הביאנלה הים תיכונית הרביעית, שנפתחה החודש ומוצגת בחללים ציבוריים ברחבי חיפה ועמק סכנין, היא אירוע אמנותי מעניין ללא ספק וכזה שראוי לדבר עליו. היא מעוררת מחשבה, לטוב ולרע, ומעלה שאלות חשובות על האופן שבו אירועי תרבות מתהווים, על איזה בסיס כלכלי או רעיוני הם עושים זאת, מה קורה לאמנות כשמוציאים אותה מהמוזיאון ואיך מציגים יצירות של אמנים מובילים ממוצאים מגוונים בתקציב זעום.
הביאנלה, שנוסדה בשנת 2010, היא תערוכת אמנות קבוצתית שבאופן מסורתי מתקיימת כל מספר שנים בחללים ציבוריים באזור חיפה, ומתמקדת באמנים המייצגים קבוצות חברתיות שונות, בעיקר ממוצא ערבי מהארץ ומחו"ל, לצד אמנים מובילים נוספים. השנה, כותרת הביאנלה היא Living Together – Crossing Borders, והיא מספקת אפשרות מרתקת וחשובה להתבוננות ביצירות של אמנים מובילים מישראל וכן ממדינות שלא נוטות להיכלל בתערוכות בארץ כמו טורקיה, איראן, בחריין, סין, מקסיקו, קזחסטן ועוד.
בכל שנותיה, התקיימה התערוכה בחללים ציבוריים שונים כבחירה אמנותית שמשרתת את האג'נדות שמקדמים אוצרי הביאנלה ומקימיה, בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי. השנה, היצירות מוצגות במבחר מבדר ומסקרן של לוקיישנים בלתי צפויים כמו סניף של ארומה, מלון הבוטיק קולוני, קניון סיטי סנטר, בית נרגילות, מרכז המבקרים של עמותת התיירות חיפה, וגם במוסד המתבקש היחיד מכולם – המרכז האקדמי ויצ"ו, שגם בו היצירות מתפשטות לאזורים מפתיעים, כמו השירותים.
הבחירה המודעת הזו תומכת בקידום המעורבות של אמנות ויצירה במרקם החיים של העיר חיפה ושל תושביה, ובחשיפה של האמנות בפני קהל נוסף ומשמעותי שלרוב האמנות נוטה להתעלם ממנו - זה שחי את חייו עם מודעות מינימלית לאמנות ואולי לא מודע לאופן בו היא יכולה לדבר אליו, לעניין אותו ולגעת בנפשו. אלא שהשנה הצטרף לבחירה הזו גורם משמעותי חדש – הקורונה. מעבר לחוסר הוודאות שהנחיתה המגפה על עולם התרבות בפרט ועל אירועים והפקות בכלל, נתקלה הביאנלה בבעיה נוספת - תקציב. בשנים קודמות, נראה שתמיכה ותקציבים לא חסרו לה. כספים הגיעו ממשרד התרבות, מפעל הפיס ושגרירויות שונות. האירוע אף זכה לביקורת מסוימת על כך שלכאורה גזל את התקצוב מאירועים שמציגים את החברה הערבית ומנוהלים בידי גורמים מתוכה. השנה, למעט משרד החוץ הגרמני, אף לא אחד מהגורמים הללו תמך כספית בתערוכה. מי שעוקב אחר המדיניות של עיריית חיפה בכל הנוגע לתרבות, ודאי לא יופתע שהעירייה לא שלחה את היד לכיס שלה גם במקרה של האירוע הזה.
