המחצית הראשונה של שנות ה-80 הייתה תקופה מוזרה מאוד בתולדות ארצות הברית, אומה שמאז ומתמיד סבלה מהפרעה קשה של פיצול אישיות. מצד אחד - מלחמה קרה שמגיעה לנקודת רתיחה, ומצד שני - נשיא בשם רונלד רייגן שהגיע מהוליווד כדי להגיד שהכל בסדר. מצד אחד - מהדורות החדשות שמדווחות על המתח הגואה בין ברית המועצות למערב, ומצד שני - טלוויזיה של סיטקומים מטופשים ופנטזיות קולנועיות קסומות של סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס. מצד אחד - חרדה קיומית אמיתית ממתקפה גרעינית, מצד שני - הדחקה נוטפת גבינה מותכת. אל תוך האקלים הזה שוגר בנובמבר 1983 סרט הטלוויזיה "היום שאחרי" (The Day After) כטיל בליסטי בלתי קונבנציונלי משום מקום - הישר למרכז השיח הציבורי. הפיצוץ הבלתי מבוקר שנגרם הוביל לגל הדף עוצמתי בתת המודע הקולקטיבי, ויש הטוענים שתרם תרומה מכרעת להורדת מפלס הלחץ כל הדרך למפגש הפסגה בין רייגן למיכאיל גורבצ'ב שנתיים לאחר מכן.
"היום שאחרי" הוא סרט מדע בדיוני ריאליסטי מדי, שהמחיש לצופיו האמריקנים את תרחיש האימים של מתקפה גרעינית על ארצות הברית. עלילתו מתחוללת בעיירה השלווה לורנס שבמדינת קנזס, על רקע מלחמה גרעינית שפורצת בין נאט"ו לברית המועצות. ההתפתחוית הדרמטיות מובאות מנקודת המבט של תושבי העיירה המנומנמת, שמתעוררים מבולבלים ליום הדין. ככה סתם באמצע החיים מופיעה פתאום פטריית עשן אטומית ברקיע, ובאבחת קרינה אחת מכחידה מיליוני אמריקנים - גברים, נשים וטף. בדרכו המציאותית להחריד, הסרט מתאר את ההתמודדות של הניצולים שירדו מתחת לפני השטח בחיפוש אחר הגנה, וחוזרים לקרקע בוערת ולא יציבה. זאת לא אמריקה שהם הכירו. הם אולי שרדו את הקרינה ונותרו בחיים, אבל איזה חיים אלה כשכולם סביבך סובלים מכוויות על פני העור (ועמוק מתחתיו), וכשכל המערכות הכלכליות והחברתיות קרסו? איך מתחילים מחדש? הצופים המזועזעים הבינו שאולי לא כדאי להגיע למצב הזה.
"היום שאחרי" - טריילר
הסרט "היום שאחרי" עורר בצופים הכרה קודרת בהשלכות הברורות והמיידיות של מלחמה גרעינית על חייהם, בניגוד לדברי ההרגעה שנשיאם הלוחמני הפיץ בנאומיו. אבל מדובר גם בנקודת ציון חסרת תקדים בדברי ימי תעשיית הבידור האמריקנית - אירוע טלוויזיוני של ממש, שהופק בניגוד לכל הסיכויים ובשידורו צפו יותר ממאה מיליון אמריקנים. מדובר בסרט הטלוויזיה הנצפה ביותר בכל הזמנים, שהתקבע במקום השביעי בדירוג הרייטינג דאז, למשדרים שאינם מתחום הספורט. סרט הדוקו Television Event של הבמאי ג'ף דניאלס, שיצא לפני זמן קצר, חוזר אל הסיפור המדהים שמאחורי ההפקה ומגולל את השפעתו של הסרט על החברה האמריקנית של אותם הזמנים, וגם על תעשיית הטלוויזיה ששינתה את פניה והפכה לנועזת יותר - בין השאר בגלל ההימור של ראשי ABC על הפרויקט. תוכן שערורייתי שהרתיע את המפרסמים, אבל הביא לתובנה חדשה: תעוזה, חדשנות ושערורייתיות מוכרות.
