הקהילה הטרנסית חיכתה לתשובה מוחצת להתפלפלות החצופה של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, שבחרה לאחרונה לתקוף שוב דווקא את אחת הקהילות המוחלשות בעולם. בתזמון כמעט מושלם, את התשובה הזאת אפשר למצוא בסרט תיעודי חדש בנטפליקס, "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד", של במאי הדוקו הטרנסג'נדר סאם פדר, שהזמין אנשי תרבות מהקהילה לשתף, לפרש ולנתח את חוויות הצפייה שלהם בקולנוע ובטלוויזיה. את הריאיונות הוא ערך לקצת יותר מ-100 דקות שמעבירות את הצופים מסע רגשי ומשמעותי שעונה על שאלות רבות בנוגע לייצוג טרנסג'נדרים בהוליווד.
הסרט הגיע לנטפליקס בעיתוי מצוין, ולא רק בגלל הציוצים של מחברת ספרי "הארי פוטר", אלא בגלל הרגע התרבותי שבו אנו נמצאים – בעיצומו של גל ההפגנות נגד הגזענות, שגורר שיח ביקורתי על ייצוגים גזעניים בסדרות ובסרטים. אחרי שנים ארוכות, השיח מגיע גם לגופי השידור, והם משנים את לוח השידורים, מסירים תכנים פוגעניים, מוסיפים אזהרות צפייה ומתאימים את עצמם לרוח התקופה.
כעת, סוף סוף, הגיע תורם של הטרנסג'נדריות והטרנסג'נדרים. בזה אחר זו, מתייצבים תסריטאים, שחקניות, במאיות ומפיקים – ומספרים בגוף ראשון ובכנות נדירה לא רק על העשייה שלהם עצמם, אלא בעיקר על תגובותיהם הרגשיות בזמן אמת וכיום לסרטים שכולנו מכירים. בין המשתתפים אפשר למנות את השחקנית לברן קוקס ("כתום זה השחור החדש"), הבמאית לילי ווצ'אוסקי ("מטריקס"), השחקנית אלכסנדרה בילינגס ("רומי ומישל", "טרנספרנט"), השחקן בריאן מייקל סמית ("קווין שוגר", "ישנן בנות") ועוד רבות וטובים.
בשלב מוקדם בסרט מוצג מחקר של הליגה הלהט"בית, שלפיו 80% מהציבור לא מכיר אישית טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית. המפגש הראשון של רובנו עם טרנסג'נדריות הוא במדיה, ובמרבית המקרים החוויה הזאת מעצבת דימויים בעייתיים מאוד. זה כמובן נכון גם לגבי המפגש הראשון של טרנסים עם טרנסג'נדריות. כך למשל קוקס מספרת בכאב כיצד בילדותה היא הייתה ברוכת כישרונות וחונכה למצוינות, אך הדמויות הטרנסיות שנחשפה אליהן בקולנוע ובטלוויזיה תמיד היו חלשות, כושלות, חולות נפש, עובדות מין או רמאיות. "זה גרם לי לשנוא כל מה שטרנסי בי", היא אומרת.
2 צפייה בגלריה
"המדיה השניאה עלי כל מה שטרנסי בי". לברן קוקס, מתוך "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הצפייה בסרט חשובה, אך מאתגרת רגשית. סצנות שבעבר העלו חיוך ואף צחוק מתגלגל – מעלות כעת דמעות. קורע לב לשמוע את הבמאי והשחקן זיק סמית ("ארוחה לשניים", "הישרדות") מספר כיצד גילה שהסרט האהוב עליו כילד, "אייס ונטורה", מסתיים בסצנה טרנספובית ואלימה שבה הבלש ונטורה (ג'ים קארי) מפשיט את האישה שיצא איתה וחושף בפני הסובבים את זהותה האמיתית - "גבר". כל הסובבים מגיבים בגועל ואף מקיאים.
המרואיינים מסבים את תשומת לבנו לייצוגים שהמבט המאוחר בהם לא מותיר ספק שהם מסוכנים ומעוררי שנאה. בסרטים רבים של היצ'קוק הזהות המגדרית משמשת כסות שעוזרת למי שעוטה אותה לבצע רצח. גם באפלו ביל, הרוצח הסדרתי ב"שתיקת הכבשים", שנוהג לפשוט מקורבנותיו את עורן וללבוש אותו, מתברר כאישה טרנסית שרצתה לעבור התאמה מגדרית אך נדחתה. כשהתרבות הפופולרית שופעת ייצוגים כאלה, לא מפליא שטרנסיות שיוצאות מהארון בסדרות ובסרטים נתפסות על ידי סביבתן כמעוררות גועל, בוגדות ומאיימות, ובמקרים רבים ("משחק הדמעות", "בנים אינם בוכים", "נשיקת אשת העכביש", "פשע מן העבר", "NYPD Blue") מופעלת כלפיהן אלימות של ממש.
