אין זה מפתיע שסרטו הבא של טרנס מאליק כבר יתמקד ישירות בחיי ישו. אחרי הכל, סרטו החדש, "חיים נסתרים" (A Hidden Life) עוסק בקדוש מעונה, איכר אוסטרי שהוכרז ככזה על ידי הכנסייה הקתולית בשנת 2007. מעין הכנה לסרט העתידי, שמין הסתם יסכם את עניינו של מאליק במחוזות של דת ורוחניות.
השילוב של קול פנימי, ג'אמפ-קאטים, צילום בעדשה רחבה, ותנועות של שחקנים על רקע נופים רחבי ידיים כבר הפך לסימן ההיכר של מאליק. סרטיו הם פחות מונעי עלילה ויותר ביטוי של תחושות ושאיפה אל הנשגב. זהו קולנוע מהורהר, פילוסופי, טרנסנדנטי שמבטא את יופיו של הטבע, ומתרחש בטריטוריה שהיא יותר מיתית מאשר היסטורית. סרטיו הראשונים, "שביל הזעם" (1973) ו"ימים ברקיע" (1978), נדרשו לקריינות באופן מהפכני למדיי בקולנוע האמריקני, ועיצבו נרטיב שחתר אל המופשט יותר מאשר אל הממשי.
ההפוגה בת שני העשורים שנטל מאליק עד שצילם את סרטו הבא, "הקו האדום" (1998), סרט שהתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה, הפכה אותו לאחת הדמויות האניגמטיות והמיתיות של הקולנוע האמריקני. לכך גם נוספה העובדה שהוא לא נוהג להתראיין או להצטלם. סרטו הסמי-אוטוביוגרפי, "עץ החיים" (2011), זיכה אותו בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ונדמה היה כפריצה של סכר יצירתי. בעקבותיו הוא ביים שורה של סרטים ששמרו על סגנונו הנ"ל ("אל הפלא", "אביר הגביעים"), אך התרחשו בסביבה עכשווית, ועלילותיהם נטולות התסריט נדמו כמשלים תיאולוגיים מודרניים.
"חיים נסתרים" כבר אינו עוד בגדר משל. זהו סיפורו של פרנץ יגרסטטר (בגילומו של אוגוסט דיהל), איכר אוסטרי שבזמן מלחמת העולם השנייה סירב מטעמים מצפוניים להתגייס, ואף התייצב בגלוי כנגד הנאצים. הוא נכלא ונשפט, והוצא להורג בגיליוטינה בשנת 1943. בשנת 2007 הכריז עליו האפיפיור בנדיקטוס ה-16 כקדוש. הסרט, שהוא אולי יצירתו הקונבנציונלית ביותר של מאליק מאז "עץ החיים", עוקב אחר חייהם הפשוטים והמאושרים של פרנץ ואשתו, פאני (ולרי פכנר), בכפר הפסטורלי רדגונד – זה, אגב, היה שמו של הסרט במקור – ואחר האופן שבו המלחמה מפרה את השלווה דרך גילויי הפשיזם והלאומניות הגואה.
מכאן עוקב מאליק, בעיקר דרך קריינות המבוססת על חליפת מכתבים בין פרנץ ופאני, אחר לבטיו המוסריים של פרנץ ותהיותיו הפוליטיות והדתיות. הוא שואל בקול פנימי מה קרה למדינה האהובה שלו, ומדוע האל מביא את כל הרוע הזה, של המלחמה, על העולם. עם זאת, תהא זו טעות לקרוא את "חיים נסתרים" כסרט על סרבנות ועל סירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון. ברוח כמה מסרטיו של אינגמר ברגמן (במיוחד "אור חורף" מ-1963), זהו סרט על אדם מאמין התוהה מדוע אלוהים נטש אותו, וכיצד הוא יכול להופיע בהוד הטבע אך גם באכזריות המלחמה.
