כאילו להיות מתבגרת לא קשה מספיק גם ככה, הגיבורה של "זה מה שחסר לי עכשיו", סידני, צריכה להתמודד עם עוד תיק – כוחות טלקינטיים שצצים בלי שליטה בכל פעם שהיא זועמת או מפחדת או מובכת, שלושה מצבים שהם פחות או יותר הלחם והחמאה של גיל ההתבגרות. בכל פעם שזה קורה, כוח מסתורי מתחיל להעיף דברים מסביבה ולפעמים זה אפילו נגמר במוות. "אני לא מיוחדת, אני בת 17 לבנה ומשעממת", מעידה על עצמה סיד בתחילת הסדרה, שעלתה אתמול (ד') בנטפליקס. אבל אנחנו כבר יודעים שחצ'קון שמופיע במערכה הראשונה סופו שיתפוצץ במערכה האחרונה.
(באדיבות נטפליקס)
כמו לא מעט סדרות נטפליקס גם "זה מה שחסר לי עכשיו" (I'm not OK with this) נראית כמו שעטנז של דברים שכבר עבדו בעבר. הפעם זה מעוגן בקרדיטים: זו הפעם השנייה שהבמאי הבריטי, ג'ונתן אנטוויסל, עושה אדפטציה לקומיקס של צ'רלס פורסמן.
הפעם הראשונה הייתה בשנה שעברה עם דרמת הנעורים "סוף הפאקינג עולם". את הרעיון קיבל אנטסוויל לאחר שמצא בפח אשפה את חוברת הקומיקס של פורסמן עם אותו השם. שיתוף הפעולה הנוכחי שלהם הלך הרבה יותר בקלות, ואת נקודות הדימיון בין שתי הסדרות לא תוכלו להחמיץ: החל מהשפה הוויזואלית, דרך הווייס אובר של הדמויות הראשיות שלא פעם מנוגד למה שהן מבטאות כלפי חוץ, הגעש ההורמונלי של הנעורים שחותר תחת דרמה קומית אפלולית, ועד לפרקים הקצרים בני ה-20 דקות, שהן כמו משקה צונן ומרענן במדבר ה-50 דקות לפרק המכונה נטפליקס.
לסידני (סופיה ליליס, "זה"), שזועמת את דרכה במורד גיל הנעורים, יש ברוך השם לא מעט אתגרים להתמודד איתם. אבא שלה התאבד לא מזמן במרתף הבית, היא לא מפסיקה לריב עם אמא שלה (קתלין רוז פרקינס, "אפיזודס"), שנאבקת לשמור על המשפחה מעל קו המים, היא ננטשת על ידי החברה הכי טובה שלה, דינה (סופיה בראיינט) לטובת בחור חדש ואם זה לא מספיק יש לה פצעי בגרות על הירכיים שהיא לא מפסיקה להתעסק איתם. למזלה חוקי הפורמט מחייבים גם בחור ברקע, ואכן סיד מפתחת קשר עם השכן האאוטסיידר שלה, סטן. יחד הם חוקרים את הכוח העל טבעי שהולך ותופס תאוצה ומקשיבים לשירים מהאייטיז. אוקי.
אין ספק שליליס עושה עבודה נהדרת כעוגן של "זה מה שחסר לי עכשיו". היא מכוילת על המינון המדויק של כל מה שהופך את שנות העשרה לבלתי נסבלות וקסומות בו זמנית. אלא שעד כמה שנעים לצפות בה מגלמת את סיד, הסדרה עצמה, שמכילה את כל רשימת הקניות האופיינית לסדרות מהז'אנר, כולל קריצות לסרטים של ג'ון יוז, "אלו הם חיי" ושאר אבות מזון אמריקנים, לא מצליחה לאסוף את עצמה מבחינה עלילתית. במשך לפחות שלושה פרקים הנרטיב חוזר על עצמו באופן זה או אחר, וכצופה אי אפשר שלא לתהות – מתי מתחיל לקרות משהו עם הכוחות האלה? כשזה קורה זה מעט מידי ומאוחר מידי. נשאר רק לקוות ש"זה מה שחסר לי עכשיו" לא תזדקק לשלוש מערכות בחירות כדי להגיד את מה שיש לה לומר.
