לג'יי קיי רולינג יש נטייה להסתבך. כשהיא לא כותבת ספרים שהופכים לרבי מכר חסרי תקדים, מעצבים מחדש את התרבות הפופולרית וגורמים לאינספור ילדים לצייר לעצמם צלקות על המצח, היא מרבה לצייץ בטוויטר - ולא תמיד זה עולה יפה. בסבב הנוכחי היא הסתבכה עם הקהילה הטרנסית, בשורת ציוצים שזכו לתמיכתם של מיליוני גולשים, אבל סומנו כלהט"בופוביים על ידי אחרים. המעריצים המושבעים של הארי פוטר, בכל אופן, לא ממש מתרגשים. הם כבר מכירים את האמא של הקוסם הכי מפורסם בעולם, ורגילים שהיא עושה לו בושות בפרהסיה.
בסוגיה הבוערת הזו נפתחה השיחה עם שיר ראובן ודור סער-מן, המגישים של "ההסכת שאין לומר את שמו", שמשודר מזה כמה שבועות בכאן (פרק חדש עולה באתר מדי יום רביעי). מהרגע שהנושא עלה, התפתחה שיחה קולחת, שעסקה בהרחבה אף במיניותן (או בהיעדר המיניות) של הדמויות השונות בסדרת הספרים, בפוליטיקת הזהויות של הוגוורטס, ביחסים הטעונים של רולינג עם מעריציה - וכל זה בתשובה לשאלה אחת. ככה זה כששני המרואיינים ניחנים ביכולת מרשימה לגבש עמדה מוצקה, לנסח אותה ברהיטות-שיא ולהתנצח זה עם זה באופן הידידותי - והמלומד - ביותר שיש.
אז, למה דווקא הארי פוטר?
שיר: "אישית, זה ספר שאני תמיד חוזרת אליו, ברמה שאם קורה לי משהו קשה בחיים, ואני מרגישה שאני לא יודעת מי אני - אני צופה בסרטים או קוראת 'הארי פוטר' ומרגישה שזה מסדר לי דברים, כי זה מאוד מתעסק בטוב ורע ובזהות. אני לא קוראת רק את ההתחלה, אלא תמיד כמה ספרים פנימה, ובכל פעם מוצאת שם משהו אחר. זו יצירה מרובדת. קראתי את זה לראשונה כילדה, ושמתי לב שיש המון רבדים שעובדים גם כשאני מבוגרת. עניין אותי לעשות את ההשוואה המאוד ספציפית הזו. ואני חושבת שגם אני וגם דור בעצם גדלנו עליו. הסתכלנו על הארי תמיד כאל שווה - כשהיינו ילדים, גם הוא היה ילד".
דור: "אני רוצה לחזק את שיר ולהגיד שקודם כל, אלה חד משמעית הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי ומהיחידים שאני חוזר אליהם. הבנתי עד כמה זה רלוונטי לי כמבוגר בעיקר עכשיו, תוך כדי תנועה. כשאני חוזר לזה בגלל ההסכת, אני עוד יותר מבין למה זה טוב. כבר מהספר הראשון - שהוא לא מפותח, רולינג השתפרה בכתיבה שלה מאז - זה מדהים וכתוב מעולה".
כמו האמרה המפורסמת של הרקליטוס - שאדם לא יכול לטבול באותו הנהר פעמיים, כיוון שגם הנהר משתנה ללא הרף אבל גם האדם - ככה אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו חדר סודות. הספרים אומנם נשארו אותו הדבר, אות לאות ותו לתו, אבל הקוראים - וכל העולם איתם - השתנו כהוגן מאז ש"הארי פוטר ואבן החכמים" ראה אור לראשונה בסוף שנות ה-90. אם פעם המיניות של דמבלדור לא עניינה איש, במהלך השנים שחלפו היא הפכה - בין היתר בעידודה של רולינג עצמה - לשיחת היום ברשתות. הקוראים שהתרגשו לגלות יחד עם הארי את הקסם בעולם, וחלמו לרקוח יום אחד שיקויים בעצמם, כבר ממש לא תמימים.
