בימים אלה רואה אור ספר מפתיע - "אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות", שמכנס לראשונה את כל כתיבתה של יונה וולך לתיאטרון, ושכולל 367 עמודי פרוזה של המשוררת שלא פורסמו מעולם. במרכז הספר, שמתפרסם בהוצאת "הבה לאור" ובעריכת עודד כרמלי ושני פוקר, עומדת טרילוגיית המחזות "אנדרטה של צרעת", שוולך כתבה בין השנים 1967 ל-1971. הטרילוגיה האוטוביוגרפית מגוללת את מערכת היחסים הסוערת, היצרית והיצירתית, שהייתה למשוררת עם מי שהיה ארוסה בגיל 21, טדיאוש ס' (שם בדוי). להלן טעימה ראשונה מתוך המחזה הראשון.
"את לא יכולה להאשים את עצמך. את היית ילדה"
הסצנה הקומית-טרגית הבאה לקוחה מהמחזה הראשון בטרילוגיה, שנכתב ב-1967 ומספר את סיפור היכרותם של בני הזוג יונה וולך וטדיאוש ס' שנתיים קודם לכן. היום היינו קוראים למערכת היחסים הנחשפת במחזה "מתעללת". ס' הכה את וולך, כלא אותה בחדרה ובודד אותה מחוג חבריה.
לפי כרמלי, "הם היו שני צעירים אבודים, פרועים ומשתמטים, בישראל שמרנית, קטנה וחרדה. וולך (במחזה 'חני') הייתה בת 21 וטדיאוש ('קוסטה') בן 20 בלבד. ממנו ציפו שיהיה 'מופת לבני דורו', דרשו שיהיה גאון. ממנה ציפו להיות מורה או פקידה, והעיקר: אימא. הם מתמרדים בייעודם: הוא בגניבה והיא בחלום, ושניהם יחד בספרות, בחשיש, במין".
בסצנה הבאה, קוסטה מנסה להוכיח לחני שנאנסה, שלא רצתה את הנערים ששכבה איתם. כשהיא מחזירה את השאלה לקוסטה, הוא עונה חלושות: "אני גם בקושי עשיתי בשביל עצמי. תמיד רצו ממני". שנים רבות אחר כך, יונה וולך תשתמש במשפט הזה כדי לכתוב את אחד משיריה היפים ביותר, "לא להתנהג כמו חֵלק". השיר, שיראה אור כשבוע לאחר מותה ב-1985, יסתיים בשורות: "אֲדָמָה בְּעוּלָה / אַבָּא וְאִמָּא וְיַלְדָּם טָלֶה / אח"כ גָּדֵל וְכִבְשָׂה / הָה הָה הָ / תָּמִיד עָשִׂיתִי מַה שֶּׁרָצוּ מִמֶּנִּי / תָּמִיד הָיִיתִי שַׁיֶּכֶת / רְכוּשׁ קָטָן / תָּמִיד הָיִיתִי עֵץ / שֶׁמִּישֶׁהוּ חוֹסֶה בְּצִלּוֹ / נוֹתֵן מִפִּרְיוֹ / דַּי".
***
הוא: איך הייתה הפעם הראשונה?
היא: אני לא זוכרת.
הוא: את רוצה להגיד לי שאת לא זוכרת איך הייתה הפעם הראשונה?
היא: לא. היו לי שניים. אני לא זוכרת.
הוא: גם את לא זוכרת משהו. איך את יכולה לא לזכור? את מצחיקה. כל בחורה זוכרת את הפעם הראשונה. כל בחור. אומרים שאת הפעם הראשונה לא שוכחים.
היא: אני לא זוכרת. באמת. היו לי שניים, אחד אהבתי והאחר לא.
הוא: נכנסת להרגל.
היא: נכנסתי להרגל, כן.
הוא: איך זה היה, את מי אהבת, את שניהם?
היא: לא. אחד אהבתי, את השני לא.
הוא: מה קרה, אנסו אותך?
