לאורך השנים פסטיבל סאנדנס ביסס את עצמו כמפגש הפסגה של הקולנוע האמריקני העצמאי. שם בין ההרים המושלגים של פארק סיטי שביוטה, הרחק מהחופים שטופי השמש של לוס אנג'לס והגבעות המוריקות של הוליווד, הפסטיבל היה לחגיגה של סרטים פורצי דרך שמבטאים את היצירתיות והמקוריות של הקולנוענים האמריקנים הצעירים והשאפתניים.
באקלים החברתי הנוכחי בארצות הברית, די טבעי ששני הסרטים שעוררו הכי הרבה הדים בפסטיבל הם סרטים של נשים על נשים. פחות צפויה העובדה שמדובר ביצירות שמקורן באירופה: "עונג" (Pleasure) השערורייתי שמגיע משבדיה ו-CODA, הפקה אמריקנית המבוססת על הלהיט הקופתי הצרפתי "משפחת בלייה". שני הסרטים הללו משכו את מירב תשומת הלב מסיבות שונות לחלוטין, ובהתאם לכך גם המשך דרכם בעולם ההפצה.
CODA נועד מלכתחילה לרצות את הקהל. הבמאית שיון הדר עיבדה למסך גרסה אמריקנית לקומדיה המצליחה של אריק לרטיגו בשיתוף כמה ממפיקי גרסת המקור. זוהי דרמת התבגרות המתרחשת בעיירת דייגים בניו אינגלנד, במרכזה נערה צעירה (אמילי ג'ונס) בת להורים חירשים (מרלי מטלין זוכת האוסקר בתפקיד האם). בעוד שהנערה מהווה ערוץ תקשורת חיוני בין המשפחה לעולם מסביב, היא מנסה לעצב לעצמה חיים משלה כשהיא מתאהבת וגם מגלה שהיא זמרת כשרונית. העלילה השגרתית והצפויה נעה דרך כל נקודת הציון הנדרשות בסרטים שכאלה. סיפור אהבה - צ'ק, מתח בין יחיד למשפחה - צ'ק, הגשמה עצמית - צ'ק, מוזיקה - סאונד צ'ק. רגשנות יתר יש פה למכביר וגם שיחות על סקס - מחולל ההומור העיקרי, גם בשפת הסימנים. אין פלא לכן שאפל טי.וי פלוס מיהרו לרכוש את הזכויות, ושילמו עליהן 25 מיליון דולר - שיא חדש לפטסיבל.
בניגוד ל-CODA עליו התקיים מכרז נמרץ בין ספקי התוכן, ספק אם ימצא ל"עונג" של ניניה ת'ייברג ערוץ הפצה כלשהו, למעט אתר XXX כזה או אחר. למרות שלא מדובר בסרט פורנו למהדרין, הוא כן חודר לתוך עומקה של זירת הסרטים למבוגרים בלבד, ורוב המשתתפים בו הם בוגרי התעשייה. הסרט מנסה לחלץ תובנות מגדריות ומעמדיות על עולם הפרונו, בלי יותר מדי שיפוטיות. הגיבורה היא צעירה הידועה בכינויה בלה צ'רי, שמגיעה כל הדרך משבדיה כדי להגשים חלומות אירוטיים של גברים חרמנים כהגשמה של חלום מקצועי שלה.
כמובן שזו לא כוונת הסרט שמבוסס על סרט קצר של הבמאית מ-2014 ושממש לא מתכוון לענג אף אחד. בדרכה הקרה והיבשושית, תייברג פותחת הכול מול המצלמה כשהיא סוקרת את ההתנהלות מאחורי הקלעים של קטעי הפורנו שאנחנו מכירים מהאינטרנט. אין פה שום דבר פתייני - הכול מכני, תחרותי, נגוע בקפיטליזם ועם רק קורטוב של שוביניזם. יש פה ניצול מזוויע, לא בהכרח על רקע מיני.
