אחרי שנה של שיתוק, העיר ניו יורק חוזרת לחיים. הסאבוויי פעיל לכל אורך היממה, המסעדות מלאות, המועדונים עמוסים ובתי הקולנוע פתוחים. אל חגיגות התחייה מחדש של ניו יורק, הצטרף החודש גם פסטיבל טרייבקה שחזר לפעילות אחרי שנה וחצי קשות במיוחד, במהלכן מהדורת 2020 התקיימה באופן מקוון, ומרכז הקולנוע של טרייבקה נסגר. למרות זאת, עם האבות הרוחניים ג'יין רוזנטל ורוברט דה-נירו בקדמת הבמה, והנהגת העיר ומדינת ניו יורק מאחוריהם, המארגנים הצליחו לקיים השנה את הפסטיבל במתכונת כמעט רגילה.
טרייבקה הוא הפסטיבל הגדול הראשון בארצות הברית שקיים הקרנות פיזיות אחרי שסאנדנס ו-SXSW נאלצו להתכנס למתכונת הווירטואלית. ועדיין, ככל שמדובר בתוכן, סאנדנס ואפילו SXSW הותירו אבק לטרייבקה, שלא לומר שאריות, והתוכנית של הפסטיבל הניו יורקי לא הייתה מרשימה במיוחד השנה. ועם זאת, כמה סרטים הצליחו להתעלות מעלה ולמשוך את תשומת לבם של הצופים, בתקווה שהסרטים יעשו את דרכם לישראל.
הסרט שהצליח למשוך הכי הרבה תשומת לב השנה היה הדרמה No Man of God שמביא גרסה נוספת, אחת מני רבות, לסיפורו יוצא הדופן של טד באנדי - הפעם מתוך יחסי האמון שנוצרו בין הרוצח הסדרתי המתוחכם (בגילומו של לוק קירבי) לבין חוקר ה-FBI ביל הגמאייר (אלייז'ה ווד) שניסה לשרטט קווים לדמותו מתוך שיחות אישיות. הסרט המוצלח נראה כמו שילוב בין "שתיקת הכבשים" ל"מיינד האנטר" של דיוויד פינצ'ר, אבל את החשיפה שלו השיג בעיקר בגלל ריב בין הבמאית אמבר סילי לקולנוען ג'ו ברלינגר (שרק לאחרונה ביים את "משפטו של טד באנדי" ואת הדוקו "שיחות עם רוצח: הקלטת של טד באנדי"). לקראת ההקרנה סילי טענה כי היא מצאה דרך לרענן את סיפורו של באנדי ביחס לסרטים הקודמים שעסקו בו. ברלינגר זעם על ההערה וסילי אומנם הכחישה שהתכוונה ליצירות של הבמאי, אך גם שיגרה לעברו עקיצות מרושעות.
הנערים המנוצלים של Kids
אפשר לשער שגם לארי קלארק והרמוני קורין לא אהבו את החיטוט של הבמאי אדי מרטין במה שהתרחש מאחורי הקלעים של הסרט Kids, שהעלה את שניהם לגדולה ב-1995. הבמאי האוסטרלי חזר למי שהיו אז נערים שלוהקו לסרט השנוי במחלוקת שהפך לקלאסיקה, והיום הם בוגרים ממורמרים - וזה עוד במקרה הטוב. Kids ליווה חבורה של נוער שוליים בניו יורק שחיבתם לרכיבה על סקייטבורד קושרת אותם יחדיו. בין סלייד לקיקפליפ, הם גם מתקוטטים, מתמסטלים ומקיימים יחסי מין. מדובר בשיקוף של חיי השגרה של אותם צעירים שרובם לוהקו כנון-אקטרז מתוך קהילת הסקייטרים של וושינגטון סקוור. אל מול המצלמה, הם משחזרים כיצד התסריטאי הרמוני קורין הסתנן אל תוך החבורה ובהמשך הניע את החברים להצטרף להפקה של לארי קלארק, שמצדו חלק איתם ג'וינטים, והציע כמה דולרים בתמורה להשתתפותם - סכומים משמעותיים לנערי רחוב חסרי כל.
