ביו-"ביו-האקרים", דרמת ה-Sci-Fi הגרמנית החדשה של נטפליקס, הייתה אמורה לעלות כבר באפריל האחרון, אלא שהקורונה הקדימה אותה ועלתה במציאות, ונטפליקס הניחה, בצדק מסוים, שמחלה מסתורית שתוקפת אנשים וגורמת להם לקשיי נשימה ומוות היא לא בדיוק המתאבן שהצופים שלהם זקוקים לו כרגע. מועד עליית הסדרה נדחה בארבעה חודשים, בתקווה שבינתיים הקורונה תהפוך לשגרה במקרה הרע וחלום רחוק במקרה הטוב, ואתמול (ה') שודר הפרק הראשון. אחרי "אפל", דרמת המתח המדע-בדיונית שגם היא דוברת גרמנית, נטפליקס ממשיכה במגמה שלה להפוך את הכפר הגלובלי לשכונה, והאמת היא שבימים כאלה, כשהשמיים יותר סגורים מפתוחים, יש משהו נעים בקרירות האירופאית ובצליל השפה הזרה, גם אם זה רק על המסך.
הטריילר של "ביו-האקרים"
אם אתם בעניין של אסקפיזם, אל חשש. "ביו-האקרים" לא עוסקת במגיפה המונית. היא יותר בעניין של ביולוגיה סינתטית, כלומר איך האנושות מתכוונת לתקן אנשים עם מחלות גנטיות או לפחות לבדר אותם קצת עם עכברים פלורסנטיים ואפשרות בחירה של צבע עיניים. מיה היא סטודנטית לרפואה שמגיעה לאוניברסיטה בעקבות טרגדיה אישית, ומצטרפת לצוות מחקר של פרופסורית צעירה ואמביציוזית, טניה לורנץ. כמובן שיש ברקע גם סוד אפל והמוטיבציה שלה היא לא מקצועית נטו. במשך שישה פרקים מיה נעה בין חיי קולג' פראיים, סמים, אלכוהול, הנדסה גנטית וכל הג'אז הזה, קצת רומנטיקה ובעיקר ניסיונות ריגול. מי מאיתנו לא היה שם.
בניגוד ל"אפל" המעמיקה והאיטית, "ביו-האקרים" לא מתעכבת על זוטות כמו עלילה הגיונית או עקביות. היא גם לא מטריחה את עצמה לסוגיות המוסריות שקשורות בהנדסה גנטית, במחקרים או בניסויים שקשורים בנושא. היא פשוט מלבישה עלילת מתח די סטנדרטית על גימיקים כמו צמחים מנגנים וראיית לילה שמושגת באמצעות טיפות, מוסיפה קומדיית קולג' – השותפים של מיה לדירה הם בלונדינית חובבת גברים, חנון עם חיבה מופרזת לשבבים תת-עוריים וסטודנטית לביולוגיה עם אספרגר חינני, כנהוג בז'אנר – ומסיימת במשולש רומנטי חסר תכלית. היא משתמשת בטריק שסדרות כמו "ווסטווורלד" שכללו לדרגת אמנות – יוצאת לדרך עם סוד – אירוע מהעבר - שעוד ועוד חלקים ממנו נחשפים במהלך הסדרה, אבל באופן שבעיקר מעמיק את המסתורין ולא מפענח אותו.
להגיד שמחשבה יתרה הושקעה ב"ביו-האקרים" יהיה הגזמה. היא מתחילה טוב עם אקספוזיציה יחסית מעניינת, אבל ממשיכה עם יותר מידי צירופי מקרים, התחמקויות בשנייה האחרונה, רומנים שצומחים משום מקום ומוטיבציה של הדמויות הראשיות שמשתנה פתאום באמצע העונה (שישה פרקים, כמה כבר קשה להחזיק מוטיבציה קוהרנטית למשך שישה פרקים?). והעובדה שלמרות הקלמזיות שלה, הגיבורה הראשית מצליחה להתפלח לכל מקום ולחמוק מכל מקום בלי שאף אחד תופס אותה, אעפס די מקעקעת את האמון בעלילה. ואם כל זה לא מספיק, היא גם לוקה במגיפה (כן, אמרתי מגיפה) המזעזעת שתוקפת לאחרונה סדרות, בעיקר מסוג בינג' – הסיום שלה לא באמת מסיים כלום, הוא רק קליף-האנגר שפותח ליוצרים דלת שממנה יעברו לעונה הבאה. ואני אומרת, בואו נתחיל מזה שתתנו לצופים סיבה לצלוח את הראשונה על ידי הינדוס ה-DNA של הסדרה שלכם, אחר כך נראה.