על אף ש"עונג" הוא בעצם סרט על החלום האמריקני והעבודה הקשה והתובענית שהוא מצריך, צופים שמרנים ירתעו בגלל הסקס הבוטה, ואילו צופים ליברלים ובעיקר צופות פמיניסטיות יזדעזעו מההתנהלות הדמויות הראשיות, נשים צעירות שעובדות בלהיות מוחפצות על ידי הקהל, וכחלק מהתהליך גם מחפיצות את עצמן ומשחיתות את נפשן. הן עושות זאת מרצון, ובכוונת תחילה. כזו היא בלה השאפתנית. היא חוסמת את הרגשות מול המצלמה, והאמת היא שגם אנשי הצוות סביבה על סט הצילומים לא נראים מרוגשים. הם מקצוענים, און אנד אוף. הליבידו שלהם קהה עם השנים. ככלל, הגברים פה זניחים והיצרים בסרט נובעים מתוך התחרות בין השחקניות. אין פה אחווה נשית או חברות אמת, ותככים ומזימות הם מה שמניע את היחסים בין כל השחקניות בדרך לתהילה המפוקפקת של להיות כוכבת פורנו. מילא גברים חרמנים וטורפניים, לפי "עונג" אלו דקירות הסכין מהמתחרות שצריכות להדאיג.
תשומת הלב המיוחדת שניתנה ל"עונג" מתבקשת בהתחשב בהעדפות הצפייה של הקהל הממוצע, ויש מי שיגיד טבע האדם ככלל. זה בולט במיוחד במקרה של סאנדנס, שלהבדיל מפסטיבלים אחרים באירופה כמו קאן, ונציה וברלין, מאמץ ציביון כמעט מוצהר של תיקון חברתי דרך הקולנוע, וקידום רעיונות של שיוויון וצדק על רקע מגדרי ואתני. יש שיקראו לזה טהרנות, אחרים אקטיביזם תרבותי. כל אחד מנקודת המבט שלו.
במקרה של שאקה קינג וריאן קוגלר, נקודת המבט די ברורה והיא מכוונת כל כולה למתיחות בין הקהילה השחורה לרשויות החוק. הדרמה התקופתית שיצרו השניים, Judas and The Black Messiah, היא ללא ספק ההפקה המושקעת ביותר שהגיעה לסאנדנס השנה, ואולפני האחים וורנר שהפיקו אותה בוודאי מצפים שהיא תיכלל בתמונת האוסקר השנה. ובצדק.
קוגלר, שעומד מאחורי להיט גיבורי העל "הפנתר שחור" כבמאי, חוזר כמפיק לסיפור העגום של פרד המפטון, המנהיג הכריזמטי של תנועת הפנתרים השחורים בשיקגו בסוף שנות ה-60. החזון הסוציאליסטי של הצעיר האפריקני-אמריקני (בגילומו של דניאל קלויה המוכר מ"תברח") סחף אחריו לא רק פעילים שחורים אלא גם קבוצות של היספנים ואף רדנקים - כולם מאוחדים נגד המשטרה והאלימות המוגזמת ברחובות העיר שיקגו. העלילה מוגשת מנקודת מבטו של וויליאם או'ניל (לקית' סטנפילד), שפעל כסוכן חשאי של ה-FBI ולבסוף סיפק את המידע הנדרש לצורך פשיטה משטרתית במהלכה הוצא המפטון להורג. למרות ההתנהלות הזדונית של ה-FBI והעומד בראש ג'יי. אדגר הובר (מרטין שין), וההתייצבות הברורה לצד הפעילים השחורים - במיוחד על רקע מחאות Black Lives Matter בארצות הברית השנה - אי אפשר שלא להזדעזע גם מהאלימות הנוראית של הפנתרים השחורים נגד השוטרים. זה לא שחור ולבן, זה הכול אפל.
סוגיה פוליטית עכשווית שמקבלת ביטוי נוקב וחריף בחוויה האישית של המעורבית מגיעה ב-Mass של השחקן פראן קראנץ בסרטו הראשון כבמאי - דרמה תיאטרלית שמוצגת בפנינו באופן אינטימי מאוד כאילו אנו צופים במחזה של ארתור מילר. במרכז ארבע דמויות: הוריו של נער שיצא למסע הרג כרוצח המונים בבית ספרו שפוגשים פנים מול פניו את הוריו של אחד מהקורבנות. זו סיטואציה לא פשוטה לעיכול ורוויית יצרים של כעס, אכזבה, פחד, אובדן ואי-ודאות. ג'ייסון אייזקס ומרתה פלימפטון מצד אחד, אן דאוד וריד בירני מצד שני, נושאים אותנו באמצעות דיאלוגים כנים ונוקבים למסע מטלטל רצוף תהיות מוסריות, חרדות, רגעי מבוכה, והמון-המון דמעות בדרך לחרטה ושותפות אמפתית מרגשת.