"היום שאחרי" נהגה מלכתחילה על ידי ברנדון סטודארד, מראשי רשת ABC. סטודארד היה אמון על סרטי הטלוויזיה שהופקו ושודרו על בסיס שבועי כחלק משגרת לוח השידורים, שכללה דרמות התבגרות, קומדיות רומנטיות ואף סרטים תקופתיים (כמו "ניצחון באנטבה" מ-1976 בכיכובם של קירק דגלאס, ברט לנקסטר, אליזבת טיילור, אנתוני הופקינס וריצ'רד דרייפוס) - יצירות מושקעות באורך מלא שהופקו מלכתחילה למסך הקטן. סטודארד מאס בפס הייצור הזה, והעלה בדעתו תהייה בדיונית לא מקורית או יוצאת דופן במיוחד, אך מאוד אקטואלית לאותה עת: איך תיראה מלחמה גרעינית בארצות הברית. לכאורה רעיון הגיוני על רק האקלים הפוליטי בו רייגן מנפח את החזה האידיאולוגי שלו מול ברית המועצות ונראה נלהב לצעוק "אקשן" וללחוץ על הכפתור. אבל מימוש הרעיון הפשוט הזה על המרקע, משמעותי סדיקת מנגנון ההדחקה של החברה האמריקנית. מנגנון הדחקה שלדעת רבים הטלוויזיה אמורה לשמר, למען שלום בית.
למרות הכל, סטודארד היה נחוש לפוצץ את הבועה לפני בואה של הפצצה, והוציא לדרך את ההפקה היומרנית שהייתה אמורה להיות מוגשת בשני חלקים בני שעתיים. אדוארד היום, שבין השאר עיבד לטלוויזיה את סיפור טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972 לדרמה "21 שעות במינכן", הופקד על התסריט, ואף הציע שם לפרויקט - "דממה בגן עדן". ב-ABC אמרו "תודה רבה", ולקחו את התסריט. בלי השם. סטו סמואלס, סגנו של סטודארד, היה זה שהגה את השם "היום שאחרי", והוא גם זה שפנה לקולנוען המוערך ניקולאס מאייר והציע לו את תפקיד הבמאי. מאייר, שהיה מועמד לאוסקר על עיבוד התסריט לספרו "תמיסת שבעת האחוזים" וזכה להצלחה קופתית עם הסרט השני בסדרת "מסע בין כוכבים" ("זעמו של חאן"), היה ידוע כיוצר מוכשר ונועז, אבל כזה שקשה לשלוט בו. וזה כנראה בדיוק מה שנדרש לסרט טלוויזיה שמתחפש ליצירה קולנועית משמעותית, המכוונת למיליוני צופים - אבל לא לציפיות שלהם.
בדיעבד, ההתעקשות של מאייר לחופש יצירתי ולעצמאות הייתה חיונית ביותר להצלחת ההפקה, תחת העיניים החשדניות של האחראים על התוכן ואנשי הכספים ב-ABC. המטרה המוצהרת הייתה אומנם להמחיש את המציאות הנוראית של מתקפת גרעין, אבל ההוראות מלמעלה לחצו להפחית את רמת הזעזוע. בלי גופות חרוכות, בלי כוויות ופציעות קשות, בלי זעקות שבר ובלי פוליטיקה (וגם בלי תכנים מיניים, כמו סצנה שכללה דיאפרגמה). מילא להבהיל את הצופים, אבל זוועות מדממות מפחידות את המפרסמים ובלי מפרסמים - אין איך להחזיר את ההשקעה בסך שבעה מיליון דולר בפרויקט שהוא הימור מסוכן בהגדרה. מאייר מצדו סירב להתפשר על תחושת הריאליזם של הסרט, והמשיך בשלו. כשהלחץ עליו גבר, הוא איים להתפטר ולקחת איתו את הכוכב שליהק בעצמו להפקה. עם שני האוסקרים שלו, ג'ייסון רוברדס היה השם הגדול ביותר בצוות השחקנים, שכלל גם את ג'ון ליתגו וסטיב גוטנברג הצעירים.
8 צפייה בגלריה
היה ידוע כיוצר מוכשר ונועז, אבל כזה שקשה לשלוט בו. ניקולאס מאייר
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
במקום לפוצץ את הפרויקט השאפתני בעיצומם של הצילומים, העדיפו ב-ABC לנהל מלחמה קרה מול מאייר, לפחות עד לשלב העריכה. ואכן, כשסטו סמואלס, הצ'ילבה העיקרית של הבמאי, צפה בגרסה הראשונית של הסרט, הוא היה המום. לא מהאווירה העגמומית, לא ממראות הזוועה, אפילו לא מהדיאפרגמה. מה שזיעזע את האחראי על ההפקה מטעם הרשת היה ארבע שעות מכבידות, מסורבלות ואיטיות במעטה של אמנותיות. עורך חדש נשכר מטעם ההפקה לקול מחאותיו של מאייר, שפוטר ואז הוחזר כדי לבצע תיקונים משלו ולהשלים את הגרסה האחרונה והמושלמת לקראת שידור. שלום קר הושג בין היוצרים, אבל חזית חדשה בפניהם מול הפוליטיקאים, תומכיהם בימין האמריקני (בראשם הכומר ג'רי פולוול, שקבע שלהציג שואה גרעינית זו נקודת מבט חד צדדית), וכלי התקשורת ששאלו למה ABC עושים את העבודה בשביל המנהיג הסובייטי יורי אנדרופוב.
