בואו נודה בכך: חלקנו מרוצים מתוצאות משאל העם שנערך בשווייץ, המגלות כי רוב המצביעים תומכים בחוק שיאסור לבישת בורקה בפומבי ברחבי המדינה. מדובר באלה מאיתנו שנרתעים ממאפיינים של האסלאם שנדמים לנו כקיצוניים, או נרתעים מעקרונות האסלאם בכלל. אבל בואו ננסה לרגע להגביה ראות מעל שווייץ, ולהתבונן בסוגיה במבט רחב יותר, שעוסק בזכויות של יחידים ושל קהילות. אולי כך נגלה שאיסור על לבישת בורקה היום, יכול במובנים מסוימים להוביל לאיסור ברית מילה או שחיטה כשרה מחר. זהו בדיוק המבט שוועידת רבני אירופה אימצה, כשפרסמה הודעת התנגדות להחלטה החדשה שהתקבלה בשווייץ. מבחינת הועידה, והם צודקים בכך במידה רבה, יש להתמקד בשיח הכללי יותר, העוסק בזכותן של קהילות דתיות לקיים את מנהגיהן.
לכאורה, האיסור לעטות בורקה פוגע באחת מהזכויות הבסיסיות ביותר, לחופש דת, שתופסת מקום של כבוד מאז ימי הפילוסוף ג'ון לוק ואף לפניו. האם הפרה של הזכות הזו, שקדושה לדמוקרטיה הליברלית ממש כמו שמצוות הדת קדושות לאסלאם, אינה מהווה עוולה? האם החלטתו של עם השווייצרי להפר את זכותו של מיעוט לקיים את מנהגי דתו, היא לא פשוט ביטוי טהור ומזוקק של עריצות הרוב? זה מורכב. כמה מן ההוגים הגדולים ביותר שעסקו בזכויות אדם, בתקופה שבהם משטרים ועמים החלו לכבד אותן בפועל, הכירו בכך שיש מצבים שבהן הפרת זכויות היא צעד לגיטימי. למשל, כאשר מימוש זכויות של האחד עלולות לפגוע באחר. במקרה כזה, מערכות המשפט והחקיקה אמורות לנסות למצוא דרך להכריע בין הזכויות השונות. אבל איזו זכות בדיוק מפרה לבישת בורקה, אם בכלל?
ראשית, מעולם לא הוכח שלבישת בורקה מהווה סיכון כלשהו לשלום הציבור. ושנית, גם אם הבורקה קשורה בעינינו למאפיינים דתיים קיצוניים, מוטב שנתמקד בעקרונות הקיצוניים עצמם ולא במנהגי הלבוש שנובעים מהם, אפילו אם הוא נתפסים כביטוי של הקיצוניות הזו. מעבר לכך, כשאנו דנים בזכויות יש להתחשב לא רק בזכויות היחיד, אלא גם בזכותן של קהילות וקבוצות לקיים את עצמן ואת מנהגיהן. "התפיסה הקהילתנית" שניסחו הוגים הוגים כמו צ'ארלס טיילור, אליסדייר מקינטייר ומייקל סנדל מבקשת לטעון שלצד זכויות שונות השמורות לאינדיבידואלים, ניתן לדבר גם על זכויות לקהילות, שיחזקו ויבטיחו את הישרדותן.
אז מה מצדיק הגבלה של פריטי לבוש בעלי מאפיינים דתיים, כשלא מוכחת סכנה וכשהמאמינים לובשים אותם מתוך רצון חופשי? בתור התחלה, יש שיטענו שהרצון החופשי כאן נתון בסימן שאלה. ולא, הכוונה אינה לסימן השאלה הפילוסופי שעומד מעל הרצון החופשי של כולנו, אלא לדבר אחר לגמרי: ייתכן מאוד שבמקרים רבים הקהילה הדתית כופה את הבורקה על הנשים, והמדינה בעצם משחררת אותן מהכפייה הזו. אפשר לכאורה להידרש כאן לטיעון דומה לזה שבו נעשה שימוש כנגד "טיפולי המרה": הרי ברור שכפיית טיפולי המרה מהווה הפרה של זכות, אבל אם בא אדם ומבחירה חופשית מבקש "טיפול" לנטייתו המינית - גם אם אנחנו מאמינים שזה חסר כל תועלת - למה הדבר מהווה בעיה? לכאורה, אנחנו אמורים לאפשר לאדם הזה לממש את רצונו, ואפילו לתת לו את הכלים לכך. אלא שניתן לטעון שבסביבה שבה נטיות מיניות מסוימות עדיין נתפסות כלא לגיטימיות ואף כחטא, ו"טיפולי ההמרה" מנסים "לתקן" אותן כחלק מאג'נדה, מדובר בכלי כוחני שעלול להזיק לאנשים במצוקה. אפשר להמשיל את זה לסכין מטבח. אין איתו בעיה כשלעצמו, אבל בהקשר מסוים הוא עלול להיות קטלני. לכן, למשל, אסור לעלות איתו למטוס.
אם זו אכן הייתה הסיבה, הגנה על נשים מוסלמיות מהכפייה הקהילתית, ייתכן שהיה ניתן להצדיק את ההחלטה. אלא שבמקרה הקונקרטי שלנו יש רושם שהסיפור שונה לגמרי. ממש כמו שבשנת 1892 שווייץ אסרה על שחיטה כשרה כדי לצמצם את הגירת יהודי ברית המועצות לשטחה, נדמה שגם היום הסיבות העגומות אינן מוסריות כי אם פרגמטיות, ועיקרן מניעת הגירה מוסלמית לשטחה של המדינה. גם אם שוויץ רשאית להשפיע על ממדי ואופי ההגירה לשטחה (ואפילו יכולה לנמק זאת בזכויותיה הקהילתיות ובהגנה על צביונה) השימוש בהגבלת חופש הדת כדי לעשות זאת הוא בעייתי ויכול להוות מדרון חלקלק. הפרה של זכות ספציפית אמורה להציב תמרור בפני אזרחים, ועליו כתוב "כאן מפרים זכויות".
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