מתבקש להשוות בין סרט זה ובין "הסרבן" של מל גיבסון מ-2016, שמצפונו של גיבורו הפטריוט והדתי, מעין ישו בן זמננו, אוסר עליו לירות ולו ירייה אחת, אך יחד עם זאת הוא משרת כחובש במלחמת העולם השנייה, ומציל את חיי חבריו, תחת אש, בקרב על אוקינאווה. אלא שבעוד גיבסון נדרש אל דמותו הישועית של סרבן הלחימה כדי לעצב את דיוקנו של מאמין הרואי – מאליק עוסק בסוגיה אוניברסלית של אמונה תחת ספק. הדימוי המרכזי של הסרט, לפחות בחלקו הראשון, הוא של אדם וחווה הקוצרים את שדותיהם בגן עדן. זהו דימוי מוכר מסרטו הקלאסי של מאליק, "ימים ברקיע", ובעקבותיו אכן יבוא גם הסיפור התנכ"י של הגירוש.
בעוד פרנץ נאסר ומעונה משום שסירב להישבע אמונים להיטלר – הסרט, אגב, נפתח בתמונות מתוך סרט התעמולה "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, שמתאר את הגעתו של הפיהרר לוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ב-1934, משל היה אל היורד משמים – אשתו, פאני, מוצאת עצמה מנודה ומוחרמת בקרב הקהילה הכפרית הקטנה. היטלר, לפחות על פי ההקשר בו הוא מוצג בסרט, הוא האנטי-כריסט. אין זה מקרה, לפיכך, שפס-הקול (את המוזיקה כתב ג'יימס ניוטון האוורד) מתמלא לפתע בצלילים נשגבים מתוך מתיאוס פסיון של באך. זהו, אכן, סיפור הויה דולורוזה וצליבתו של ישו מודרני.
"חיים נסתרים" מספק דיון אוניברסלי על טוב מול רוע אנושי. העימות בין היחיד והמדינה, בין מוסר ואחריות של הפרט ובין מנגנון הדיכוי הפשיסטי – נדחק הצדה לטובת ההתכנסות הפנימית של גיבורו הרואה עצמו קורבן של הסמכות האלוהית שנטשה אותו. שמו של הסרט לקוח מהרומן "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט שראה אור במחצית השנייה של המאה ה-19, ומתייחס לטוב שהרעיפו על העולם אותם אלה שחיו חיים נסתרים ושגם במותם נותרו אלמוניים למדיי.
יש הרבה יופי ב"חיים נסתרים", כמו גם הופעת אורח מרגשת של ברונו גנץ המנוח כשופט צבאי המנסה להבין את מניעיו של יגרשטטר לפני שהוא גוזר עליו דין מוות. אבל זהו גם סרט תובעני, שנמשך כמעט שלוש שעות שבמהלכן אנו מאזינים בעיקר לקולה הפנימי של דמות לא מעניינת במיוחד. בית הקולנוע אצל מאליק כבר מזמן הפך להיות סוג של כנסיה, ולהבדיל מברגמן או קרל תאודור דרייר הדני – סרטו הנוכחי אינו נדרש אל הדת כדי להעלות רצף של ספקות אקזיסטנציאליסטיים, אלא הוא יצירה דתית מופנמת בפני עצמה. הקוסמי והרוחני הם חומרי הגלם של מאליק.
"חיים נסתרים" הוא סרטו הקומוניקטיבי ביותר של מאליק מאז "עץ החיים". יהיו לא מעטים שיחוו אותו כיצירה נפוחה, מלאה בהכרת ערך עצמה ולוקה ברצינות יתר של פילוסוף דתי. האמת, זה בדיוק מה שהסרט הוא. אבל יחד עם זאת, זהו סרט שמוכיח לנו שקולנוע הוא גם חוויה אינטרוספקטיבית, מהורהרת, כזו שמונעת על ידי דימוי ולא רק סיפור, וכן – גם מקום התכנסות דתית שבו מאליק לוחש באוזנינו את דבר יופיו של הטבע האלוהי ובה בעת מבקש מאיתנו לתהות על משמעות קיומו של הרוע. לא לציניקנים.