ההתמודדות של הביאנלה עם המצב מעוררת הערכה. הם פנו לאמנים למרות התכווצות התקציב, מתוך אמונה בחשיבות האירוע – אמונה שניכר שדבקה ברבים מהגורמים אליהם פנו, שכן מוצגים בביאנלה השנה לא פחות מ-60 אמנים מצוינים שנידבו ממיטב יצירותיהם. בין המוצלחות: קבוצת F+AES ממוסקבה שמציגה עבודות וידאו מהפנטות וגדולות מהחיים שמגלמות עולם הפוך משל היו הבדיחה "ברוסיה הסובייטית"; האקר קירגולו הטורקית, שמיישמת רעיונות של התנועה הסופית, עם מה שמתחיל כצחצוח שיניים תמים והופך למפגן מייסר; ללה אחמדזאי, אמנית וידאו שחיה על קו אפגניסטן-גרמניה ומתעדת את ביקוריה במולדתה ומלווה זמרת אפגנית צעירה שבשל עיסוקה מקבלת איומים על חייה; יצירות של האמנים הישראלים חן שיש, כרם נטור ובעז נוי; היאם מוסטפא שמתארת באופן נוגע ומעניין את חוויותיה כאישה בחברה הדרוזית; וידאו של בועז קייזמן, ישראלי שחי בקלן, המגולל את סיפורו של המוזיאון לאמנות עכשווית בטהרן ועוד רבים וטובים.
אך באותה מידה שהאוצרות הצליחה בגיוס האמנים, כך היא מתרשלת בהצגתם. הגישה הגלויה של האוצרים הייתה שלא להתערב במקומות שהם מציגים בהם. "אנחנו לא עושים שינוי בסביבה, אלא מנסים להשתלב ברקע של המקום", אומר פיינרו. אך לא ברור אם זה נעשה מתוך הגעה לתחתית החבית של התקציב הנתון, או מרישול בהצבה נטו.
קשה לראות את הקהל מגלה כבוד ליצירות שכבודן לא ניכר באופן הצגתן. תמונות של הצלמת מיכל חלבין, למשל, שמשחקות על התפר שבין אמנות לאופנה ומרפררות לתולדות האמנות, מוצגות בסניף של ארומה. הקהל, שחלקו נקלע לסיטואציה במקרה, לא מעלה על דעתו שהוא אוכל את כריך החביתה שלו לצד יצירות של אחת הצלמות המדוברות בישראל. בקניון סיטי סנטר, לדוגמה, יצירותיו היפות והמטרידות של האמן הרומני-גרמני טורסטן בריקמן, המוצגות בחנות ריקה שנסגרה והתפנתה בחודשי הקורונה הקשים, הולכות לאיבוד לחלוטין בהיעדר כל שילוט ראוי ותאורה מחמיאה.
הכוכב העולה אדריאן גאני, שייצג את רומניה בביאנלה לאמנות ושיצירותיו נמכרות במיליוני דולרים, מוצג בבר הנרגילות "קינגדום בר" – בחירה אוצרותית לגיטימית וכמובן מוסכמת על ידו, אלא ששוב, היצירות נטמעות ומאבדות מכוחן, עד שלא ניתן להבין שמדובר ביצירות של אמן נחשב ולא ביצירות של לקוח קבוע שפירגנו לו ספוט על הקיר. ובאופן מקומם במיוחד, הבעיות האלו מתקיימות גם בביקור בתערוכה המרכזית בויצ"ו. בביקורנו למשל, תלמידים הניחו בובות דיגום וחסמו את הגישה ליצירות של הצלמות סמירה והבי ואנג'ליקה שר, וגם להגיע לחדר בו מוצגת יצירת הווידאו הפוליטית ועתירת הכוכבים של הבמאי הנחשב עמוס גיתאי הייתה אתגר לא פשוט. ועד עצם היום הזה לא הצליחו מאמצינו לאתר אף יצירה של האמנים הבינלאומיים הנחשבים טרייסי אמין או יאניס קונליס שרשומים בין משתתפי התערוכה. אתר האינטרנט של התערוכה לא מסייע באיתור ואף מקשה עליו.
הביאנלה הים תיכונית עומדת על יסודות שבאים לידי ביטוי בצורה מרשימה, והיא מעוררת דיון חשוב על קיום של שיח פעיל ומערב בין החברה לבין האמנות. רק חבל שלצד ההישג האדיר בגיוס אמנים מעולים לאחר שנת קורונה קשה וכואבת ובתקציב זעום, מתפספסת המטרה האמיתית שלשמה כל הדבר הזה קרה - המפגש עם הקהל. ובכל זאת, שווה להתעקש ולפקוד את התערוכה. גם עם הצבה חלשה, מדובר בתערוכה משמעותית ומעוררת מחשבה שממשיכה להדהד הרבה אחרי החזרה הביתה.