"שחקנים צעירים יותר גמישים ולא מאומנים. יש להם מעין אנרגיה שאני מאוד אוהב", אמר קלארק בראיון שערכתי איתו בעבר, "הכול מתחיל ונגמר באמון – הם צריכים להאמין בי ואני צריך להאמין בהם. יש תמרונים שעושים, ברור שיש. צריך להיות ערמומיים כדי להשיג את התוצאה הכי טובה. אני עושה כל מה שאני יכול כדי לגרום להם להרגיש בנוח, וגם לגרום להרגיש לא בנוח. כל מה שיכול לעבוד לטובת הסצנה, אז יש הרבה טריקים". מרטין משחזר עם הדוברים כמה מהטריקים הללו שקלארק העדיף לא לחשוף, כמו עישון מריחואנה ביחד, ויצירת אווירת מסיבה.
למרות שהסרט לא מנסח טענה ברורה נגד קלארק והמניפולציות שלו כבמאי, התחושה היא כי כמה מהשחקנים חשים מנוצלים נוכח העובדה שבהיותם קטינים הוא גרם להם לעשות דברים מביכים ואף מפלילים מול המצלמה. ומנגד, הוא לא חלק איתם את התהילה והם גם לא קיבלו תשלום הולם עבור השתתפותם בסרט. אבל יותר מחוויית הצילומים שהרגישה מגניבה בזמן אמת ומאכזבת בדיעבד, הבעיה העיקרית צצה בהמשך הדרך עם שוך האדרנלין ובהסתגלות מחדש לחיי השגרה. אל מול רוסריו דוסון וקלואי סביני שהפכו לשחקניות מצליחות בהוליווד (ולכן גם העדיפו לא להתראיין לדוקו), ג'ייסון פירס והרולד האנטר, שהיו הכוחות המניעים בחבורת הסקייטרים וזכו לשבחים על הופעתם, יצאו לנסות את מזלם בתעשיית הקולנוע והתרסקו. אחרי ההצלחה המסחררת של Kids, הם נותרו עם ציפיות בשמיים וללא קבוצת תמיכה שתקרקע אותם, ושניהם שמו קץ לחייהם בגיל צעיר (פירס בהתאבדות בתלייה, האנטר ממנת יתר).
סרט נוסף שהוקרן בטרייבקה והזכיר את רוח הנעורים של קלארק (אבל במידה פחותה של אינטימיות ואותנטיות) הוא "שיעורי איטלקית" של במאי האינדי אדם לאון בכיכובה של ונסה קירבי. השחקנית הבריטית שהפכה לכוכבת מבוקשת בזכות השתתפותה ב"הכתר" וב"קרעים של אישה", מובילה את העלילה כאישה שאיבדה את זכרונה לפתע בעודה צועדת בניו יורק. מתוך בלבול וחוסר אוריינטציה היא מצטרפת לקבוצת בני נוער, גרסה מעודכנת לנוער השוליים מ-Kids, וחווה איתם רגעים משמעותיים שלא יישתמרו בזכרונה, אבל כן בזכרון הצופים.
העצמה נשית במרכז
הרוח השלטת בטרייבקה, כמו בקולנוע העצמאי האמריקני, היא רוח ההעצמה הנשית מאחורי המצלמה ומלפניה, והמאבק של גיבורות נשיות להכרה ולנוכחות במרחב האישי והציבורי. The Novice של הבמאית לורן הדאוויי, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות העלילתית האמריקנית, מוקדש לדמות נשית שכזאת (איזבל פורמן שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר). הגיבורה היא חלק מקבוצת החתירה באוניברסיטה אליה התקבלה כסטודנטית מצטיינת. היא לוקחת את יצר התחרותיות שלה עד הקצה, בעוד הציונים והיחסים האישיים הופכים לזניחים אל מול החתירה הבלתי נלאית שלה לניצחון.
בניגוד לעגמומיות והאפרוריות של The Novice, האנה מארקס זכתה בפרס התסריט על בכורת הבימוי הקלילה והעולצת שלה "מארק, מרי ואנשים אחרים", שמובלת על ידי רוקרית הוללת שמתעקשת להעמיד את נישואיה במבחן של יחסים פתוחים. ובסוף רק קצת מתחרטת.