זה לא נגמר באופן שבו טרנסג'נדרים מוצגים – אלא גם בשחקנים שמגלמים את דמויותיהם. בשנים האחרונות מספר ליהוקים עוררו סערה, הבולט שבהם היה של סקרלט ג'והנסון שנבחרה לגלם גבר טרנסג'נדר. בעקבות ביקורת קשה מצד הקהילה הלהט"בית היא פרשה מהפרויקט, אבל התגובות המצקצקות נגד תרבות הפוליטקלי קורקט לא איחרו לבוא. אולם גם לשאלה זו הסרט מספק תשובה. אחד הדימויים שטרנסים נאבקו בהם לאורך שנים היה "גבר בשמלה" או "אישה בג'ינס". בכך התרבות הטילה ספק בקיומה של זהות טרנסית באמצעות הצגת טרנסיות כתחפושת, ולכן יש משמעות לכך שאנשים טרנסג'נדרים יגלמו דמויות טרנסג'נדריות.
2 צפייה בגלריה
המדיה יוצרת מציאות. זיק סמית', מתוך "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
יתרה מכך שמדובר בניכוס של זהות טרנסג'נדרית, מהלך דומה לבלאקפייס בהקשר הגזעי – המפיקה והשחקנית ג'ן ריצ'רדס ("Her Story", "גברת פלטשר") מסבירה כיצד ליהוק כזה מהווה סכנת חיים עבור טרנסג'נדריות: "גברים רוצחים נשים טרנסיות אחרי ששכבו איתן, בין היתר מתוך פחד שגברים אחרים יחשבו שהם הומואים". לדבריה, הצגתן של נשים טרנסיות כגברים סיסג'נדרים מחופשים מחזקת את התפיסות המסוכנות שלפיהן זהות טרנסית היא רק מלכודת לגברים, ויעידו על כך עשרות מקרי רצח מזעזעים של נשים טרנסיות ברחבי העולם. היא מציעה פתרון פשוט: "לברן קוקס, ג'זמאן, אלכסנדרה בילינגס, אנג'ליקה רוס – כולן מהממות כנשים על המסך, ומהממות לא פחות בעולם האמיתי. כשרואים את הנשים האלה מחוץ למסך כנשים – זה מסיר את הרעיון שאלה גברים בתחפושת".
הניתוח החכם הזה הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לסוד כוחו של הסרט. במקום לנהל דיון אקדמי בהשתתפות מיטב המומחים (הסיסג'נדרים) על ייצוגים טרנסיים, מה שכנראה נעשה כבר באוניברסיטאות רבות בעולם – הוא מתחיל ונגמר בחוויה האנושית הבסיסית ביותר, ונותן לטרנסיות פנים, קול ובמה.
כך מפרקת הסופרת והשחקנית ביאנקה ליי ("טרנס אמריקה") את הטענה כי הייצוגים הם בסך הכל צחוק בריא: "יש לנו חוש הומור, אבל אנחנו יודעות לזהות מתי צוחקים איתנו ומתי עלינו. אנחנו לא רוצות להיות מושא לבדיחות". קוקס נותנת דוגמה להשפעה הממשית של אותו הומור, ומספרת כי בתחילת תהליך ההתאמה המגדרית שעברה, הייתה נכנסת לקרון הרכבת התחתית וכמעט תמיד מתקבלת בצחוק רועם. "הקיום שלי בקרון היה בדיחה. אנשים אומנו להגיב כך", היא אומרת, וחושפת בכאב את הקשר הבלתי נמנע בין המדיה לבין המציאות.
רצח ג'ורג' פלויד היה אירוע במציאות הממשית שהצית גל הפגנות, ומוביל בימים אלה לתיקון של עוולות היסטוריים רבים שנעשו לאנשים שחורים במדיה. איש לא מתווכח עם הקשר הגורדי בין אלימות משטרתית וחברתית לבין ייצוגים בתרבות ההמונים. זה לא מסתיים בטוויטר של ג'יי קיי רולינג, אלא מגיע לרחוב האמריקאי וגם לתחנה המרכזית בתל אביב – טרנסיות סובלות מאלימות משום שהחברה דוחקת אותן לשוליים. "חשיפה" מציב דרישה חד משמעית וברורה לייצוג טרנסי מציל חיים: "יש פתרון של מילה אחת לכל בעיות הייצוג של טרנס במדיה: אנחנו פשוט צריכות עוד", מחדדת ריצ'רדס, "כך הייצוג המסורבל והאקראי לא יהיה הדבר היחיד שמשפיע, כי הכוח היחסי שלו יהיה זניח".
פורסם לראשונה: 08:23, 25.06.20
