות כחוויה סובייקטיבית. בעשור החולף התבלט גל של סרטים על מהות החוויה השחורה – וזהו הטוב שבהם.
פרידה (2011)
סרטו זוכה האוסקר של אסגאר פרהאדי האיראני הוא דרמה משפטית פתלתלה שמעמידה את גיבוריה ואת הצופים בפני סוגיות מוסריות ואנושיות התובעות מאיתנו קריאה מתהווה, משתנה ואקטיבית בנוגע למתרחש בה. הסרט מגולל את מהלכי פרידתם ושאלת המשמורת על בתם היחידה שעמם מתמודד זוג בורגני, אך בתוך מה שנשמע על-פניו כמלודרמה משפחתית טמונה מורכבות רעיונית ונרטיבית הקשורה לענייני נקודת המבט, מוגבלות הידע ויכולת הפרשנות – ממש כאילו מדובר היה בפלפול תלמודי מסעיר.
מר טרנר (2014)
סרטו של מייק לי אודות גדול ציירי בריטניה במאה ה-19 הוא אחד הסרטים היפים שנעשו על תהליך היצירה. עיסוקו בהתבוננות אמנותית, פרשנות, רגש ומשמעות באופן שאינו מתענג על דיוקן האמן כעוד גאון מיוסר. זהו סרט המנסה לחוש את גיבורו, ולשרטט מהלך חיים המתעצב לסגנון. עבודת הצילום של דיק פופ היא אחת היפות שנראו בעשור החולף בקולנוע, והיא מפיחה חיים בציוריו הסוערים של וויליאם טרנר. הופעתו של טימותי ספול בתפקיד הראשי היא מופת של פיזיות מגושמת והבעות פנים מרתקות.
אנשים ומקומות (2017)
מסה-תיעודית יפהפייה של אנייס ורדה, שבמהלכה היא יוצאת למסע האחרון בחייה, בין כפרים ודיוקנאות, יחד עם הצלם האניגמטי הידוע בכינוי JR. זהו הרהור קסום ועמוק על זיכרון, דימוי, אמנות ומבט בפנים החולפות ובארעי. מסעם של ורדה ו-JR מוביל אותם, ממש כמו ב"קוסם מארץ עוץ", אל מפגש שלא מתקיים עם ז'אן-לוק גודאר, אלוהי הקולנוע, האב הגדול, המקור האולטימטיבי של השראה ויצירה – והתוצאה היא סצנה שאינה נמחקת מהזיכרון.
מעשה בהרג (2012)
זהו, ללא ספק, הסרט התיעודי המאתגר של העשור. הבמאי ג'ושוע אופנהיימר עוקב אחר רוצחים שהשתתפו בטבח ההמוני שנערך באינדונזיה בשנים 1965-1966, בעקבות ההפיכה שהעלתה לשלטון את סוהארטו, ושקרבנותיו היו קומוניסטים ואנשי שמאל. לבקשת הבמאי, הרוצחים (שמעולם, אגב, לא נענשו ואף מתפארים במעשיהם גם היום) משחזרים את מעשי הרצח במעין מחוות לז'אנרים הוליוודיים פופולריים: סרט גנגסטרים, מערבון ומיוזיקל. זהו סרט שמעלה לדיון כמעט כל סוגיה תאורטית ואתית רלוונטית כיום למעשה התיעוד, את משמעות נתינת הקול למבצעי עוולות, ואת מקומו של הצופה במערך דינמי של נטילת אחריות ועדות.
פניקס (2014)
יצירת המופת של הבמאי הגרמני החשוב ביותר היום, כריסטיאן פצולד, מביאה את סיפורה של ניצולת שואה ששבה לברלין לאחר שעברה ניתוח לשחזור פניה, על-מנת לפגוש את בעלה שהסגיר אותה לידי הנאצים. השילוב של עלילת "ורטיגו" והתעמתות עם זיכרון השואה מניב את אחד הסרטים הגרמניים הטובים והחשובים של העשור הנוכחי.
רומא (2018)
ויזואלית, זהו אחד הסרטים היפים בתולדות הקולנוע. הבמאי אלפונסו קוארון, שאף ניצב מאחורי המצלמה, שב אל נוף וזיכרונות ילדותו במקסיקו-סיטי, בשכונה שבה גדל בראשית שנות ה-70, ובורא-מחייה מחדש את העבר ברצף מעורר השתאות של סצנות ודימויים המצטברים ליצירה של זיכרון חי ופועם. התוצאה יוצקת תוכן רענן במושג סרט-אוטוביוגרפי, באופן המשלב אינטימיות וראוותנות. זהו סרט שטוען את המבט בעבר בעוצמה פיוטית, ועוסק ב"בית", כמושג מופשט וקונקרטי, כמרחב נבדל מההיסטוריה אך גם לא מנותק ממנה. סרט השב ומזכיר לנו את כוחה של החוויה הקולנועית - וזאת דווקא כשמדובר ביצירה שנרכשה והופצה על ידי נטפליקס.