היא: לא. כשהייתי קטנה מישהו ניסה לאנוס אותי בשדה, אבל ברחתי.
הוא: איך זה יכול להיות. נוסף לכול, בחורה שלא זוכרת את הפעם הראשונה.
היא: לא יודעת. לא זוכרת.
הוא: לא כאב לך? הרי זה כואב.
היא: בהתחלה, כשהיינו מתמזמזים והוא לא ממש נכנס. על יד. זה כאב. כאב מתוק.
הוא: ואיתו שכבת בפעם הראשונה בלי להרגיש?
היא: לא. מה זה לשכב בלי להרגיש, איך יכול להיות דבר כזה...
הוא: לא שכבת בלי להרגיש? הרי בכלל לא היית גומרת.
היא: נכון. שכבתי סתם. אבל אז...
הוא: ואיתו שכבת בלי להרגיש?
היא: לא, אותו אהבתי ואחר כך הוא נעלם.
הוא: הוא לא אהב אותך? למה, מה עשית לו?
היא: נשבר לי הלב. הכאב הזה, הייתי עם כאב כזה.
הוא: אז הוא לא שכב איתך.
היא: כן, יכול להיות שלא.
הוא: אז מי כן, השני?
היא: לא זוכרת מה היה אחרי זה.
הוא: השני?
היא: השני היה חבר. פעם אחת נמשכתי אליו רק. לא היה בו דבר כזה. התנועה משהו. גם היה כבד מדי. שמן קצת.
הוא: וכשנמשכת אליו אז פעם אחת, אולי אז?
היא: לא זוכרת. בכלל שכחתי, לא היה מעניין.
הוא: למה זה שאהבת עזב אותך?
היא: כתבתי את השם שלי, חני מולוי, עם השם משפחה שלו. כשבאתי לחפש אותו, אחיו אמר לי שהוא התבייש, שהוא ילד קטן. הלב שלי היה שבור. שכבתי על הדשא. לא יכולתי לזוז.
הוא: אז אולי כשכתבת את השם שלו עם שלך...
היא: לא, לא שכבנו.
הוא: אז זה השני.
היא: אני לא זוכרת את הפעם הראשונה.
הוא: מה הייתם עושים?
היא: הייתי עושה לו בידיים, זה היה מגעיל באמת.
הוא: למה עשית?
(היא משפשפת את הראש, הרקה, בידה)
הוא: כואב לך הראש?
היא: לא (כאובה, מנסה להיזכר, מרוכזת)
הוא: רק עשית לו ביד? איך התחלתם לשכב?
היא: אני לא זוכרת.
הוא: לא אהבת אותו, לא היית שוכבת סתם.
היא: הוא פעם שאל אותי.
הוא: (משועשע) אם את זוכרת את הפעם הראשונה?
היא: כן.
הוא: מה אמרת?
היא: שלא.
הוא: (צוחק) מה הוא אמר?
היא: את זוכרת את הפעם הראשונה?
הוא: (צוחק למישבתו) מה אמרת?
היא: שלא.
הוא: איתי את זוכרת.
היא: (מחייכת) כן.
הוא: מה הוא אמר?
היא: את זוכרת שהיה הרבה דם?
הוא: מה אמרת?
היא: (באי נעימות) כן. חשבתי שזה וסת.
הוא: חשבת שזה וסת.
היא: כן. היה לי כאב ראש איום.
הוא: אז?
היא: כן, משהו איום.
הוא: (בהברקה) הוא אנס אותך.
היא: אני...
הוא: הוא אנס אותך המנוול הזה.
(היא מסתכלת)
הוא: הוא היה יותר גדול ממך?
היא: כן, בשנתיים אולי.
הוא: נו טוב. זה הכול ברור. הוא אנס אותך. ככה.