בכל אחד מפרקי ההסכת (החלופה העברית לפודקאסט, למי שפספס), המגישים עורכים קריאה צמודה במספר פרקים מהספר, ומנתחים אותם לעומק. אפשר לסמוך עליהם שיובילו את המאזין למחוזות מפתיעים: הגובלינים בבנק? מקורם בסטריאוטיפ אנטישמי. ההגיגית? הייתה יכולה לשנות מהיסוד טיפולים פסיכולוגיים. מצנפת המיון? לראובן היא מזכירה את הבחינה הפסיכוטכנית של צה"ל ולסער-מן דווקא את הרמב"ם. בשל רמת השיח, ולמרות הטון הקליל, סביר להניח שההסכת יעניין אתכם הרבה יותר מאשר את הילדים שלכם (אף שראובן מודיעה שיש לה שכן מעריץ בן שבע, שמאזין באדיקות ואף מותיר לה מכתבים עם שאילתות).
להסכת נלווית גם קבוצת פייסבוק שוקקת - "הקבוצה שאין לומר את שמה", והשניים מעידים שמאכלסים אותה בעיקר צעירים בני דורם, בני 20 עד 40. ייתכן שתופתעו, אבל רבים מהם אנשים מאמינים. "יש לדתיים איזה עניין עם הארי פוטר, יש גם קבוצות פייסבוק מיוחדות של דתיים והארי פוטר", סער-מן מסביר. ראובן סבורה שאין סתירה של ממש בין העולם הבדיוני של רולינג לבין החיים המסורתיים. "היהדות באופן כללי נוטה להתמודד עם דברים שהיא לא אוהבת בכך שהיא מתעלמת מהם. היתרון של 'הארי פוטר' זה שמדובר בספר נעורים שהוא נקי כמעט לגמרי ממיניות. יש נשיקה או שתיים לאורך הספר וזהו. זו קריאה בטוחה לנער דתי". ויש גם קווי דמיון בין החיים שמתגלים מעבר לרציף תשע ושלושה רבעים, לבין החיים בבית כנסת - "לדוגמה, הם חיים בפנימיות, כמו בישיבה תיכונית או אולפנה", היא אומרת.
דור, אתה בכלל מצאת קשר בין מצפנת המיון לרמב"ם.
"הרמב"ם דיבר על זה שלכל אחד מאיתנו יש טבע אחר, לפי הליחות שיש לנו בגוף. זה רעיון ימי ביניימי שהיה אז מאוד מוכר, אבל הרמב"ם מוסיף משהו יפה - שגם אם יש אנשים שיהיה להם יותר קל לקיים את המצוות, בגלל האופי שלהם - זה לא תירוץ בשביל האחרים לא לקיים. אם יש לך טבע מסוים זה לא מספיק להיכנע לו, במעין דטרמיניזם כזה. ואני חושב שזה מתקשר לחוויה של כמה מהדמויות הראשיות בסדרה. החוויה הזו של מצנפת המיון והשאלה 'מי אני' היא מאוד רלוונטית. בספר הראשון רואים את זה בעיקר אצל הארי, אבל אלה שאלות רלוונטיות גם למאלפוי, לסנייפ ולוולדמורט. הרבה מהספר עוסק לדעתי בבחירה שלנו במסלול כזה או אחר".
שיר, לך הייתה תובנה בלתי צפויה בנוגע לגובלינים.
"אפרופו קריאה בוגרת, קראתי את זה ופתאום הרגשתי כאילו זה מתאר סטריאוטיפ של יהודי. זה שם. כשאתה ילד אתה לא מצליב את ההצלבות האלה, ונראה לי שזה גם בגלל שכילד אתה עדיין לא תופס את עצמך כאחר, את האחרות שלך. ברגע שאתה מזהה את עצמך עם איזשהו אחר, הרבה יותר קל לך לראות את זה בכל מיני מקומות. זה כמו שלא ראיתי סטריאוטיפים מזרחיים. הייתי רואה 'רק בישראל', ולימור הייתה נראית לי מצחיקה כי לא ראיתי שזה סטריאוטיפ. לא ראיתי שזה חלק ממני. אז כן, עכשיו הגובלינים נראו לי כמו הסטריאוטיפ של יהודים. אתה יודע, קטנים, מכוערים, אף ארוך, מתעסקים בבנקאות, כת סגורה, אי אפשר לסמוך עליהם. יש אווירה שהם טובים בבנקאות מרוב שהם רעים".