הלך הרוח הפמיניסטי נמצא על הסקאלה שבין עדין לזועם ועד זועם מאוד בשני מותחני נקמה שביימו גברים דווקא (טרנד מתגבר בהוליווד אליו הצטרף גם נבות פפושדו הישראלי עם סרט האקשן האמריקני המצופה שלו "מילקשייק אבק שריפה"). Catch The Fair One של יוזף קובוטה ולאדיקה עוקב אחר מתאגרפת קשוחה שיוצאת למשימת נקמה מדממת בעבריינים שחטפו את אחותה. למרות האלימות הרבה בו, המותחן זכה בפרס חביב הקהל לסרט עלילתי.
סרט נוסף בז'אנר הוא דרמת האקשן Asking For It של אימון או'רורק (בהפקת לי ברודה הישראלית) שעוסק בהתאגדות נחושה של נשים צעירות (ביניהן קירסי קלמונס, ונסה האדג'נס, אלכסנדרה שיפ וגבורי סידיבי) נגד קבוצת גברים שובניסטים. מקרה דומה מן המציאות יש בדוקו LFG המגולל את מאבקן של כוכבות הנבחרת האמריקנית לכדורגל נשים למען שיוויון זכויות מול מעסיקיהן בהתאחדות המקומית. מדובר בדוקו חד צדדי שנמצא בצד הנכון של המפה הסוציופוליטית, אך מתעלם כמעט לחלוטין מכך שספורט - כמו קולנוע ואמנות - הוא בסופו של דבר עסק כלכלי.
אפשר לשער שכסף הוא מה שהוביל את אילנה גלייזר, הקומיקאית הפופולרית שעמדה מאחורי הלהיט "ברוד סיטי", לזוועתון האימה False Positive. על אף שמו, אין פה שום קשר לקורונה, אלא לתהליך המורכב והמתסכל של הפרייה מלאכותית, הריון ו"הטמטמת" שמגיעה בעקבותיה. גלייזר מגלמת אישה שמנסה להיכנס להריון ביחד עם בעלה האוהב (ג'סטין ת'רו) ובסיוע מומחה נערץ להפריה מלאכותית (פירס ברוסנן). חזיונות פרנואידים צצים בראשה, והם מקרינים על מה שמתחולל ברחמה. האם מדובר בדמיון או במציאות? לא ברור עד הסוף המדמם, כשגלייזר פורקת את אשר על לבה ובתוך בטנה. הסרט לא תמיד קל לצפייה והמוזיקה של המלחין הישראלי יאיר אלעזר גלוטמן תורמת לאווירה המצמררת.
הזירה הבינלאומית
בכל הנוגע לקולנוע הבינלאומי, הזוכה בתחרות העלילתית הוא Brighton 4th של הבמאי הגיאורגי לבאן קוגואשווילי שלמד קולנוע בניו יורק וחוזר אליה עם דרמה משפחתית נוגעת ללב על מתאבק מזדקן שיוצא להציל את בנו שהיגר לארצות הברית ומסתבך שם בהימורים.
סרט נוסף שנוגע בלב הוא סרט המלחמה Do Not Hesitate ובו שלושה חיילים הולנדים מנסים לשרוד באמצע המדבר איפשהו במזרח התיכון מוקפים בחוליות טרור. מפגש עם נער ערבי בלתי נסבל עשוי לחלץ אותם ממצב הביש המסוכן אליו נקלעו, כשכוונות הרובה מכויילות היטב אך המצפן המוסרי יוצא מאיפוס. הבמאי ההולנדי שאריף קורבר והשחקן הראשי הנהדר יוס בראורס מותחים עד הקצה את הקיבולת המצפונית שלנו.
אולם הסרט הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל לטעמי, הוא הדוקו "עליה" (Ascension) שגם יוקרן בפסטיבל דוקאביב הקרוב. סרטה של ג'סיקה קינגדון מציג כיצד השגשוג הכלכלי והתרבותי, והממש לא חופשי, נראה מעבר לים בערי סין. היצירה המרהיבה, מלאת הומור אבסורדי וסוריאליסטי, מזקקת רגעים של אנושיות, בלבול, כנות וזיוף במציאות התעשייה והמסחר הסיני - מיריד תעסוקה פטפטני, דרך מפעל מטונף לעיבוד מזון, בית מלאכה לבובות מין, ועד טקס ראוותני של אנשי עסקים מקומיים. הסרט זכה בתחרות התיעודית ובצדק, כדיוקן מלא יופי ולא מתנשא על אומה שחולמת להיות מה שהיא לא, בלי לאפשר לאנשים עצמם לחלום.