היא: אני רציתי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא מצא חן בעיניי. הוא חזר מהצבא והיה רזה כזה. הפעם הראשונה שהוא היה יפה בעיניי, ואני הייתי לבד עם חברה וברחתי, התביישתי, הוא כל הזמן כתב מהצבא שהוא רוצה להתחתן איתי. התביישתי, והוא בא ממול ורצה לדבר איתי, ולגוע בי, הרגשתי.
התביישתי נורא ורצתי הביתה, והוא בא, ואני חיכיתי לו, לבשתי מן חלוק כזה. חורף קצת.
הוא: חיכית לו לבושה בחלוק. רצית.
היא: לא חשבתי רחוק.
הוא: בחור משעמם.
היא: כן. יפיוף כזה. כולם רצו אותו אני לא.
הוא: כן?
היא: רצו שנתחתן.
הוא: ירד הרבה דם?
היא: לא הפסיק. כנראה כמה ימים.
הוא: חלית מזה. אני אוהב אותך.
היא: מה?
הוא: את מסוג הבחורות שכשאומרים להן אני אוהב אותך את שואלת מה?
(היא מסתכלת)
הוא: יש לך כל הזמן כאבי ראש מתי שאת שוכבת.
היא: לא היו.
הוא: כי זה היה סתם, כשיש לזה משמעות –
היא: לא חשבתי על עצמי, עשיתי טובה –
הוא: מנוול טיפש. לא רומנטי –
היא: הוא הושיב אותי עליו.
הוא: פוזות, בחור שמחפש פוזות.
היא: אני...
הוא: הייתי הורג אותו.
היא: אני...
הוא: הוא ליקק, מצץ, עשה משהו?
היא: אמרתי לו על השני.
הוא: ככה זה. ואחר כך?
היא: אני לא זוכרת.
הוא: לא פלא. לא דיברתם על זה אף פעם? איזה קשר הדוק. בלי לדבר, בלי מתנות, בלי חושנות, בלי כאב.
היא: אין מה לזכור, שאלתי אותו פעם והוא אומר שזה היה אז והפלות, סתם כאב ראש.
הוא: בדיוק מה שזה, כאב ראש. (קופץ) הפלות? כמה?
היא: כמה.
הוא: מה זה? ככה שמרו עליך?
היא: מי שישמור.
הוא: את לא יכולה להאשים את עצמך, את היית ילדה.
היא: הולידו אותי עם בטן וילדים. איזה ילדה, לא הייתי ילדה.
הוא: את עושה בשביל עצמך. את מזדיינת בשביל עצמך לא בשביל אף אחד, ולא מתי שהוא רוצה להכניס אותך להיריון.
היא: איזה היריון, גם לא נראה ככה. איך אצלך?
הוא: אני גם בקושי עשיתי בשביל עצמי. תמיד רצו ממני.
היא: אנסו אותך?
הוא: אפשר להגיד, כן.
היא: מי?
הוא: אישה מבוגרת עם ילדים. הייתי בא כשהילדים לא היו. פחדתי פחד מוות. מבעלה. הייתי בא לעזור לה להאכיל את הילדים, לא, את החתולים. היו לה איזה מאה חתולים. בסוף הפסקתי לבוא מרוב פחד. כל פעם זה נעשה גרוע יותר. חשבתי שאני מוכרח.
(הוא מתקרב אליה)
הוא: כמה היו לך מאז?
היא: אולי שישים.
הוא: (ניבהל צורח, תופס אותה בחזה)
אני תמים. כשאני נוגע בך אני חושב שאני הראשון.
היא: בעניין הזה גם לי אין כל כך זיכרון. איזה ערפל, טשטוש.
הוא: את זוכרת איך קוראים לכולם?
היא: כן.
הוא: זה יפה מאוד שאת זוכרת איך קוראים להם. משנינו לא נחסך.
היא: (בוכה קצת.)
הוא: (מנחם אותה) תמיד יהיה לך אצלי בית.
"אנדרטה של צרעת - כל המחזות" מאת יונה וולך זמין לרכישה באתר ההוצאה "הבה לאור"