אגב סטריאוטיפים, הקריאה בסדרת הספרים של רולינג לא מאפשרת לחמוק (למעשה, היא דוחפת את זה עם כפית ישר לתוך הפה) מהאלגוריה הברורה בין האג'נדה האימתנית של לורד וולדמורט ועדת אוכלי המוות שלו לבין משטרים פשיסטיים. בהתאם, הבוצדמים (בתרגומה של גילי בר הלל סמו), כלומר צאצאים של זוגות מעורבים - קוסמים ומוגלגים - נתפסים על ידי הדמויות השמרניות כמשתייכים לגזע נחות. אבל שמאז שהספרים יצאו, אימת הטוטליטריזם שככה מעט בעולם המערבי, ובמקביל פוליטיקת הזהויות התפתחה ושינתה את השיח. היום רבים מעירים על כך שכמעט כל הדמויות בספרי "הארי פוטר" הן לבנות, ומקרב הדמויות הראשיות, יש רוב גברי מובהק. רולינג כתבה נגד הדרה וגזענות, אבל האם חטאה בכך בעצמה?
שיר ראובן מבקשת להסתכל על כל זה בפרספקטיבה הנכונה. "זו הייתה הנאורות של הניינטיז, ואני חושבת שהעולם מאוד השתנה מאז, גם מבחינת מפת ההגירה. היום אנחנו רואים נניח שיש הודים בלונדון, ולקח זמן עד שהדור הזה הוליד ילדים שזיהו את עצמם כאנגלים והשמיעו את קולם - שזה באמת מה שקורה עכשיו עם דור ה-y והמילניאלז", היא אומרת. "אלה תהליכים שהיו צריכים להתבשל ולבעבע. אני מאוד נגד לשפוט את העבר בסטנדרטים המוסריים של ההווה. אף אחד מאיתנו לא ייצא טוב אם עוד שלושים שנה ישפטו אותנו בסטנדרטים של עוד שלושים שנה. אנחנו אומרים בשיחה הזו לפחות מאה דברים שהם לא בסדר שהנכדים שלנו יסמיקו מהם. אז אין מה לשפוט את רולינג על זה בעיניי". סער-מן מסכים: "נגיד את זה ככה: אם אתה שופט, לפחות תהיה מודע לזה שגם אתה לא מחזיק כנראה באמת הכי נאורה אי פעם".
דיברתם בהסכת על זה שהקוסמים מסתירים את היכולות שלהם מהמוגלגים, כדי שלא יטרידו אותם עם שאלות ובקשות. אתם חושבים שהיינו פונים למשרד הקסמים בדרישה שיימצאו תרופה לקורונה?
שיר: "זו שאלה, כי אני לא יודעת אם מתייחסים בסדרת 'הארי פוטר' לריפוי שפעת. בדרך כלל מרפאים ידיים שבורות ודברים כאלה".
דור: "כן, או אף סדוק. אני לא חושב שלקוסמים יש קסם לרפא קורונה לצורך העניין. זה לא בספירות שלהם".
שיר: "חבל שבמקום ללכלך על טרנסיות, רולינג לא מספרת מה קרה עם קוסמים בשפעת הספרדית, למשל. זה היה מעניין".
רולינג סיימה לכתוב את הספרים ממש רגע לפני שהסמאטרפונים כבשו את חיינו. זה שיחק לטובתה?
שיר: "אני לא חושבת. כמו שזה לא מוזר שאין בספרים טלוויזיות, ויש להם רק עיתונים. אז אם היו לנו סמארטפונים ולהם לא, זה היה נותן לזה עוד ממד אסקפיסטי ויותר חמוד בעיניי".
דור: "יש קטע יפה בסוף הספר הראשון, שסנייפ חד חידה, משחק לוגי של איזה שיקוי כדאי לקחת, והרמיוני אומרת משפט נהדר: 'לרוב הקוסמים אין לוגיקה והם לא מבינים לוגיקה'. אני לא יודע אם זה המסר של רולינג או שככה אני בוחר לקרוא את זה, אבל היא כאילו אומרת פה - 'תפתחו את הראש, זה לא עולם שעובד לפי הכללים שאתם מכירים. יש פה היגיון מנחה אחר, ברמה העמוקה. הם לא מבינים מה זה טלפון, הם לא מבינים מה זה כסף. הם לא זקוקים לאותם כללי היגיון בכלל שאנחנו חושבים עליהם".
שיר: "ברגע שיש לך קסם, אין לך סיבה להבין כימיה ופיזיקה".
אתם חושבים שעוד עשרים או שלושים שנה, הספרים עדיין יזכו לאותו מעמד מיתולוגי?
שיר: "חד משמעית. כל דבר שמתעסק בטוב ורע בסופו של דבר נשאר המון זמן".
דור: "כן, אני חושב שזו קלאסיקה שתישאר. אני לא רוצה להגיד שלושת אלפים שנה, אבל לדעתי גם במאה ה-22 ידברו על זה".