נגיעות של הוליווד
בניגוד להוליווד המסחרית, בסאנדנס משתדלים לעמעם את הסטאר-פאוור של הכוכבים הגדולים ומעדיפים לתת את החשיפה ליוצרים. אבל כמובן שכששחקניות מצליחות כמו רובין רייט ורבקה הול עושות את הצעדים הראשונים שלהן כבמאיות, הפסטיבל יותר משמח לתת להן במה. בדרמה האישית של רובין רייט Land, הכוכבת הוותיקה משילה מעליה את תפקידיה הקודמים ב"וונדר-וומן", "פורסט גאמפ" ו"הנסיכה הקסומה", ומביימת את עצמה כאישה שחוותה טראומה קשה ומחפשת פתח מילוט מסביבתה האנושית דרך התבודדות בצריף בהרי הרוקי. ההישרדות הפיזית שלה בתנאים קשים אלה עומדת למבחן, והיא עומדת בו בקושי בסיוע גבר בודד שחווה אבל משלו (דמיאן בישיר), שמחזיר לה את חדוות החיים. אין בסרט הזה חידוש רב ביחס ל"הולכת רחוק" עם ריס ווית'רספון וסיפורי אבל קולנועיים אחרים, אבל יש משהו אווירתי שמחלחל פנימה, ומתחבר לצופים לא מעט בזכות אזכורים של מאסטר יודה וסרטי "מלחמת הכוכבים".
רבקה הול אימצה ב-Passing את הסגנון של המלודרמות של שנות ה-40 כדי לספר את סיפורן של שתי נשים אפריקניות-אמריקניות בעלת גוון עור חיוור יחסית. בעוד האחת (רות נגה) מנסה להסוות את עצמה בחברה הגבוהה והלבנה של ניו יורק ובצל בעלה הגזען (אלכסנדר סקושגורד), השנייה (טסה תומפסון) חיה את חייה האותנטיים תוך הבעת גאווה עצמית ואתנית. אך העניינים מסתבכים כשחיי היומיום של שתי הנשים משתלבים אחד בשני ומנפצים את השגרה הבטוחה של שתיהן. הול עיבדה את הרומן של נילה לארסן שמתחבר גם לסיפור משפחתי שלה (סבה היה ממוצא אפריקני מסתבר) ומשתמשת בצילום של שחור-לבן כדי להקנות לסרט מראה הוליוודי קלאסי וגם כדי לטשטש את צבע העור של הדמויות הראשיות. למרות שמבחינה עלילתית הדמויות לא מוצגות בשחור-ולבן, יש משהו מאוד מיושן ומייגע בסרט. המלודרמה הרגשנית נשארת מלודרמטית ולא מתוחכמת במיוחד, אף כשמוזרקים לתוכה ערכים עכשוויים.
בניגוד לרייט והול, לבמאית ניקול בקווית' אין הרבה בקורות החיים מעבר לבכורת הבימוי השולית שלה מ-2015 "שטוקהולם, פנסילבניה". אבל הדרמה הקומית החדשה שלה Together Together היא ממתק אמיתי, גם אם יש בו לא מעט מרירות שובבה. במרכז העלילה עומדים מאט (אד הלמס), רווק בודד בשנות ה-40 לחייו, וצעירה הוללת בשם אנה (פאטי האריסון). מה שמתחיל בהתקשרות עסקית בין השניים להתחלת הליך של פונדקאות, ממשיך כקשר כפייתי משהו שנוגע לדאגה המוגזמת של מאט לגבי גורל העובר, וממשיך כמערכת יחסים חברית ואינטימית. הכתיבה של בקווית' שנונה ובעיקר כנה. יש בה המון אמפתיה לתחושות של השניים, החששות, הדאגות וגם התלות אחד בשני. התוצאה מקסימה ושובת לב, והיא כוללת גם לא מעט דקירות קלות לעבר וודי אלן וסרטיו.
סרטי איכות יש גם מהצד הגברי וכזהו הדרמה הנוגה Jockey של קלינט בנטלי, שזכתה לתשבוחות ונרכשה על ידי חברת סוני פיקצ'רס קלאסיק היוקרתית. קליפטון קולינס ג'וניור מצוין בהופעתו הרגישה כרוכב ותיק במירוצי סוסים. אלא שמצבו הרפואי המתדרדר מאלץ אותו להפחית פעילות בניגוד לרצונו, כשמנגד הוא מפתח מערכת יחסים אבהית עם רוכב צעיר ומוכשר של מי שמתיימר להיות בנו.