היו זמנים בהוליווד (2019)
כבר שנים שקוונטין טרנטינו מצהיר כי הוא לא יעשה יותר מ-10 סרטים. אם כך אין זה פלא שסרטו התשיעי הוא מעין סיכום, אבל כמה משמח למצוא אותו בשיא כוחו בסרטו הטוב ביותר מאז "ספרות זולה". שלושה קווים עלילתיים ביום אחד, ועוד חצי יום שבו התרחשה אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה של הוליווד. פנטזיה על שיקום גבריות הוליוודית בנוסח הישן המחברת בין השינוי הדורי בהוליווד של 1969, להלכי הרוח של 2019. סצנה אחר סצנה טרנטינו מבריק ומצחיק, אך המסגרת הנרטיבית הכוללת והרעיונות המסתתרים בה היא ההברקה הגדולה.
בתוך לואין דיוויס (2014)
אולי הסרט העדין והמלנכולי ביותר בתוך הפילמוגרפיה המפוארת של האחים כהן. דווקא בסרט נטול פירוטכניקה של תסריט ועיצוב יש הוכחה מוחצת לגדולתם. הגיבור הוא זמר פולק לוזר בגריניץ ווילג' של שנות ה-60, באודיסיאה של שבוע במחיצתו של חתול ג'ינג'י. הדמות פגומה, ההצלחה הולכת ומתרחקת, אך הסרט נכנס אל הלב ונשאר בו. השירים הנהדרים משתלבים להפליא (גם כשהם סותרים) באווירה החורפית והמלנכולית.
"בתוך לואין דיוויס" - טריילר
מנועים קדושים (2012)
לאחר הפסקה של 13 שנים חזר ליאו קראקס, הבמאי הצרפתי המחונן, ביצירה סוריאליסטית שכולה מסע בתוך תודעה קולנועית. השחקן בעל הפיזיות הטוטאלית דני לאוון, האלטר אגו של קראקס, לובש ופושט צורות במהלך "יום עבודה" של דמות מסתורית בשם אוסקר. זו כניסה ויציאה מעולמות קולנועיים שונים שיש בה תחושה של סוף המדיום כפי שהכרנו אותו, אך גם תנופת יצירה שבה המדיום נוצר מחדש, שוב ושוב.
וייטנאם (2017)
העשור אחרון סיפק לא מעט סרטי וסדרות תעודה מצוינים במגוון אדיר של גישות וסגנונות. "לוויתן" (ורנה פאראוול ולוצ'יאן קאסטינג-טיילור, 2013) היה מופת של תיעוד פנומנולוגי של סירת דייג, "המעגל הפנימי" (צ'ארלס פרגוסון, 2010) ביצע ניתוח מרהיב בבהירותו של קריסת שוק המשכנתאות מגובות האג"ח בסתיו 2007. לטעמי, שתי סדרות תיעודיות בלטו במיוחד: "או. ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (עזרא אדלמן, 2016) שהשתמש בגיבור התרבות הספורטאי והרוצח כמוקד לעיון מורכב ומרתק בזהותם ומעמדם של השחורים בארה"ב, ו"וייטנאם" סדרת המופת של קן בארנס מ-2017 שחזרה אל המלחמה הארורה באמצעות עדויות של חיילים משני צידי המתרס. לא רק שיחזור מפעים של מהלכי המלחמה, הקרבות והחוויות של הלוחמים, אלא יצירה שבהיקפה הופכת להרהור רב עוצמה על גורל האדם במלחמה.
עץ החיים (2011)
הפרויקט שהתבשל למעלה מ-30 שנה כמגנום אופוס של טרנס מאליק. התוצאה אולי זיכתה אותו ב"דקל הזהב" אך גם פיצלה את הביקורת בין המתפעלים לאלו החושבים שמדובר ביומרה ריקה מתוכן. יומרה בוודאי לא חסרה בחיבור בין משפחה טקסנית בשנות ה-50 להיסטוריה של הקוסמוס. זהו סרט שמצדיק צורת צפייה אחרת, לא כזו המחפשת מהלך עלילתי הבנוי בתבניות המוכרות, אלא יצירה וויזואלית-מוזיקלית של דימויים ורגש. הצילום המפעים של עימנואל לובצקי, המוזיקה של אלכסנדר דספלה, והקולאז' של דימויים וקולות שהוא לנצח יצירה בהתהוות. ב-2011 משכו של הסרט היה 139 דקות, אך מאז 2018 ניתן לצפות בו גם בגרסה מורחבת של 188 דקות.