לצד הביקורת הציבורית, התקיימו הפגנות מול משרדי הרשת וסטודארד אף קיבל איומים על חייו. הלחץ מבחוץ הלך וגבר - וגם מבפנים. המחלקה המסחרית והמשפטית דרשו ממנו לגנוז את הסרט ולבטל את השידור. אבל סטודארד עמד על שלו. "להמחיש איך תראה מלחמה גרעינית בארצות הברית זה לא סוגייה פוליטית", אמר. זה לא שכנע את הפוליטיקאים וגם לא את המנהלים הבכירים, שצפו מהצד ומלמעלה איך ABC מואשמת בבגידה. מילא קמפיין ההכפשה של הרשת, אבל השערוריה הרתיעה כצפוי גם את החברות המסחריות שסירבו לרכוש רצועות פרסום במהלך השידור, למרות מחירי חיסול של 10,000 דולר לספוט בפריים-טיים. איש העסקים אורוויל רדנבאקר ניצל את ההזדמנות כדי לרכוש ספוט זול לפופקורן שלו, אבל לא כך עושים כסף בטלוויזיה. על רקע כל אלה, הוחלט לוותר על הרעיון הראשוני לפצל את השידור לשני חלקים נפרדים, ולהסתפק בשידור של הסרט כולו לאורך שלוש שעות בערב אחד ביום ראשון ה-20 בנובמבר 1983.
8 צפייה בגלריה
ניצל את ההזדמנות כדי לרכוש ספוט זול לפופקורן שלו. אורוויל רדנבאקר
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
אחרי שהובהר לכולם ש"היום שאחרי" ישודר - יהיה אשר יהיה ולא משנה מה יקרה ביום שאחרי - הפוליטיקאים, התקשורת וגם מערכת החינוך החלו בהיערכות לקראת האירוע הטלוויזיוני שהפך לשיחת היום. אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית פרסמה אזהרת צפייה לילדים ובני נוער. "הסרט הזה חודר מבעד למנגנון ההגנה הטבעי שלנו, ההדחקה, ואחרי שאנחנו מאבדים זאת, אנחנו לחוצים, מודאגים ומוטרדים באופן זמני", הסביר ד"ר פרד גוטליב לקראת השידור. אבל לא רק הילדים קיבלו אזהרה, גם הנשיא רייגן עצמו נכנס לכוננות. וכך, ימים ספורים לפני מועד השידור התקבלה בקשה במשרדי ABC לשלוח לבית הלבן עותק של הסרט. רונלד וננסי רייגן צפו במעונם בקמפ דיוויד ועל פי אחד מעוזריו של הנשיא - הם הזדעזעו. "זה היה ריאליסטי מדי בשבילכם", מעיד מארק ויינברג בדוקו Television Event, ואילו קנת אדלמן, ששימש כעוזרו של רייגן, סיפר כי הוא היה מוטרד מאוד בנוגע לתגובת הקהל.
ואכן, על פי אדלמן, מיד אחרי הצפייה כינס רייגן את ראשי מערכת הביטחון האמריקנית בבית הלבן כדי להיערך מראש לשידור, להפיץ מסרים שיפחיתו את הנזק התודעתי לקראתו. נציגי ממשל התראיינו לעיתונות בניסיון להפריך את המציאות המתוארת בסרט, ונייר עמדה רשמי שמפרט את מדיניות הגרעין האמריקנית פורסם בהוראת רייגן. אבל קרב המאסף היחצני הזה לא הספיק לנשיא ויומיים לפני השידור הגיעה דרישה רשמית מצד הבית הלבן לבצע עריכות ותיקונים ספציפיים בסרט. סטודארד אמר בתגובה: "לכו תזדיינו, אנחנו לא נוגעים בסרט". ואכן, אחרי כל המערבולת התקשורתית והשערוריה הפומבית הגיעה עת השידור ב-20 בנובמבר, ובניגוד לכל הציפיות חזו בו לא פחות ממאה מיליון איש בו זמנית. רבים מהם מצאו עצמם דומעים ושבורי לב כשצפו בדמויות, אזרחים פשוטים מקנזס שמידווסט, מוצאים את עצמם בגיהינום עלי אדמות כך פתאום.