סרט מסקרן נוסף הוא John and The Hole של פסקל סיסטו, ולמרות שהמבקרים לא אהבו אותו, במותחן הפסיכולוגי המסתורי הזה יש עושר ועומק. צ'רלי שורטוול מגלם ילד תמים ומפונק שמחליט להתנסות בחיים בוגרים טרם הגיע לפרקו. לצורך כך הוא מסמם וכולא את הוריו ואחותו (מייקל סי. הול, ג'ניפר אילי וטייסה פרמיגה) בבור עמוק. בעוד המשפחה הבורגנית מנסה לשרוד בבור, הנער הפוחז משתלט על הבית ומכלה את זמנו במשחקי וידאו, נהיגה במכונית ובישול. זה מרגיש לפעמים כמו הלחמה של "שכחו אותי בבית" עם "פרזיטים" בסגנון מיכאל האנקה.
בגזרת האימה והאקשן, סאנדנס אירח השנה כמה סרטים שעוסקים בזוועות כתוצאה מטראומות של התעללות מינית, אולם שני הסרטים הבולטים היו מערבון הסמוראים הנמרץ של הבמאי היפני סיון סונו, Prisoners of The Ghostland, בו מככב ניקולס קייג'. אין כל כך טעם להרחיב על העלילה שמערבלת את סרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה, המותחנים הקומיים של קוונטין טרנטינו (במיוחד "קיל ביל") והחזון הפוסט-אפוקליפטי של ג'ורג' מילר ב"מקס הזועם". הכול כרוך בצבעוניות זרחנית ופתיינית, אבל לא מספיק כדי למשוך את מי שמחפש יותר מעטיפה וניקולס קייג' בעוד הופעה מטורללת.
ג'ארד קארמייקל מרשים כבמאי וגם כשחקן במותחן הקומי האלים שלו, On The Count of Three, המלווה את הגיבור ביחד עם חברו הדכאוני (כריסטופר אבוט) במהלך היום שאמור להיות היום האחרון בחייהם. מה אפשר לעשות לפני שמתאבדים? לסגור חשבונות ולהתפייס וגם לגרום לקהל להזדעזע ולצחוק. לפעמים בו זמנית.
התיעודיים של סאנדנס
לצד הדרמות, הקומדיות והזוועתונים, סאנדנס העניק במה גם לכמה יצירות דוקומנטריות מרשימות, מדאיגות ולפעמים מענגות. In The Same Breath של נאנפו וונג הסינית היה אמור לספק זווית חדשה על התפרצות מגיפת הקורונה והאחריות של ההנהגה הסינית להיערכות הלקויה, אבל הוא פשוט ממחזר את אותן הטענות והחומרים שאנחנו מכירים ממהדורות החדשות.
הטרנד ההולך וגובר העוסק בתיעוד חיי היום יום והחלומות של תלמידי תיכון בארצות הברית הגיע לכדי מיצוי בסאנדנס. יותר מדי סרטים כאלה הוצגו לקהל, אולם At The Ready של מייסי קרואו הצליח דווקא להיחלץ מהשטנץ. החשיפה של תוכנית בתיכון באל-פאסו המכשירה צעירים כאנשי חוק בעתיד פוקחת עיניים. מצד אחד, הנערים, רובם ממוצא מקסיקני, מעוניינים להשתלב במשטרה ואף במשמר הגבול. מצד שני, גם הם מוצאים את עצמם מתלבטים נוכח מדיניות ההגירה הנוקשה והגזענית של חומה וגירוש.
"מישה והזאבים" חוזר לסיפור הבלתי יאומן של מישה דפונסקה כפי שסופר בתקשורת, בספר רב המכר שהוציאה וגם על המסך הגדול. סיפור בלתי יאומן על הישרדותה כילדה ביער לבד במהלך מלחמת העולם השנייה בחסות להקת זאבים. הסיפור עד כדי כך לא יאומן, שהוא הוכח בדיעבד כבדיוני לחלוטין. סם הובקינסון הבריטי מתחקה אחר הנשים שחקרו את הנושא וגילו את זהותה האמיתית של הקשישה הנכלולית.
דוקו פחות פתלתל אך כיפי לא פחות הוא Street Gang של מרילין אגרלו שמגוללת את קורות התוכנית "רחוב סומסום" מדור המייסדים בשנות ה-60 ולאורך עשרים שנה. ביג בירד, אריק ובנץ, אוסקר, עוגפלצת וכו' ממלאים את המסך לצד האבות המייסדים והמאוד-מאוד אנושיים ג'ים הנסון, ג'ון סטון ועוד, ששילבו בין הרצון לחנך ילדים מעוטי יכולת בארצות הברית והקנו להם שפה וערכים של סבלנות והבנה. לא מן הנמנע שכמה מהילדים שגדלו על הסדרה, יוצרים היום סרטים בסאנדנס כבמאים בוגרים.