It’s Such a Beautiful Day (2012)
שני הקטבים של האנימציה סיפקו סרטים מעולים בעשור האחרון. בצד המושקע, הראוותני והפופולרי קיבלנו בשנה שעברה את "ספיידרמן: ממד העכביש" המהמם. דיאלוג סגנוני ותוכני חכם ונועז בין אנימציה לבין מדיום הקומיקס. אבל שווה להדגיש דווקא את הצד האינטימי של האנימציה. הסטופ מושן "אנומליסה" של התסריטאי-במאי צ'ארלי קאופמן והאנימטור דיוק ג'ונסון, שעוסק בכלא הרגשי והפסיכולוגי באמצעות בובות דמויות אדם. It’s Such a Beautiful Day של האנימטור הגאון דון הרצפלד מטלטל אף יותר. באמצעות ציורים שנראים כמעשי ידיו של ילד בן שלוש, הוא יצר הצגה מטורפת, גרוטסקית וכואבת של תהליך התפרקות נפשית של אדם בשם ביל. באורך של 62 דקות, קשה לחשוב על סרטים רבים שהצליחו בכך במידה המשתווה לזו של הרצפלד.
טווין פיקס עונה 3 (2017)
כן, זו סדרת טלוויזיה, ועוד עונה שלישית של סדרה. מה לזה ולסרטי קולנוע? אני מציע להתייחס לעונה השלישית של "טווין פיקס", שאת כל פרקיה ביים דיוויד לינץ' האחד והיחיד, כסרט הנפרש על פני 18 פרקים. 11 שנים מאז סרט הקולנוע האחרון שלו ("אינלנד אמפייר") ו-21 שנים לאחר סרט הפריקוול הפרוע "טווין פיקס: אש הולכת עימי", לינץ' חוזר בענק ביצירה אפית, סוריאליסטית, קומית ומטורללת. לא צריך להבין כל דבר כדי להרגיש, ובוודאי שכל מעריציו של הבמאי יכלו רק לברך על חזרתו של הסוכן קופר – גם אם היא נדחתה בצורתה המלאה לסוף העונה. ככל הנראה הדבר הרדיקלי ביותר שאי פעם צולם עבור הטלוויזיה.
הרשת החברתית (2010)
החדות והדיוק יוצאי הדופן של פינצ'ר ניכרים בסרטו החשוב ביותר בעשור הנוכחי. מארק צוקרברג וסיפור הקמתה של פייסבוק מעוצבים ונבחנים במלאכת מחשבת תסריטאית (ארון סורקין), על אדם ששינה את האופן שבו בני אדם מתקשרים בעודו מפגין שלל התנהגויות פסיביות-אגרסיביות כלפי אנשים שהיו שותפיו במהלך הדרך. הבימוי החד כתער של פינצ'ר, והתסריט השנון של סורקין יוצרים פרופיל של אדם שיצר פלטפורמה שהשלכותיה המלאות על העולם טרם הובנו במלואן.
על גוף ונפש (2017)
לא ניתן לסכם את העשור מבלי לשים לב למגמה המבורכת של סרטי במאיות שהולכות ותופסות נפח ומעמד משמעותיים יותר בפסטיבלים. לטעמי העבודות המרשימות ביותר הגיעו מבמאיות מחוץ לארה"ב: "חייבים לדבר על קווין" (לין רמזי, 2011), "הבאבדוק" (ג'ניפר קנט, 2014), "טוני ארדמן" (מארן אדה, 2016), "אמריקן האני" (אנדריאה ארנולד, 2016), "לזרו השמח" (אליצ'ה רורוואכר, 2018), "דיוקן של נערה עולה באש" (סלין סיאמה, 2019). אהבתי במיוחד את סרטה הפיוטי של הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי, "על גוף ונפש" (2017), על קשר המתפתח בין שני עובדים בבית מטבחיים - גבר בעל נכות פיזית ואישה בעל חריגות נפשית (אלכסנדרה בורבלי הנהדרת) המתקיים לא רק במישור המציאות אלא גם בחלומות בהם הם נפגשים כאייל ואיילה.
האירי (2019)
זהו העשור השישי לקריירת הבימוי של מרטין סקורסזה (בן ה-77), ואולי זה העשור הטוב ביותר שלו מאז שנות ה-70. בעשור זה הוא עשה חמישה פיצ'רים במנעד מדהים – לפי סדר איכותם: סרט ילדים או, ליתר דיוק, סרט על אהבה ילדותית וטהורה לקולנוע ("הוגו", 2010); סרט תיעודי מוזיקלי עם אלמנט מתוחכם ושנון של ערבוב בין מציאות ודמיון ("בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה", 2019); סרט מינימליסטי, סגפני ועשיר היסטורית רעיונית ורוחנית ("שתיקה", 2016) הממשיך את עיסוקו המורכב בשאלות אמונה; סאטירה אנטי-קפיטליסטית פרועה שהופכת את ההונאה הפיננסית למסיבת אלכוהול, סמים וגמדים ("הזאב מוול סטריט", 2014), וסיכום מלנכולי ואפי לסרטי הגנגסטרים שלו הנפרשים על פני חמישה עשורים. מקבץ כה מדהים עשיר ומגוון שהופך אותו למועמד מוביל לתואר גדול הבמאים החיים.