מי שהזדהו יותר מכולם הם תושבי העיר לורנס, שלקחו ברובם חלק בצילומים. אחרי השידור התכנסו אלפים מהם יחדיו כשבידיהם לפידים ונרות, כאילו חוו אובדן במציאות. ואילו מדורת השבט הטלוויזיונית המשיכה לבעור בדיון בשידור ישיר בהנחיית טד קופל ובהשתתפות אח"מים כמו מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, הדיפלומט הוותיק הנרי קיסינג'ר, שר ההגנה לשעבר רוברט מקנמארה, המדען קארל סייגן, העיתונאי השמרן ויליאם פ. באקלי ג'וניור ואפילו העיתונאי אלי ויזל. כולם התייצבו כדי לדון בסרט ולנסות לעבד את מסריו בדיעבד. בניסיון להקל על המועקה, המנחה קופל הציע לצופים בפתיחת הדיון להציץ לרגע החוצה מהחלון כדי לראות שהמציאות מהסרט היא דמיונית, לפחות לעת עתה.
"אני מפחד כי אני יודע שמה שאפשר לדמיין יכול להתממש, שהבלתי-אפשרי אפשרי", אמר ויזל, ניצול השואה. "צפיתי בסרט, ובמהלך הצפייה הייתה לי הרגשה מוזרה שצפיתי בו בעבר. אלא שפעם זה קרה לבני עמי, ועכשיו זה קורה לכולם. המשמעות בעיני היא שהמין האנושי עלול להכחיד את עצמו". קארל סייגן העיר כי האסון הגרעיני כפי שהוצג בסרט היה גרסה מרוככת ביחס למציאות עצמה, ואילו הפוליטיקאים מהצד השני קבעו שמדובר בהגזמה ושלא ניתן לגבש מדיניות בהתאם להפחדה עצמית של הסרט. העיתונאי השמרן באקלי ג'וניור אף האשים את היוצרים בכך שהם פועלים ממניעים חתרניים וקבע שמדובר ביצירה פרו-סובייטית שכל מטרתה היא לפשוט מארצות הברית את היתרון האסטרטגי הצבאי שלה. בין אם הייתה זאת מטרת היוצרים או לא, בדיעבד - זה מה שקרה. רייגן ריסן את המדיניות התוקפנית שלו כלפי ברית המועצות וב-1985 לאחר מכן החל בהידברות עם גורבצ'וב, בדרך להסכם היסטורי לפירוק הגרעין.
הסרט "היום שאחרי" לא היה הגורם המכריע במהפך הזה, אבל בוודאי שהשפיע. האירוע הטלוויזיוני הזה שינה את דעת הקהל, וככל הנראה גם את דעתו של רייגן עצמו. בספר הזכרונות שלו כתב שהסרט הותיר אותו "מתוסכל ומדוכא". גם יועצו אדלמן הודה כי המעיט בחשיבות הסרט: "לא האמנתי שתהיה לו השפעה כזו ושהוא ימצא קהל עצום כל כך". יתרה על כך, הוא טוען כי המפגש המדומיין של הנשיא עם התוצאות הקשות והמציאותיות מאוד של מלחמה גרעינית דחפו אותו לחיפוש פתרונות יצירתיים אחרים למשבר העולמי. "מלחמה גרעינית לא יכולה להיות מוכרעת, ולכן אסור שתפרוץ אי פעם", אמר רייגן בנאום לאחר המפגש הראשון שלו עם גורבצ'וב בנובמבר 1985 בז'נבה. לא מן הנמנע שגם מזכיר המפלגה הקומוניסטית השתכנע לחתום על הסכם פירוק הגרעין שנתיים לאחר מכן בהשפעת הצפייה ב"היום שאחרי", שהיה לסרט האמריקני הראשון אי פעם ששודר בברית המועצות ב-1987.
8 צפייה בגלריה
"מלחמה גרעינית לא יכולה להיות מוכרעת, ולכן אסור שתפרוץ אי פעם". גורבצ'וב ורייגן
(צילום: AP)
הסכמי פירוק נשק גרעיני, הפשרת היחסים בין הגושים, ושיאי רייטינג חסרי תקדים לסרט טלוויזיה. למרות כל הקשיים שבדרך, נראה שההימור של ABC על ההפקה השאפתנית השתלם לכולם ובמיוחד עבור אורוויל רדנבאקר, שלא דמיין לעצמו שהספוט שרכש ב-11 אלף דולר בלבד יביא את הפופקורן שלו לתודעה של מחצית מהאוכלוסיה הבוגרת בכל ארצות הברית.
